כרזת הסרט ״אופנהיימר״
כרזת הסרט ״אופנהיימר״

ראיתי את הסרט בתחושה של אי שביעות רצון, ומיד בתום הצפייה החלה להתגבש אצלי ביקורת “ביקורתית”, לפי הפירוש הבסיסי של המילה – חשיפת מגרעות.

ביקורת חיובית מאת אוהד שרון פורסמה לאחרונה כאן באתר.

בצד ביקורות משבחות חד-משמעית, הזמינות לקריאה במרשתת, ישנן גם כאלה שרומזות על מגרעות, אך לא אומרות זאת בצורה מפורשת. האם כך זה מפאת כבוד היתר כלפי כריסטופר נולאן הבמאי?

אני יכולה להגיד בפה מלא: המלך הוא עירום, כלומר הסרט רע, ולנמק זאת, כמובן. בהתייחסות מילולית לביטוי המטאפורי הזה, נוכל להסב את המבט הצידה, כדי לא להסתכל במערומיו הכעורים של המלך, אך מה יישאר לנו לעשות באולם קולנוע, אם לא נביט על המסך?

הסרט עוקב אחר קורות חייו של רוברט אופנהיימר, פיזיקאי אמריקאי ממוצא יהודי, יליד 1904, במשך כ-30 שנה – למן לימודי הדוקטורט שלו באנגליה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, ועד סוף שנות ה-50 בארה”ב, בזמן המקארתיזם, ואף אחריו. זאת הייתה תקופה סוערת, גדושת אירועים היסטוריים עולמיים לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה.

הסרט מטפל בנושאים רבים מדי, ועושה זאת בצורה שטחית, כנאמר “תפסת מרובה לא תפסת”: המצב הבינלאומי המורכב בין אירופה המערבית, ברית המועצות, גרמניה, יפן; מבול של שמות מדענים כמו נילס בוהר, אדוארד טלר, איזידור אייזק רבי. הסרט עוד מוסיף לעומס המידע את פרטי הפוליטיקה האמריקנית הפנימית כולל הופעה לא מחמיאה של הנשיא הארי טרומן, אזכור ג’ון קנדי, ופירוט הליכים משפטיים בזמן “ציד המכשפות” של מקארתי.

בנוסף לפיזור הנושאי, העלילה מזגזגת בפראות לאורך ציר הזמן. בשל העדר מיקוד, הצופה מגיע לכדי תחושה שהסרט ארוך מדי, עד כדי משעמם. הערבוביה גם ויזואלית. השימוע שהוא כרונולוגית הכי מאוחר, בסוף שנות החמישים, מוצג בשחור לבן דמוי ארכיוני. וגם הסצינות בצבע חשוכות- גשם, שמים קודרים, חליפות גברים כהות, לוחות שחורים עם נוסחאות גיר דהויות.

הסרט מתאמץ לשווא להסביר מושגים מופשטים בפיזיקה כמו ביקוע לעומת היתוך, פצצת אטום (A-Bomb) לעומת פצצת מימן (H-Bomb). קוצר ידו של הקולנוע בהבהרת מושגים מדעיים ידוע ונסלח, אך הסרט גם מתרשל במה שהקולנוע חזק בו – בעיצוב הקו הרומנטי של העלילה. שתי הנשים בחייו של אופנהיימר מעוצבות בדרך פטריארכלית מיושנת, כ”עזר עלוב כנגדו”. האחת פסיכוטית-אובדנית, השנייה נוירוטית-אלכוהוליסטית. דוקטורנט אמריקאי פוגש בכנס באירופה מדענית צעירה, לא יציבה (כמו איזוטופ כבד), פלורנס פיו, ומיד לאחר מכן, בלי חיזור, בלי אירוטיקה – סצינת מיטה מנוכרת, כמעט עוינת. את הצופה צריך להכין לסצינת סקס, כדי שיהנה ממנה. בחיתוך המהיר הזה יש עד כדי התעמרות בצופה. הסרט קשה גם כלפי האוהבים: אין כל רוך או עידון במערכת היחסים שלהם. הצהרותיה של הצעירה הזאת, הקומוניסטית, שהפכה למאהבת של אופנהיימר במקביל לאישתו החוקית, האמריקאית, על כך שהיא זקוקה לו, נשמעות מלאכותיות, לא משכנעות, אף לאור התאבדותה. עננה של אשמה רובצת על אופנהיימר, שניתק קשר עם המאהבת האירופאית בשל הקומוניסטיות שלה. אוזלת ידו של אופנהיימר בניווט חייו האישיים מעוררת ספק ביכולתו לנהל הפקת ענק של מאות אנשים ומיליארדי דולרים במשך 3 שנות הפיתוח (1945-1942) של פצצת האטום במעבדת לוס אלמוס.

