ראו את סיכום התחרות ואת הזום בו הכרזנו על הזוכות, הוקראו נימוקי השופטים, והזוכות הקריאו את שיריהן (איילת מדקה 17:50 מקריאה את השיר ומדברת עליו, ואז מדברים על השיר בערך עד דקה 22:00).
מנימוקי השופטים לזכיה
הרוח עוברת לכל אורך השיר. היא גם ממשית, כלומר תנועת אוויר, וגם מטאפורית: “ללא רוח חיים”. הרוח מובילה את הקורא דרך המושגים הישימים לבני אדם – “האיש האמון על כולנו”, “מחלוקת דמים”, “דת גזע ומין” – אל הטבע – “האביב”, “הסתיו”, “העצים”, “ההרים” – אותו היא מאנישה. לדוגמה, “העצים הערומים מוחים דמעה”.
השיר מצטיין באחדות האווירה המתוחה, המאיימת, וביפי הביטויים השיריים המקוריים: “מנחיתה חמתה הבדלנית”; “מייחלים שהסתיו ינשור מעליהם”; “התקווה מלופפת סביבה”.
ראיון: איילת סולימני עונה לחגית בת-אליעזר
חגית: איך נודע לך על תחרות השירה של “יקום תרבות”?
איילת: מפעם לפעם, בעיקר בשעות הלילה הקטנות, אני נכנסת לעמוד הפייסבוק “קולות קוראים לכתיבה”, ושומרת לעצמי אי אילו ‘קריאות’ שקולי רוצה להיבקע מתוכן. עד כה, אותו קול נבלע בין דפי השורות, אלו הממשיות ואלו המדומות; נלכד בין הרצון להישמע לבין הצורך הקיומי כמעט להיצמד לתחושת ביטחון כוזבת כחומה בצורה.
לעתים, נדרש קול חיצוני שישמיע את אותו ניגון פנימי שמסרב להיטמע. אם אותו קול גם במקרה סמכותי ונחרץ, מה טוב.
“כן, תשלחי את שני השירים, מה יש לך להפסיד”? אמרה לי קטיה, בקולה הבטוח והסמכותי תוך כדי הסרת לק ג’ל עתיר שכבות. קולה הצליח לחדור ולחלחל פנימה, אט אט, המשיך להדהד עד שהגיע ליעד המיוחל.
כרגיל, בצורה שכה אופיינית לי, שליחת השירים נעשתה ב’דקה התשעים’. כמו כל דבר שחשוב לי אך מעלה את הדופק, גם כאן, קו חציית הסיום הברור סלל דרך לפעולה, התיר את אותה רדיפה מעגלית שאינה אלא הבזקי קול של חומה בצורה.
חגית: מתי נכתב השיר הזוכה? האם במיוחד לתחרות?
איילת: השיר נכתב בחודש אפריל במיוחד לתחרות, בעיצומה של המחאה נגד המהפכה המשפטית. חשתי בקיטוב המעמיק בחברה והחשש מפני העתיד לבוא הוליד את כתיבת השיר שהתאים גם לנושא הנבחר.
חגית: מה את נוהגת לקרוא?
איילת: אתחיל מכך שאומר שאינני קוראת מספיק. למעשה, ישנה רשימה ארוכה של ספרים שממתינה שאתייחס אליה בכבוד הראוי לה ובינתיים צוברת אבק ומורת רוח, בדיוק כמו הספרים שעל הכוננית בסלון. אהבתי לקריאה תמיד הייתה מורכבת וככזאת היא משתנה תדיר. בתור נערה הספרייה הייתה עבורי מקום מפלט, לא מצאתי את מקומי במציאות הקיימת, ושם, במקום משכנם של הספרים, עם הניחוח המנחם של בית ומיזוג מקפיא, יכולתי לברוח למציאות שבחרתי בה, כל פעם בדמות אחרת. לעומת זאת, בתקופות רבות אחרות קראתי ספרים בודדים אם בכלל. אך קריאה אינה נחלתה של תצורה אחת או ז’אנר ספציפי וגם לא של סופר כזה או אחר. אני אוהבת את יורם יובל ואת פרנץ קפקא, אך נהנית לא פחות מקריאת מאמרים, פואמות, וביקורות. אני נהנית מקריאת ערכים אקראיים בוויקיפדיה, שעבורי היא כמו בובת מטריושקה כי קריאה של ערך אחד תמיד תוביל לאחר. כך גם נוצרה אותה רשימה מדוברת של ספרים מומלצים שאני מעוניינת לקרוא, אך משום מה, במקום שהרשימה תלך ותפחת, היא רק הולכת ותופחת.
חגית: האם שירייך התפרסמו? באילו במות?
איילת: עד כה שיריי נכתבו בעיקר למגירה. לא מצאתי את התעוזה הפנימית לפרסם את שיריי, אך כן מפעם לפעם שיתפתי את האנשים הקרובים אליי בקטעים השונים והתגובות שקיבלתי עודדו אותי להמשיך ולכתוב.
חגית: הזכרת בפגישת הזום את הסדנה לכתיבה, בה את משתתפת. האם תוכלי להרחיב בנושא: כמה זמן את בסדנה? האם למדת בסדנה אחרת בעבר? מיהו המנחה בסדנה?
איילת: אני משתתפת בסדנת כתיבה מטעם ה”גראז'”, מכינה קדם אקדמית לאמנויות, אליה התוודעתי תוך כדי לימודיי במגמת המוסיקה. המכינה מגוונת ומקיפה ונותנת מענה בפן הלימודי היצירתי, ובפן השיקומי, שכן היא מיועדת למתמודדי נפש. סדנת הכתיבה מתקיימת אחת לשבוע בזום בהנחיית יהוא ירון המדהים. אני משתתפת בה כבר מעל לשנתיים בהן למדתי המון על עצמי ככותבת, הן באמצעות התרגילים השונים שתמיד איתגרו והוציאו רובד נוסף, והן בזכות ההתנסות במגוון סגנונות, תוך כדי שמירה על הקול הייחודי. הקבוצה הזאת כל כך מיוחדת ומשמשת כמעין בית בשבילי, מקום בטוח לעלות קטעים מעומק נבכי הנפש ולקבל תיקוף, עידוד, וביקורת בונה, להמשך יצירה וביטוי אישי.
חגית: לסיום הריאיון, אנו שמחים לפרסם כאן עוד שיר שלך.