נעם סמל – אושיית תרבות

על ספרו של נעם סמל “כניסת אמנים – זיכרונות וסיפורים מן החזית של התרבות הישראלית”, מטר, 2023, 376 עמ’.

נעם סמל, מחבר האוטוביוגרפיה שלפנינו, מציין בכותרת משנה שמדובר בזיכרונות ובסיפורים, ובאמת אין בספר זה רק כרוניקה של קורות התיאטרון העברי במשך למעלה מחמישים שנה, אלא גם קטעים שניתן לסווגם כספרות יפה. אמנם הוא העניק את התואר משוררת וסופרת לרעייתו המחוננת המנוחה, נאוה סמל לבית ארצי, אבל באמת הקורא בספר זה נרגש לפעמים עד דמעות לנוכח תיאורים דרמטיים, ואף טרגיים, הכרוכים בגיבורים הרבים של הספר, כגון תיאור עלייתה המטאורית של ענת גוב, אישיותה המדהימה, הנתינה שלה בסתר, העמידה האיתנה שלה אל מול גזירות השלטון, וסופה המעורר השתאות. צריך טונות של כישרון כדי להתמודד עם המטלה לסקור באמפתיה את חייה ואת סופה. דברים דומים ניתן לאמר על תיאור חייהם הפרטיים והמקצועיים של עמרי ניצן, חנוך לוין, וכן – נאוה, רעייתו המחוננת והנערצת. על כישרונו הספרותי של נעם סמל ארמוז גם להלן בתיאור סיטואציות אחדות, יותר שמחות.

הענקתי למחבר את התואר “אושיית תרבות”, כי באמת קשה להגזים בחשיבותו של התפקיד המרכזי שנשא נעם סמל באחד הנתיבים המרכזיים של התרבות, הלא הוא התיאטרון, שכומן בתוכו אינספור ענפים של מעשה האמנות, שהמשחק על הבמה הוא רק אחד מהשלבים בו, הנראה לעין. קדמו לו הרי המחזה הכתוב, שהוא ממיטב הספרות, העיבוד, על הרוב התרגום, הדיון המקדים, הבימוי, הכוריאוגרפיה, המוזיקה, עיצוב התפאורה, התאמה של שחקן לדמות הבדויה (חובה על המנהל האמנותי להיות פסיכולוג!), אינספור חזרות, הציפייה מורטת העצבים לפסק דינו של המבקר (סוגה נוספת של ספרות), שלעיתים במשיכת קולמוס מבטל עבודה ענקית של אינספור גורמים (המחבר מרמז בנדון לביקורותיהם של מיכאל הנדלזלץ, שוש אביגל, ושוש ויץ).

המפגש הראשון של נעם עם העולם הפנימי מפעים הלב של הבמה אירע בנסיעה ללונדון ב-1967, כאשר עדי, אחיו הגדול של נעם, מפגיש אותו עם ג’ים מוריסון, ובעקבות כך עם ארבעת מופלאי החיפושיות, אשר (מדהים!) הגיעו למצעד הפזמונים האנגלי במקום השני, כאשר העופרים שלנו הגיעו למקום הראשון.

נעם סמל הועיד את עצמו להיות עורך דין, ולאחר לימודי משפטים הוא ערך סטאז’ אצל דב שילנסקי, לימים יו”ר הכנסת, אלא שהגורל רצה אחרת, והוא נשאב אל העולם הקסום הזה של התיאטרון – בהתחלה כאמרגן “נערי החצר”, אמרגנו של מייק ברנדט, מנהל הפקה אצל פשנל הגדול (“צץ וצצה” – ערב שירי נתן אלתרמן), ולימים אמרגן עצמאי. בתקופה הזאת היה אביהן של הפקות אדירות כמו “חומש לידער” (על כך גם בהמשך), “איך זה שכוכב אחד מעז” עם מתי כספי, “משחק 26″,”גבר הולך לאיבוד”, “לילה לא שקט” עם שלמה ארצי, שמופיע לימים בווינה ובריסל, “פרצוף של צועני”, “מאזן אהבות”, “יומן פגישות” עם יוסי בנאי, “הכלה וצייד הפרפרים” עם יוסי בנאי וגילה אלמגור, “מתש”ח באהבה” עם אריק לביא. לנעם יש אפילו ניסיון במשחק – כבגין במחזה “נפילים”. נעם מארח את נינה סימון ואת ג’יין פונדה.

