אילנה ברנשטיין בפרק מהרומן הדיסטופי שלה העיר המזרחית (עורכת נוית בראל, ידיעות ספרים, 2013), על עתיד קרוב מאוד של מדינה מוכרת מאוד אי שם במזרח התיכון. רומן דיסטופי שמתאר את המציאות הישראלית בעתיד הקרוב כמקום שנשלט על ידי לאומנות ובעלי הון. 

במרכז הסיפור אישה שבורת לב שנפרדה מבן זוגה ומטופלת באביה האלמן, ראש “המעבדה האנושית” – שם קוד לשירותי הביטחון החשאיים והאכזריים במדינה – ובאחותה, קורבן המשטר המכורה לסקס ולסמים, על רקע מדינה שאינה גיהינום עלי אדמות. חברה הנשלטת מרחוק על ידי פונדמנטליסטים ואילי הון המתגוררים מחוץ למדינה.

המחברת מספרת ש”העיר המזרחית”, שיצא לאור ב-2013, נכתב במין דחיפות, כאילו הנורא מכל כבר כאן: “הרעיון לספר נולד על רקע האקלים הפוליטי-חברתי-תרבותי בישראל…הוא קדח בראשי זמן רב לפני שהספר נכתב, ומצא את ביטויו ברשימות לא מעטות שפרסמתי ברשת בשנים האחרונות. אוסיף ואומר כי תחושות קשות של ייאוש וחוסר-אונים הן המנוע שמאחורי הכתיבה, אך המעבר מטורי דעה לרומן הצריך פתרון ספרותי שנמצא בסופו של דבר בדיסטופיה – המורחקת סנטימטרים ספורים מהנעשה במקומותינו. זוהי אינה דיסטופיה קלסית, אלא דיסטופיה הנשענת במידה רבה על ההווה ומעלה על הדעת אירועים שהתרחשו בשנים שקדמו לכתיבת הספר ומתרחשים ביתר שאת עכשיו”. 

אילנה ברנשטיין היא זוכת פרס ספיר לשנת 2019 על ספרה “מחר ניסע ללונה פארק” (עורכת נועה מנהיים). ספרה האחרון “חמתו של תמוז” יצא לאור בשנת 2022.

הפרק מתפרסם לציון עשור לפירסום הספר שכמה מהתחזיות שלו התממשו מאז. ואנו מביאים בסיום גם קישורים לערב מוסרט על הספר ומאמרים שונים עליו.

המערכת

כריכת ״העיר המזרחית״ של אילנה ברנשטיין

היטב אני זוכרת – זיכרונות מסוג זה אינם נמחים בקלות – את מסיבות החשק הגדולות שערך בדירה החדשה. הנשפים, כפי שהוא קרא להם. נשפים שהוזמנו אליהם הסוכנים שעבדו תחתיו. סוכנים שסמכויותיהם אז היו כאין וכאפס לעומת סמכויותיהם כיום, ואף על פי כן הזוועה מילאה את הבית. רוצחים בבגדי ערב עם גביעי שמפניה ביד ליהגו על דא ועל הא. אנשים שעינו למוות בבוקר טרפו דגי סלמון מעושנים בערב. וכבר אז ריצד על מסך הטלוויזיה סרט פורנוגרפי. רעיון העוועים הזה נשתל במוחו המעוות של אבא כבר באותם ימים.

בימים הרחוקים ההם, חשבתי, התמקדה המעבדה בנתיניה הכבושים של המדינה המחורבנת. הכול ידעו על המעקבים, על המעצרים הלא חוקיים, על ההתעללויות, אבל זה לא נגע לנו. האסון הזה היה אסונם הרבה לפני שהוא נהפך לאסוננו. אבא פיתח את המעבדה, שִכְלל את שיטותיה, ניפח את פעילותה והרחיב את סמכויותיה. עוד בימיו, שנים רבות לפני ההתקוממות הגדולה, נוספו מחלקות חדשות שנטפלו לאוכלוסיות השונות שהיגרו לכאן, כמו גם לאלה שביקשו כאן מקלט. לא חלף זמן רב והזרוע הנוגשת החלה לרדוף גם אזרחיות כמוני שנחשבו עד אז לאזרחיות סוג א’ במקום הזה. בסופו של דבר הזוועה הכתה בכולם.

