ראו את סיכום התחרות ואת הזום בו הכרזנו על הזוכות, הוקראו נימוקי השופטים, והזוכות הקריאו את שיריהן (ג’ני מדקה 7:15 עד דקה 11:40 מקריאה את השיר ומדברת עליו, ואז עונה לשאלות על עצמה עד דקה 13:30).
מנימוקי השופטים
זהו שיר ערגה לרוח החופש, שיר שכולו דימויים ומטאפורות עם נגיעות פילוסופיות.
הסמל: שזיף בשל ועסיסי בימי הקיץ החמים, שטעמו הוא טעם החופש. השזיף הבשל מסמל גם את בשלות ובגרות המחשבה, ובסוף התהליך הוא נופל ונח על הארץ “עוֹד שזיף אָז יַבְשִׁיל עַל הָעֵץ וְיָנוּחַ עַל אֶרֶץ”.
הזמן: עונת הקיץ, חופשה מלימודים.
הגיבורים: ילדים. אצלם רוח החופש מצויה באופן טבעי, כל עוד לא פגעו בה המבוגרים.
המשוררת משדרת בכתיבתה אוירה של חופש וקלילות. “הלב מבקש שזיפים”, שכידוע עונתם היא עונת הקיץ. אך היא נמצאת בעונת החורף. הגשם ממטיר את “מימיו העולזים”, והיא מבקשת “תכול שמים”, רגלים טובלות בחול הים, שקיעות ארוכות וחמות, ופיות ילדים מלאים בעסיס הפרי. או אז “בוסר צחוקם יגלגל גורלות העמים”.
מה ענין גורלו של עַם לצחוקו של ילד?
הילדים מחוברים לתמימות, לטבע. הצחוק שלהם הוא עדיין צחוק של בוסר אותו העתיד יכוון לתובנות שירכשו לאורך חייהם. טבע האדם משפיע על גורלו, כך גם טבע מנהיגיו משפיע על גורלו של עם. הילדים הנושאים עמם את עתידם לרוב יתחילו את דרך חייהם בשמחה, והיא שתאיר את צל הזמן, צל העיתים: “וְגוּפָם יְנַתֵּר וְיִשְׂמַח וְיָאִיר צֵל עִתִּים”.
הסיס הוא עוף חזק, שיכול לעוף ימים רבים מבלי לנחות על הארץ. סיסים מצייצים את מעופם החופשי. המילים “בעסיס” ו- “סיסים” מצטלצלות ביניהן.
לפנינו שיר אופטימי, שיר הלל לרוח החופש עם תקוה לעתיד טוב יותר.
ראיון: ג’ני קפואה שנקר עונה לחגית בת-אליעזר
חגית: איך נודע לך על תחרות השירה של “יקום תרבות”?
ג’ני: בזכות קבוצה נהדרת בפייסבוק שנקראת “קולות קוראים לכתיבה”, ממליצה לכל כותבת וכותב להכיר ולעקוב. טלי בלייכר, שמנהלת אותה, מרכזת את כל הקולות הקוראים לכתיבה על גווניהם השונים, ולא רק בשירה. מה שמאוד יפה בקבוצה זו הוא, שכל אחד יכול למצוא בה את המקומות המתאימים לרוח הכתיבה הייחודית לו. אנצל את ההזדמנות הזו על מנת לומר תודה נוספת לטלי בלייכר, האישה המופלאה שעושה עבודה חשובה זו.
חגית: במה מתבטאת אהבתך לשפה העברית, עליה הצהרת בפגישת הזום?
ג’ני: השפה העברית, על אף שאינה שפת האם שלי, משום עלייתי ארצה מרוסיה בגיל 9, מוטבעת בי ובהווייתי. עמה אני מרגישה וחושבת, והיא בית עבורי. כל מילה בה הינה בעלת משמעות עמוקה שהולכת אחורה בזמן ונושאת עמה משקל רב, על כן חשובה לי מאוד ברירת המלים בבואי לבטא דבר מה. אני מאוד אוהבת את העברית העתיקה, המקראית, ולכן מרבה לקרוא בטקסטים מקראיים. אין לי זיקה לדת, החיבה שלי לקריאה בטקסטים אלה נובעת מהיכולת שלהם להעביר מסרים עמוקים תוך שימוש במלים ספורות, ובאסתטיקה הרבה שלהם, הכמעט מיסטית. אני רוחשת אהבה רבה כלפי מורכבויותיה של השפה וכלפי העובדה שתהליך הלימוד שלה הוא אינסופי – מכל מילה שאני בוחרת לעצור ולבחון אני תמיד לומדת משהו חדש, זה מרגש.
חגית: מה את נוהגת לקרוא?