העשייה האדירה של נעם סמל בתיאטרון המסחרי ניתבה אותו לכס המנכ”ל של התיאטרון הרפרטוארי ב”תיאטרון חיפה”. כאן היה אביהן של ההצגות “שיינדלה”, “המשיח” של מרטין שרמן, “המשפט” של פרנץ קפקא, “נפש יהודי” של יהושע סובול (שהוצג גם בפסטיבל אדינבורו), “גטו” של יהושע סובול, “פטפוטים על הנילוס” של נגיב מחפוז (לאחר ביקור יחד עם פרופ’ ששון סומך אצל הסופר בבית קפה באלכסנדריה), “הזכייה הגדולה” של שלום עליכם בכיכובו של מכרם חורי, “האופסימיסט של אמיל חביבי, “הקיץ של אביה” של גילה אלמגור, “סינדרום ירושלים” של יהושע סובול (רשימה חלקית).

לנעם סמל נועדה תקופה של ארבע שנים של עשייה שונה, כשזכה במכרז (אליו נרשמו מאות מועמדים!) למשרת קונסול תרבות בארה”ב. בתקופה זאת הפיץ את ספרו של יורם קניוק “אדם בן כלב” ואת ספרו של עמוס עוז “קופסה שחורה”, והשתתף באירועים שזימנו אותו ואת רעייתו להיכרות קרובה עם עמוס עוז, ארתור מילר, מריל סטריפ, ניל סיימון, יבגני יבטושנקו (עמו נפגש שנתיים קודם גם בדאצ’ה שלו בפרוורי מוסקבה), אלן גינסבורג, ליאונרד ברנשטיין. הוא פגש גם את אלי ויזל, שלמרבה הפליאה ביקר קשות את “גטו”, מחזה שזכה בלונדון בפרס לורנס אוליבייה, והוצג גם מאחורי מסך הברזל. נעם ונאוה נדהמים עד כמה עבור העילית של יהדות ארצות הברית – מדינת ישראל איננה אלא אפיזודה חולפת.

תוך כדי שירותו כקונסול בארה”ב, נעם סמל ערך חפיפה לקראת תפקידו כמנכ”ל תיאטרון הקאמרי. למרות שעמרי ניצן “בגד” בנעם כשהיה מנכ”ל תיאטרון חיפה, הוא רצה בו כמנהל אמנותי, ואף התעמת על כך עם שלמה להט, שרצה את ציפי פינס. בבית הקאמרי עבד המנכ”ל עם יוצרים מהליגה העליונה: חנוך לוין, שמואל הספרי, מיקי גורביץ’. בעיקר התבלט חנוך לוין, שיוצר תיאטרון כמו גשם נדבות: “את ואני והמלחמה הבאה”; “קטשופ”; “חפץ”; “הפטריוט”; “הזונה מאוהיו”; “רצח”; “אשכבה”; “הבכיינים”. התלהבותו הכנה של נעם סמל משתי היוצרות עדנה מזי”א וענת גוב הוליכה אל מחזות פורצי דרך של השתיים (כתיבה, בימוי): “סיפור משפחה”; “המורדים”; “הורדוס”; “חברות הכי טובות”; “עקר בית”; “ליזיסטרטה 2000”; “משפחה חמה”; “סוף דבר”.

כידוע, תיאטרון ציבורי, כמו גם המוסדות להשכלה גבוהה, האמונים על מצוינות, אינם יכולים לקיים את עצמם ללא סיועם של נציגי השלטונות, וללא תרומות. אשר על כן מוסדות כאלה מקימים אגודות ידידים שאמונות על איסוף תרומות. נעם סמל הצליח לגייס את לאה רבין כנשיאת אגודת הידידים הבינלאומית של תיאטרון הקאמרי, ובדרך זאת הפך גם ראש הממשלה, יצחק רבין, לידיד התיאטרון, ולידיד אישי של נעם סמל עצמו, שהתוודע לתכונותיו התרומיות של רבין. כדי להבין עד כמה לאה רבין הייתה מגויסת לתפקיד שלקחה על עצמה, אזכיר שהיא הייתה מוכנה להשתתף בחתונת בתו של טייקון יהודי ארגנטינאי, משום שזה היה מוכן בתמורה לתרום מיליון דולר לתיאטרון.

הספר מתאר איך עמרי ניצן ונעם סמל “דגו” את איתי טיראן משנה ג’ בבית צבי אל מרכז העשייה של תיאטרון הקאמרי, והוא העתיר על התיאטרון במשחק ובבימוי את “גטו”, “יתוש בראש”, “וויצק”, “סיראנו דה ברז’ראק”, “אופרה בגרוש”, “מפיסטו”, “ריצ’רד השני” ו”ריצ’רד השלישי”, “איש קטן מה עכשיו”, “תמונות מחיי נישואין”.