אנשים כמו אבא בטוחים שמגיע להם הכול, חשבתי. אנשים שהקימו את המדינה הזאת על גופותיהם של הילידים, על עצמותיהם המרוסקות, על כפריהם הנטושים, וחילקו ביניהם את העוגה. אנשים שגירשו מפה מאה אלף משפחות בקירוב בלי למצמץ והתיישבו בבתיהן ואכלו משדותיהן וממטעיהן. אנשים שמיהרו לוותר על המאבק המעמדי לטובת האינטרס הלאומני, ומשם הדרך לאינטרס האישי היתה קצרה מאוד. אבא ואנשים כמוהו מכרו את המדינה לעשר המשפחות. אחרי שנים שבהן הם עצמם נהנו ממנעמי השלטון נדמָה להם שהם יכולים לעשות ככל העולה על דעתם בלי לשלם את המחיר, והם אכן לא שילמו אותו. את המחיר הנורא משלמים אנחנו. צאצאיהם. כל כלב בא יומו, חשבתי, והיום של אבא הגיע. שיגיד תודה שהוא חופשי ולא כלוא במרתפים שלהם. מרתפי הכליאה הטחובים האפלים שהוא היה שותף להקמתם.

***

מסוקים חגו בשמי העיר הכחולים, הצלולים במיוחד, בצקצוק מנועים שהזכיר לתושבים נשכחות אומללות, ולא רק נשכחות מעוררת דחיסת הלהבים, הרוטור בשפת הרחוב, אלא הוויות השייכות לעולם הממשי, לעולם המקיף אותנו מאז ההתקוממות הגדולה שהוכרעה ברציחתם של עשרות אלפים. עיני רבים הורמו לשמים כאילו תצמח להם משם ידיעה כלשהי. אחרים חיטטו נואשות בטלפונים שלהם והפילו את הרשת. אנשים הסתודדו בפינות רחוב, לכסנו מבטים מעבר לכתף, מוודאים ששוטרי החרש אינם בעצם חבריהם הקרובים ביותר, מכרים ומודעים שפגשו בחטף ברחוב בדרכם לעבודה, או אפילו בני משפחה, אישה, בעל, או בן בוגר שחבר לכוחות הרשע.

משהו קורה, חשבתי, אולי הגיעה שעתו של הנורא מכול. הצרעות השחורות המעופפות פלטו עשן בגלל תחזוקה לקויה, והחשש הגדול ביותר, חשבתי – אף כי מציתות לשיחות של העוברים ושבים הבנתי שאני בעמדת מיעוט, אנשים דיברו במושגים של קטסטרופה חדשה המתרחשת ובאה – שאחד-אחד הם יתרסקו מעל העיר שהָמְתה אדם בשעה זו של אמצע הבוקר.

האצתי צעדים לכיוון השכונה הצפונית, מה שלא יהיה מוטב שאהיה שם, חשבתי. מה שיקרה לי, ולא רק לי, מוטב שיקרה לי שם, בקרבת האיש שאני אוהבת. גם אם לא אקבל ממנו סיוע – וככל שנוכחתי במשך חמש שנים בן זוגי אינו מסוגל לסייע – גם במקרה כזה, מוטב לי לא לזכות לסיוע בקרבתו. אנשים מתאחדים בעת צרה, חשבתי, ועתות כאלה היו לנו למכביר. אולי משום כך שרדנו, בגלל המצוקה, בגלל הפורענות, בגלל הקטקליזם, בגלל הדחף החייתי לשרוד. אבל קטסטרופה לא התרחשה באותו בוקר, סתם עוד מצוד אחר מתנגדי המשטר או פריטי אדם שהסתננו לעיר הגדולה ללא רישיון.

בימים ההם, ימי ההתקוממות, אנשים לא הזדרזו להיפרד זה מזה, הכול נאחזו איש ברעהו כמו קופים עד יעבור זעם. הזדיינו מבוקר עד ערב, השריצו עוד ועוד ילדים לינוק מהם תקווה, ילדים שבהגיעם לגיל ארבע-עשרה ניתן להם נשק ביד. אבל הזעם לא עבר והרעות הוסיפו לרדת עלינו כמו בחזון ישעיהו, ולא בגלל נטישת האל – רבים התחילו לעבוד אותו ביתר שאת, עבדו אותו גם בשביל המתפקרים – אלא בגלל המשטר. בגלל עשר המשפחות המכתיבות כאן את סדר היום בשיתוף עם הפונדמנטליסטים.

לא האל – שבקיומו ממילא איני מכירה – הוריד עלינו את המכות, אלא נבחרי העם, פקידי המשטר שנבחרו באורח דמוקרטי. היו אלה הבחירות הדמוקרטיות כביכול האחרונות במקום הזה, והן אירעו לפני שלוש-עשרה שנים. מקום שבמשך שנים צרח דמוקרטיה בקולי קולות, והעיד על עצמו כעל הדמוקרטיה היחידה באזור – דמוקרטיה חד-אתנית שאינה אלא שם נרדף לדמוקרטיה גזענית. גזענות אינה זרה לעם שאני משתייכת אליו, עם המהלל את עצמו ומשבח את עצמו ומאמין בהיותו זהב פרוויים, ככתוב במיתולוגיה העממית.