הסרט נכשל ביצירת אווירת מתח. יש קושי מובנה לקיים מתח בהשתלשלות היסטורית-ביוגרפית. הרי הכול כבר ידוע. אפשר לקרוא בוויקיפדיה בזמן הצפייה בסרט: ניסוי טריניטי הצליח; פצצות האטום הוטלו על יפן; שמו של אופנהיימר טוהר; שטראוס הנקמן הקטן נענש; אדוארד טלר, שהציע את הפיתוח של פצצת מימן בזמן בניית פצצת האטום, אכן יצר אותה בתחילת שנות החמישים. כמו כן, אפשר לראות ביוטיוב פטריות גרעיניות יותר מרהיבות מאלה שבסרט.

מבחינת דילמה מוסרית של מדען, אין כל חידוש, אין כל גילוי: תגובת השרשרת “מדע -> טכנולוגיה -> ייצור נשק -> הפעלת נשק -> מוות המוני” ידועה מזה יובלות.

דווקא בזכות קטלניותו הקיצונית של הנשק האטומי, ובמיוחד פצצת המימן, נוצר מאזן אימה עם השפעה הרתעתית מיטיבה. בזכותו, המלחמה הקרה בין ארה”ב לברית המועצות לא התחממה, והנשק המימני מעולם לא הופעל מבצעית.

למרבה הצער, הדמויות הראשיות אינן מעוררות אהדה. רק אלברט איינשטיין, המישני בסרט, והמוכר מכל הפיזיקאים הגודשים את המסך, נראה חביב ברעמת שיבתו, במבטאו הגרמני, בדיבורו המתון, החכם.

מרוב תסכול מהדמויות, הצופים שמחים לפגוש את השחקנים האהובים: את מאט דיימון בתפקיד הראשי של מפקד צבאי, את רמי מאליק בתפקיד קטן לקראת סוף הסרט. ואולי הצופים נזכרים, כדי להתנחם, בסרטים הגדולים בהשתתפותם של שני השחקנים האלה, דוגמת “להציל את מארק וואטני”, או ״רפסודיה בוהמית״. אני שמחתי להיזכר בסרט “אסטרואיד סיטי”, עליו המלצתי בהתלהבות, ואשר יש לו שלושה קווי דמיון עם הסרט “אופנהיימר”: עיירה מדברית; פטרייה גרעינית; ושילוב של צילומי צבע וצילומי שחור-לבן. לעומת הכובד והחשיבות העצמית היתרה של “אופנהיימר”, הסרט “אסטרואיד סיטי” אלגנטי, הומוריסטי, ועל כן, מהנה ביותר.

בימים הקרובים יצוינו ימי השנה של הטלת פצצות האטום על הערים היפניות הירושימה (6 באוגוסט) ונגסאקי (9 באוגוסט). החלטתו השגויה של הירוהיטוקיסר יפן, לסרב להיכנע לפי תנאי הצהרת פוטסדאם מ-26 ביולי 1945, הביאה על עמו הרס, מוות, נכות, וחולי לעשרות שנים, עד עצם היום הזה.

על כולנו ללמוד, כי אין להפקיר גורלות של מיליוני אזרחים בידיו של מנהיג אנוכי, מנותק מהמציאות. יש להדיחו לאלתר.

תגובה אחת

  1. סרט בהחלט מעורר פליאה מדוע הכל מהללים אותו. מסכימה עם גב’ בת-אליעזר שהמלך הוא עירום.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 + ten =