לאחר שפרש מהקאמרי, מונה נעם סמל רב המעש, למנכ”ל תיאטרון “הבימה”.

מעניינים הקשרים שיצר נעם סמל עם עולם התרבות הערבי: נעם מזכיר בספר זה את המעשים המפלצתיים שביצעו פנאטים פלסטינאים כנגד האוכלוסייה היהודית: הפיגוע בדולפינריום; בכביש החוף; בדיזנגוף ב-1994, כשלנגד עיניו התגוללו מתים ופצועים על הכביש, ויוסי כרמון, שהיה עד עמו לזוועה, פלט “נאצים!”. למרות מעשי הזוועה האלה, שחלק לא מבוטל מערביי ארץ ישראל רואים אותם כלגיטימיים, נעם הביע עניין ורצון להכיר את עולם התרבות הערבי. הוא נוכח לדעת, למשל, שבירדן אין בכלל תיאטרון רפרטוארי, ושחקנים מוזמנים להופיע בבתי עשירים – מה שאצלנו היו מכנים בשם חלטורה. הוא מזמין קומיקאי ירדני להופיע בארץ, וההופעה בארץ נחשבה לו לחטא לא יכופר – כך נראה שלום נוסח ערב! נעם ופרופ’ ששון סומך נוסעים לאלכסנדריה לפגוש את הסופר נגיב מחפוז, ושם פוגשים מדען אטום (לא פלאח בור!) הטוען שהשואה היא המצאה נכלולית של היהודים. את דמי הזכויות על “פטפוטים על הנילוס”, נעם מגיש למחפוז מתחת לשולחן, ועל כך שהסופר הגדול צידד בשלום, התנקשו בחייו – שוב, שלום נוסח ערב!

בכהנו כמנכ”ל תיאטרון חיפה, עיר מעורבת יהודית וערבית, נעם שיבץ בתפקידים מרכזיים את השחקנים מכרם חורי ב”הזכייה הגדולה”, ויוסוף אבו ורדה ב”נפש יהודי”. מסתבר שסמואל בקט לא היה מוכן להעניק זכויות על “מחכים לגודו” עד שנודע לו שהשחקנים ערבים! יוסוף אבו ורדה זכה בפרס אקו”ם, אבל לאחר ששמע את דברי שרת התרבות מירי רגב, הוא יצא מהאולם, ונעם סמל לקח את הפרס בהיעדרו. נעם היה גם שושבינו של המחזה הדו-לשוני עברי–ערבי “פלונטר”. בסימפוזיון שנערך ברומא ב-1999 פגש את מנהל התיאטרון הסורי ריאד סאאד. הם שוטטו לילות שלמים ברחובות רומא, שם נודע לנעם כי אפילו הצגת “אנטיגונה” נחשבה בעיני המשטר הסורי כחתירה תחת השלטון – ריפעת אסד, אחיו של הנשיא, הגיע לאולם החזרות עם חבורת קלגסים, וחורר את האולם בצרורות מנשק אוטומטי. צלמים ישראלים זריזים צילמו את השניים, ועובדה זאת הייתה כמעט גורמת לחיסולו של סאאד, לולא נעם התראיין לעיתון הלונדוני “אל-חיאת”, הוקיע את הצלמים, והודיע שלא היה ביניהם שום שיג ושיח.

נעם היה מעוניין להמחיז את הנובלה של ע’סאן כנפאני, מאחר שיש בה, באורח נדיר, הכרה במוראות השואה. כנפאני, שהייתה לו כנראה מעורבות בטבח בשדה התעופה לוד ב-1972, נהרג מפיצוץ במכוניתו, והמוסד הואשם באירוע, הגם שייתכן מאוד שמדובר בתאונת עבודה של המחבלים עצמם. היתה בארץ התנגדות גדולה לכך שיצירה של איש החזית העממית תוצג בתיאטרון ישראלי, ומסתבר שהאלמנה של כנפאני התנגדה שהמחזה יוצג מחוץ לישראל. 

למרות הסגירות כלפי ישראל, סמל חיפש כל דרך ליצור קשרים תרבותיים עם העולם הערבי, ובראש ובראשונה עם ערביי ארץ ישראל, וגם על כך מגיעה לו תודה גדולה.