שורה של תקנות וחקיקות שהפרידו בין האוכלוסיות וגזרו עליהן בידוד היתה הסימן הראשון. מובן שהראשונים שנסגרו בגטאות היו הזרים – שנאת הזר היא ממאפייני החברה שאני חלק ממנה – הפליטים ומהגרי העבודה. כל אותם מאות אלפי בני אדם שאיימו על טוהר העם השליט, הריבון. מהילידים המקוריים של המקום נשללה כבר לפני עשרות שנים הזכות לחופש התנועה, ולא רק חופש תנועה נשלל מהם, גם הזכות להתאגדות, הזכות לחופש ביטוי, למחאה, והנורא מכול, חשבתי, הנורא מכול – נשללה מהם הזכות להתרבות, כלומר הזכות להולדה.

אנשים, כדרכם של אנשים, לא האמינו בחוקיותן של החקיקות והגישו ערעורים לבתי המשפט, והתפלמסו בתקשורת וחברו זה לזה והקימו תנועות ועמותות וחוגי בית. בלהט החרב המתהפכת נשכחו לגמרי הילידים המקוריים של המקום, והם גם היו הראשונים להרגיש בגופם את משמעות החוקים החדשים. כדי להימנע מפיקוח על הילודה – מִנְהלה הנדרשת למשאבים ולכוח אדם – נשים עוקרו וגברים סורסו, ואומנם אוכלוסיית הילידים המקורית הלכה והתמעטה, אך כל זה לא נגע לנו. הרגשנו חסינים בפני החוק. נפרדים מהאוכלוסייה הילידית. בעלי הבית. אסונם, כך חשבנו, לעולם לא יהיה אסוננו.

ואז, בקיץ אחד, לפני שבע שנים, התעוררה ההתקוממות הגדולה – למשך עשרים וארבע שעות – ובעצרת אחת שמטרתה היתה להפיל את השלטון הושגה דווקא תמיכה חובקת של כל שדרות החברה. היה זה תרגיל המשטר הגדול של כל הזמנים. נשכחה ההתנגדות, ננטש המאבק. אנשים חיבקו זה את זה ושרו שירי אחווה עד אור הבוקר. שטופים ברטוריקת חנופה ופיוס הרגישו הכול שותפים לצרה ובלי לשים לב נמחק הפלג השמאלי, הממאירות ההזויה שכרסמה בחברה דוכאה והיינו לעם אחד איתן ששנאת הזר חרותה על דגלו, והפחד ממנו מחמש אותו בכוח, באנרגיה בלתי-נדלית. ולא רק באנרגיה נפשית, חשבתי, המדינה הזאת נהפכה למחסן הנשק הגדול ביותר באזור. אנרגיית ההרס היא המאכילה אותנו ומלבישה אותנו ודואגת לכל מחסורנו.

חלף זמן עד שאנשים התרגלו למציאות החדשה, מציאות שהם עצמם סייעו להיווצרותה, זמן של בהלה וחוסר אונים, זמן של שיתוק וחדילה, אבל בני אדם מתרגלים לכל דבר, אמרה אמא, כך היה גם במולדת הישנה, אנשים עם רגל אחת שכחו שהיו להם פעם שתי רגליים.

בן זוגי לשעבר התפכח מהבלבול במהירות יחסית, ואף זיהה יתרונות במצב החדש. השלטונות חילקו סוכריות שהמתיקו את הגזירות והשכיחו את החקיקות הנוראות. עבירות שעד לפני המהומות נגזר עליהן מאסר לא נחשבו עוד לעבירות. להפך, מוסדות השלטון עודדו צריכת סמים קלים וקשים, תרופות נוגדות דיכאון חולקו בחינם בסניפים למען בריאות העובד הלאומי, וערוצי פורנוגרפיה או אתרים משכיחי דעת וגוף מסוגים שונים הוענקו אף הם בחינם בכל חבילת התקשרות. הגיהינום שלנו נדמָה לעתים לגן עדן. טשטשו את האזרחים בקלות, עיוורו אותם במתנות קטנות. הפחיתו מסים לתקופה קצרה כדי להכפיל ולשלש אותם בהמשך. ניקו את השכונות הדרומיות ממהגרי עבודה ומפליטים. ניקו את מרכז הארץ מכל מי שאינו בן העם שאני משתייכת אליו. את הראשונים שיכנו בערים ייעודיות, ערים שמאז הקמתן נקראו בפי הציבור ערי העבדים, ואת השניים כלאו לזמן בלתי-מוגבל, כלומר לתמיד, בתנאים שאינם מאפשרים קיום של חיים. האוכלוסייה במקום הזה מחולקת לשניים מאז ומעולם – נוגשים וקורבנותיהם. הנוגשים קבועים והקורבנות מתחלפים, ולמעשה מתרבים ומצטרפים זה לזה לציבור גדול ורב הנושא בנטל הייצור ובהגנה על הביטחון, ומשתכר בקושי כדי מחיה.

