בתחרות סיפורי האימה הקצרים פו 2023 לכבוד א.א.פו שערכנו ביקום תרבות הגיע למקום השני בין סיפורי הבוגרים הסיפור של אלמוג ניסים.
מנימוקי השופטים לבחירה בסיפור: סיפור אימה המתקדם בצורה כרונולוגית ומגיע לשיאו בסיוט של אב שרואה את בנו הקט שנולד זה עתה מבעד לענן שחור ומבעית.
אנו מביאים ראיון קצר עם אלמוג ולאחר מכן את הסיפור.
אלי: מה גרם לך להשתתף בתחרות?
אלמוג: שני דברים. דבר ראשון – העובדה שהייתה תחרות. גיליתי שתמריץ לכתוב בנושא מסוים (שהוא לאו דווקא תחרות, אלא גם ערבי כתיבה בבית, בהם בוחרים כל דבר שהוא וכותבים עליו מה שרוצים) מאד עוזר לי לאמן את “שרירי היצירה”, או איך שלא קוראים לזה אנשי מקצוע בתחום.
דבר שני – העובדה שבת הזוג שלי נתקלה בפוסט בפייסבוק על התחרות. הזכרתי קודם שאני פחות או יותר חי מתחת לסלע במונחים של רשתות חברתיות. התקשורת שלי עם העולם מקבילה בערך לשתי פחיות וחוט, כשברקע יש גם כמה קבוצות ווטסאפ מעצבנות.
אלי: האם יש לך הכרות עם יצירותיו של אדגר אלן פו?
אלמוג: לא, אבל זה נכון לגבי בערך כל יוצר או יצירה שנחשבים לקלאסיקה. יש לי המון חורים בהשכלה שצריך למלא, והאמת היא שזה לא ממש קל. כשאדם נכנס היום לחנות ספרים ממוצעת, כלומר צומת ספרים/סטימצקי (אני מאלה שעדיין מאד אוהבים ספרים מודפסים, למרות שבזמן האחרון אני נוטה לספרים דיגיטליים משיקולים אקולוגיים) הוא רואה ספרי בישול, מדריכים לאושר ולעושר, מגזינים, משחקי קופסה. סיפורת אמיתית, בשפת המקור או מתורגמת, כמעט ולא נמצאת. בטח לא כזו בת כמה עשרות או מאות שנים.
אלי: מה ניסית לבטא בסיפור שכתבת? מה הרעיון במרכזו?
אלמוג: אני נורא מתפתה למצוא משהו חכם וכבד משמעות בתשובה לזה, אבל האמת היא שאני לא יכול. לא היה לי רעיון מרכזי לבטא כשכתבתי את הסיפור. כל דבר טוב שכתבתי התחיל במחשבה מסוג “היה מאד מגניב / עצוב / מפחיד / וכו’ אם..”
זה נשמע קצת ילדותי כשאני ממש אומר את זה, אבל זו האמת. לדעתי, זה גם היופי כאן. אפשר לשאול חמישה אנשים שונים את השאלה הזו לגבי הסיפור שלי ולקבל חמש תשובות שונות.
אגב, במקרה של הסיפור שנשלח לתחרות, המחשבה מאחוריו הייתה “היה מאד מגניב אם רשתיות מלאכותיות יכלו לאפשר לראות טוב יותר מהרשתיות הטבעיות שלנו”. למי שתוהה, אנחנו אפילו לא קרובים לשם. נכן לעכשיו, רשתית מלאכותית תביא תועלת לראיה בערך כמו שמברשת שיניים תועיל לקילוף תפוח אדמה – אם ממש תתאמץ אולי תתקדם טיפה, אבל לא יהיה לך פירה.
אלי: אתה חושב להמשיך לכתוב סיפורים? וגם מסוג זה?
אלמוג: בהחלט כן. ה”בעיה” העיקרית שלי בכל הנוגע לכתיבה היא שרעיון טוב באמת, כזה שאני בטוח לגמרי שיוביל לסיפור מדהים, מגיע לי לגמרי משום מקום, ובתדירות הרבה יותר נמוכה משהייתי רוצה. בנוגע לז’אנר, הייתי רוצה להתמקד באימה. גם כי אני מאד אוהב אימה בספרות, בסרטים, או בכל מקום אחר, אבל גם כי דווקא בכתיבה, בניגוד לצורות אחרות של אמנות כמו תיאטרון או קולנוע, יש אתגר מסוים. ליצור אווירה מפחידה, אי וודאות, לחץ, ציפייה, אצל קורא, הרבה יותר קשה כשכל מה שיש לך הוא מילים כתובות. אם הצלחת לגרום למישהו לזוז בכיסא באי נוחות או אפילו להזיע, וכל זה בלי מוזיקה מפחידה, תאורה, או הידיעה שבעמוד הבא עלול לקפוץ עלייך מטורף עם מסור חשמלי – לא צריך שום מחמאות או פרסים.