הבטחתי להצביע על הכישרון הספרותי של סמל. כמוצהר, הוא התכוון להביא בפני הקוראים כרוניקה של התיאטרון העברי בחמישים השנים האחרונות, ושל תפקידו במארג זה. אבל באמת יש קטעים בספר הזה שחורגים מתבנית הכרוניקה לכדי ספרות יפה. וקודם הערה – מדוע אוהבים כל כך לשמוע/לקרוא סיפורים? הציעו הרבה הסברים, ביניהם הסברו של עמוס עוז כי בעיניו הסופר הוא מעין מכשף של השבט, כלומר, יש בסיפור משהו מכשף. אני מרשה לעצמי להידחק בין גדולים כדי להביע דעתי בנדון: האדם מתוודע די מהר בשנות חייו לכך שהוא בן תמותה, ויודע שמספר החוויות שיחווה בחייו מוגבל, אשר על כן, הוא מעוניין להכיר את עלילותיהם וחוויותיהם של אחרים, כביכול כדי להפוך אותן לקניינו, זה הרי ממש דומה לרכילות טובה. ובכן, חוויות כאלו בעולם התיאטרון יש למכביר, וסמל מצליח להעביר אותן לקורא בכישרון ספרותי מעורר התפעלות. להלן מקצת דוגמאות. חזרה אחרונה לפני הצגת “חומש לידער” של איציק מאנגר, שבה אמורה לצפות גם ראש הממשלה, גולדה מאיר. שרגא פרידמן, הוא “אברהם” במחזה, מת באורח פתאומי, מזעיקים את גדעון זינגר מווינה כדי למלא את מקומו, ורק כשהגיע ארצה, מסתבר שאינו יודע יידיש! הפתרון הוא פנטסטי לחלוטין, ומתואר לעילא ולעילא. או דוגמא מהחיים האמיתיים – האהבה שבין גדי יגיל וירדנה ארזי, שניהם נשואים לאחרים, גורמת להפסד גדול לסמל, וכמעט להתאבדותה של ארזי. וגם על התנהגות של שחקנים: יוסי בנאי בהליכי גירושין רעים מאילנה בשל אהבתו לאביבה רוזנטל, וכשהוא מבקש לסנגר על סמל, שמואל קראוס (השיכור? המסומם?) דוקר אותו במזלג; נינה סימון, שהגיעה להופיע אצל סמל, מתרוצצת עירומה, ודורשת במפגיע שיסדרו לה בן זוג לטיולי הצליינות שלה בארץ הקודש; ג’יין פונדה באה ארצה ומבקשת להיפגש עם עמוס עוז, והנה מתנפלים עליה בכותל, ונאלצים לגבס את רגלה. וגם על פוליטיקאים – הנשיא עזר וייצמן דורש לבטל את חגיגות היובל לקאמרי (1994), כי החזרות בבית הנשיא מפריעות לו לשנת הצהריים, יוסי ידין בקולו הסמכותי מצליח לרכך אותו, אבל וייצמן מפסיק את האירוע באמצע כדי להשתתף בחתונת בתו של אדוארד סרוסי, אותו טייקון שהפקיד כל חודש כספים בחשבונו. וגם לא-פוליטיקאים – כשמבקשים לערוך חזרות למחזה של מוטי לרנר “פולארד”, מגיעים אל סמל סדרה של אישים הקשורים לעניין (אביאם סלע, אליקים רובינשטיין, אן פולארד) בבקשה-דרישה לבטל את ההצגה, כדי לא להזיק חלילה לאפשרות החנינה לפולארד, כשהכוונה הנכונה היא להימנע מפרסום לא מחמיא להם עצמם. הייתה אפילו הצעה לפצות בכסף על ביטול ההצגה. סמל הצליח לתמרן ביניהם, והצורה בה טיפל באן פולארד היא ממש מלאכת מחשבת. ושוב על אמנים – פאטריק מארבר מסרב להעניק לסמל את הזכויות על מחזהו “קרוב יותר”, אבל נעם יוצר קשר עם אימו, אנג’לה מארבר, והיא נוהגת בבנה כמו “יידישע מאמע”, נוזפת בו, המחזאי והתסריטאי הגדול נכנע, ומעביר לסמל את הזכויות למחזה שהיה גם סרט מצליח.

בספר מוקדש חלק נכבד לרעייתו המנוחה נאוה סמל, לאישיותה הממגנטת, ליצירותיה שזכו להד בינלאומי. על נאוה סמל, שאת יצירותיה קראתי, כתבתי בעבר מספר רשימות, וגם ראיינתי אותה. על כן לא ארחיב כאן.

לסיום אציין מתוך המבחר הגדול של הפרסים שבהם זכו התיאטראות שבהנהלתו של סמל רק את פרס ישראל במלאת 60 שנה לקאמרי (2004).

הספר חכם, כתוב בכישרון רב, וחושף אישיות מלאת קסם, ידע חובק עולם, נחישות ואהבה עזה לתיאטרון, ולכל האנשים המאפשרים את קיומו.

קיראו גם

נעם סמל בויקיפדיה