במקביל למסעות הטיהור בנו בית אופרה בעיר הגדולה, העניקו כניסה חופשית לברכות השחייה, העישון הותר בכל מקום, בתי ממכר לסמים קלים ובינוניים נפתחו בכל פינה, העיר הגדולה הופרדה מהמדינה, נותקה ממנה בכל הקשור לאורחות החיים. ניתוק לכאורה שרפי השכל בעיר הזו קיבלוהו בשמחה מבלי לתת את דעתם למס הגולגולת הכבד שהשפיע באופן מיידי על הכלכלה האוטונומית, ובעיקר על מחירי הדיור שהאמירו.

אך החקיקה המשמעותית ביותר היתה הענקת אוטונומיה מלאה לפונדמנטליסטים. הרובע שהיה במשך שנים רבות חלק מהעיר המזרחית זכה למעמד של מדינה ריבונית הנמצאת בקשרים הדוקים עם עשר המשפחות. מרבית הדרישות נענו, כך מכל מקום הסיקו מובילי ההתקוממות הגדולה – אותה הפגנת המונים בת עשרים וארבע שעות – מבלי לראות שפעולות אלה של ביזור לכאורה ובידול מגזרי הרחיבו והעמיקו את שליטתן של עשר המשפחות בכלכלה, בחברה ובמה שנשאר מהתרבות. רגולציה, די לריכוזיות, הפחתת המסים, אלה היו הסיסמאות שנישאו אז בפי כול, והסיסמאות האלה התרוקנו מתוכנן באותה נשימה שבה נזעקו מגרון ניחר.

איש לא ידע עדיין על החלוקה למחוזות, על שלילת היתרי תנועה, על העיר המזרחית שנסגרה בפני רוב התושבים. גם הילידים החדשים, צרי המוח, הגזענים מרחם אמם, העושקים, הגזלנים, כלומר מי שנחשבו עד זה לא כבר לאזרחים סוג א’ של המקום הזה, לא ידעו דבר וחצי דבר. העשן הסמיך שכיסה על פעולות המשטר לא אפשר לראות. בן לילה נסגר האינטרנט והקשר אל הנעשה בחוץ נותק לעד. במקומו הושקה הרשת המקומית המטמטמת. אין ספק, היתה זו שעתו היפה של המשטר, סוף-סוף זכה העם למנהיגות. אך המנהיגות, אבוי, הופעלה בשלט-רחוק על ידי המדינה התועלתנית, הנצלנית, הדכאנית, שקמה בן לילה – מדינת העשר והפונדמנטליסטים.

פניתי בצעדים נמרצים לרחוב הראשי, אחד מעורקי התחבורה הראשיים בעיר, שתנועת הולכי רגל אינה מורגשת בו כמעט. הלכתי על שפת המדרכה כדי לזכות בביטחון. מנועי המכוניות הישנות נשפו עלי, השחירו את פני, סתמו לי את הסמפונות. כך ישימו לב אלי, חשבתי, יבחינו בי, אלה שהמבט עוד לא נגזל מהם. המפוכחים. חברי ברית אחים המזהים זה את זה מקילומטרים. אם אתמיד ללכת על שפת המדרכה, קיוויתי, אגיע בשלום אל השכונה הצפונית.

צפו בהקדמה לערב על “העיר המזרחית”

תמר מרין על “העיר המזרחית”

חיים יעקבי ונווית בראל בערב על “העיר המזרחית”

נווית בראל ועודד מנדה לוי בערב לכבוד “העיר המזרחית”

עודד מנדה לוי ואילנה ברנשטיין בערב על “העיר המזרחית”

קיראו עוד על “העיר המזרחית”

דף הפייסבוק של אילנה ברנשטיין

ראיון עם אילנה ברנשטיין

סימונה באט מציאות שנואה אך מוכרת

מעין גולדמן העיר המזרחית היא הפוליטי

יוני לבנה מיטת סדום

ד”ר אלי אשד על הקסם האפל של הדיסטופיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × 3 =