פנטה כרומטי
אני האדם הפנטה כרומטי הראשון בעולם. זה אומר שיש לי חמישה סוגי קולטני צבע שונים בעין. לרוב היונקים יש שניים. לבני אדם יש שלושה, ולסוגים מסוימים של זוחלים, דגים ועופות יש ארבעה.
לפני כמה חודשים אני ובת הזוג שלי היינו מעורבים בתאונה. ליה, שהייתה בהריון מתקדם, ישבה במושב הנוסע לצידי כשנהג שיכור התנגש חזיתית בצד הנהג של הרכב שלנו. באורח נס, היא לא נפגעה כמעט כלל. כמה חתכים וחבלות. תשעה תפרים במצח. ללא נזק משמעותי לה או לעובר.
מבחינתי, הסיפור היה שונה. מאות שברי זכוכית משוננים חדרו לפנים, לחזה ולזרועות שלי. הניתוח להסרתם נמשך יותר משתיים עשרה שעות, ובסופו של דבר, כל הרסיסים הוסרו. הכל היה בסדר, למעט העיניים שלי. רסיסי הזכוכית שחדרו אליהן הרסו את הרשתיות שלי, ונשארתי עיוור.
קצת אחרי שחזרתי להכרה והתוודעתי למצב החדש שלי, ניגש אלינו מנהל המחלקה בה אושפזתי, וסיפר שיש לו קולגה שמחפש אדם בדיוק כמוני, עם רשתיות לא מתפקדות אבל עצבי ראיה תקינים, להשתלת רשתית מלאכותית ניסיונית שיכולה להחזיר ואף לשפר את הראיה שלי מעבר למה שהייתה קודם. מיותר לציין שהסכמתי מיד.
חודש אחרי ההשתלה, ואני עדיין מתרגל לראיה החדשה שלי. הכל נראה אותו דבר, אבל כל כך שונה באותו הזמן. ידעתם שלתפוחים יש נקודות כחולות עליהם? או שדשא בכלל לא ירוק, אלא קריספ? אין לי דרך לתאר את הצבע הזה לכם, אבל ככה אני קורא לו. כשאני רואה כדורגל, כל המסך מלא בקריספ.
הדבר הכי בולט הוא שלכולם יש מן הילה כזו שמקיפה אותם. צבעה הוא בטווח שבין לבן מסנוור לשחור פחמי. לקח לי זמן להבין את זה, אבל לגוון יש משמעות. אדם טוב יהיה בהיר, ואדם רע, כהה.
ליה היא בעלת הילה לבנה. לא הבהירה ביותר שראיתי, אבל בצד הנכון של הספקטרום. היא עוזרת הרבה למשפחה שלה, ותורמת דם ואפילו שיער מדי פעם, אבל ממש לא תכננה לתרום את כל חסכונותינו לבית יתומים באפריקה או לתת את הכליה שלה לאדם הזקוק להשתלה. לפני שתשאלו, לא, אני לא מסוגל לראות את ההילה שלי. אני לא מחליט איך הדבר הזה עובד. לדעתי היא בצבע אפרפר. אף פעם לא הייתי אמא תרזה, אבל גם לא בעטתי בכלבלבים.
ההילה הבהירה ביותר שראיתי הייתה של עובדת סוציאלית שאני מכיר כבר שנים. היא מסנוורת כל כך שאני לא מסוגל להישיר אליה מבט, כמו לנסות להביט בשמש באמצע היום. לא היינו קרובים מאד, אבל כן ידעתי שהיא התנדבה בבית מחסה לנשים מוכות באופן קבוע, ואימצה אליה זוג תאומים, למרות שהייתה כבר אמא לשתי בנות.
ההילה הכהה ביותר שראיתי הייתה של אדם שלא הכרתי. נתקלתי בו בלילה, בזמן שהוצאתי את אוסקר, המסטיף האנגלי הענק שלנו, לטיול . הוא לבש סווטשירט מלוכלך שהיה גדול עליו בכמה מידות, ומכנסי ג’ינס מטונפים. הוא התהלך בכבדות, ראשו מושפל מטה למדרכה. כשחלפתי על פניו, היה נראה שהחשיכה סביבו מעכלת אותו, ניזונה ממנו. כל חלק בו שידר לי שאם לא הייתי בחברת כלב במשקל מאה קילו, היו מוצאים את הגופה שלי באחד מפחי הזבל ברחוב.
כמה ימים לאחר מכן, כשצפיתי בחדשות, הפנים שלו לפתע מילאו את המסך. על פי הקריין והכתוביות שרצו במקביל מתחת לתמונה, הוא רצח את אשתו ואת הילד שלהם, וגם את אחד השכנים שהתפרץ לבית שלהם אחרי ששמע את המהומה שעלתה משם.