ג’ני: ביום יום אני קוראת ספרות מדעית בעיקר, מעצם עיסוקי, בתחומים שאינם קשורים למדעי הרוח כלל. אך, ואולי דווקא משום כך, כאשר הזמן מאפשר, אני מוצאת נחת רוח בקריאת טקסטים מקראיים, כאמור, ומשירתה ויומניה של לאה גולדברג, יהודה הלוי, נתן אלתרמן, ורבים אחרים. אני מאוד מתחברת לשירה, שמלבד עומקה היא גם אסתטית (לאוזן, לעין ולנפש). האסתטיקה באה לידי ביטוי בחריזה, במקצב שתואם את תוכן השיר ובזרימה, או דווקא בהיעדרה, בהתאם לאופי המסר המועבר. אני גם מאוד מעריכה את העידון שבברירת המלים, בייחוד כאשר המסר המועבר הינו מטלטל. דווקא אז לדעתי עוצמתו רבה יותר, משום שהקורא פתוח יותר למלים מעודנות והן חודרות לעומק התודעה. לעומת זאת, כאשר המסר מועבר בצורה בוטה, אני מוצאת שלרוב עולות החומות אצל הקורא ואינן מאפשרות לחלקו הגדול של המסר לעבור, אם כי זה עדיין יכול לשרת מטרות לא פחות חשובות, אחרות.
חגית: הזכרת את התרבויות היפנית והסינית ביחס לסמליות של עץ השזיף. באילו נסיבות הכרת את התרבויות האלה? האם מלימוד או מביקור בארצות האלה?
ג’ני: טרם זכיתי, לצערי, לבקר בארצות אלה. אך פריחתם המרהיבה של עצי השזיף והדובדבן בארצות אלה מפורסמת בעולם כולו. באחד הימים התבוננתי בפריחתו של עץ הטבבויה. אשכולות הפריחה הוורודים היו כבירים, ונראה היה כאילו הם מכבידים על ענפיו הדקים של העץ. על אף זאת, העץ נשא אותם בגאון ואלגנטיות האופייניים לו. ושאלתי את עצמי, מדוע העץ היפהפה הזה לא מקבל את ההכרה העולמית אותה מקבלים עצי הדובדבן והשזיף? והתשובה שהניחה את דעתי הייתה, משום שההקשר, כמו שקורה רבות עם מלים, כך גם עם העצים, הוא המכריע. ודווקא על שום כך בחרתי בפרי השזיף בשיר. עץ השזיף פורח בסוף החורף, כשתנאי הסביבה הינם קשים, ודווקא במקום והזמן האלו נולד משהו כה מעודן, רך, ומעורר השראה.
חגית: היכן למדת וטרינריה?
ג’ני: בבית הספר לווטרינריה על שם קורט של האוניברסיטה העברית בירושלים. בית הספר לווטרינריה שייך לפקולטה לחקלאות הממוקמת ברחובות. זהו בית הספר היחיד ללימודי וטרינריה בישראל.
חגית: מה גרם לך לפנות ללימודי הדוקטורט בכימיה במכון ויצמן? באיזה תחום המחקר שלך?
ג’ני: יש בי אהבה רבה למחקר וגילוי, שמגיעים ממקום של השתאות על הפלא שנמצא בכל מקום אליו נפנה מבט. מדע הכימיה מבחינתי הינו הבסיס לכל התופעות וההתארגנויות של החומר שאנחנו רואים במאקרו, וזה מרתק. אני אמנם שייכת לפקולטה לכימיה אך שאלת המחקר שלי הינה ביולוגית-פתולוגית. אני חוקרת את תופעת הגיבוש וההמסה של גבישי הכולסטרול בטרשת העורקים באדם. עמוק בפנים אני יודעת שמשיכתי לחקר הפתולוגיות והרפואה נובעים מהרצון שלי לתרום משהו להשבת ההרמוניה בעולם הפיזי. ואילו בשירה אני עושה שימוש על מנת לנסות ולהשיב ההרמוניה בעולם הרוחני, החברתי, וגם בי עצמי.
חגית: סיסים מתנוססים ב”שזיפים”. האם בעלי חיים נוכחים בשירים אחרים שלך?
ג’ני: בעיניי, בעלי החיים והאדם הם הביטוי הגבוה ביותר לשיתוף פעולה הרמוני בין מגוון מערכות וחוקים. הטבע תמיד נוכח בשירים שלי, אני משתמשת בו רבות משום שתמיד ניתן למצוא בו אמת אוניברסלית, ולכן יש במסרים המועברים דרכו פוטנציאל להביא לאיחוד רעיוני, וזיקוק החזון האישי והחברתי, מבלי לוותר על כל אחד מהם בנפרד.
חגית: לסיום הראיון, אנו שמחים לפרסם כאן עוד שיר שלך.