באותו היום ליה הרגישה את צירי הלידה הראשונים שלה. הנסיעה לבית החולים הייתה מפחידה ומרגשת יותר מכל דבר אחר שחוויתי. הלידה הייתה קלה יחסית, ולא היה אפילו צורך באפידורל. הבן שלנו הגיח אל אוויר העולם ומיד התחיל לבכות. המיילדת אמרה שהוא בריא וחזק, כרכה סביבו מגבת ושאלה אם נרצה להחזיק אותו. לא ידענו את נפשנו מרוב אושר, התאהבנו בו עוד לפני שזכינו להעיף בו מבט. ליה עטפה אותו בשתי הידיים שלה, וזכיתי לראות את הבן שלי בפעם הראשונה.. אבל לא ראיתי.
לא ראיתי את הבן שלי, כי ההילה שלו הייתה שחורה כל כך, שהסתירה אפילו את הבעת פניו. לידו, האדם שפגשתי ברחוב לפני כמה לילות נראה חיוור כמו סיד. לא רציתי להאמין לזה. חשבתי שאני סתם מדמיין דברים אחרי לילה ללא שינה, או שאני כבר ישן וזה סיוט. ההילה שלו עיוותה את המרחב סביבו, שאבה לתוכה את האור מנורות הפלואורסנט סביבנו. התחלתי לבכות. ליה חשבה שאלו דמעות של אושר, ופרצה בבכי גם היא.
מה אני אמור לעשות? לספר למישהו? להתקשר למשטרה? מה לומר? היי, אני חושב שאשתי הרגע ילדה את הרוצח הסדרתי לעתיד המתועב ביותר בהיסטוריה האנושית. מה לעשות?
אולי אם נגדל אותו בדרך הכי טובה שאפשר, נחנך אותו לדעת טוב מאד מה ההבדל בין טוב ורע, וכמה שזה חשוב לתת, אולי הוא יהיה בסדר. המוח שלי עשה שמיניות באוויר כדי לשכנע את עצמו שזה לא נורא כל כך.
עברו יומיים מאז, והחשכה סביב הבן שלנו מתפשטת, כמו גידול סרטני ששולח גרורות. ליה ישנה במיטה שלנו, נינוחה ורגועה. אני לא עצמתי עין. שכבתי במיטה שלנו, ניסיתי להכריח את הגוף שלי להיכבות, לזכות בכמה שעות או אפילו דקה של אסקפיזם מבורך, אבל המחשבות לא הרפו ממני.
עכשיו אני עומד מעל העריסה של הבן שלנו, עם פנים רטובות מדמעות וידיים רועדות, ואוחז בכרית. אני לא רוצה להיות שם. אני פוקד על הרגליים שלי לזוז, מנסה בכוח לקלף את עצמי מהמקום בו אני עומד, אבל לא יכול.
אם הייתה לכם הזדמנות לחזור בזמן, ולעמוד עם כרית בידכם מעל העריסה של אדולף היטלר או של טד באנדי, מה הייתם עושים?
ראו גם
את הסיפור הזוכה במקום הראשון בתחרות “ארוס ותנאטוס“
קראתי בשקיקה וגמעתי כל מילה בצמאון רב. מבחינה ספרותית, מעבר לעלילה המרתקת, מצא חן בעיניי התיאור של גוון הדשא שהוא בכלל ‘ קריספ’, שאין דרך לתארו כפי שנאמר בסיפור, שכן זה כמו להסביר לעיוור צבעים מה זה גוון ורוד עתיק. התיאור היפהפה הזה ממחיש היטב לקורא את הדרגה העל אנושית שאליה הגיע הגיבור אחרי השתלת הרשתית המלאכותית ומכין אותו למעשה לגילוי הבא ולכל פיתוח העלילה. מבריק, מהנה ומענה, בדיוק כפי שמצפה מסיפור אימה טוב.
נותרתי עם ציפייה לעוד ( רמז רמז) , תודה וברכות על הזכיה:).
היי איילת,
שמחתי לקרוא את התגובה שלך.
זו הפעם הראשונה שמשהו שאני כותב זוכה לפרסום, וכל משוב (בעיקר חיובי..) הוא נורא משמעותי בשבילי.
אני מודה לך מאד.
סיפור מוצלח ומעניין. הקריאה זורמת בטבעיות עד הסוף והסיפור נשאר במחשבות גם אחרי שמסיימים לקרוא. אלה שני דברים שרק מעט סיפורים עושים בהצלחה. כל הכבוד.
תודה רבה דן 🙂
אני שמח לראות שגם אימה יכולה להיות ז’אנר עמוק ומעורר מחשבה. לא הרבה אנשים חושבים ככה.