פרופסור מירון איזקסון ברשימה לא ארוכה על קיצור הדיבור שהוא חושש שמביא גם לקיצור הדעת.
המערכת
קיצורם של דברים נפל על שיחתנו וכתיבתנו. איני מתייחס כאן למונח "בקיצור", שאותו אנו משמיעים פעמים רבות דווקא כאשר אנו עומדים להאריך בדברים. כוונתי לנטיה המתחזקת לקצר צירוף מילים לידי ראשי תיבות, ופעמים רבות "לחסוך" חלק מהאותיות מהמילה או מהמונח עצמם, ולומר את הקיצור.
רבים למשל כבר אינם אומרים "בוקר טוב", אלא "בוקר". רבים חותכים בבשר החי של המילה ומסלקים חלק מהברותיה. הדבר המעניין הוא שהקהלים המתקדמים בכך ביותר מגיעים משלוש קבוצות אוכלוסיה שלכאורה שונות מאוד ביניהן ואף הטעמים למגמה זאת בקירבן שונים: אנשים המשרתים בצבא; אנשים העובדים בתעשיית ההייטק; ותלמידי חכמים מסוימים אשר כותבים מסרים קצרים וכמעט מוצפנים אלה לאלה. לאחרונה ברך אותי בסימוס תלמיד חכם כדלהלן "ש.של.ומבורך", שמשמעותו: שבת שלום ומבורך. או כששאל אותי על מעשיי ביום העצמאות כתב "איך היה לכם יוהע.צ?". בשיח הכולל הדוגמאות רבות: בקיצור, מקוצרת לעיתים ל-"בקיצ"; המילה מוש במקום מושלם; הצירוף 'מה ישך' במקום מה יש לך; אבוש במקום אבא שלי; ועוד ועוד.
הצורך בראשי תיבות בארגונים צבאיים או כלכליים מובן, אם כי כמו כל דבר אנושי, הריבוי בשימוש בו הפך את השיח למעין החלפת סיסמאות בטרם מבצע. הניסיון לחסוך בזמן או בשטח הדפסה, ולא לבטל את זמננו בארכנות מיותרת, יכול להיות מובן. אך גם הוא מייצר בהצטברותו הגוברת מעין שפה עברית חלופית, שבה לא אומרים דברים שלמים אלא רמיזות וקריאות כיוון. מובן שבאופן מעשי הזמן ה"נחסך" לא מנוצל בדרך כלל לפעילות אינטלקטואלית מרשימה, או לפעילות שוחרת טוב. יותר מהכל יש כאן כנראה ביטוי לנטיה של בהילות, מעין מעשה קצרנות של החיים עצמם. אולי הדברים נראים פחות חמורים ומחייבים כאשר הם נאמרים ונכתבים בקיצורים שונים, ואת המונח השלם והמלא שומרים לעיתות משבר או מבחן.
ברובד העמוק יותר השיח האנושי, גם בתוך התודעה שלנו, וגם בין אנשים שונים, עובר שינוי מהותי. ממילא, כשמדברים בקיצור ובחלקיות, גם המחשבה עצמה מקבלת לתוכה את המידות החדשות, ויותר קשה לדרוש מעצמנו מחשבה מעמיקה ומרחיבה. זאת טעות לסבור שרק המחשבה משפיעה על הדיבור, ואילו הדיבור לכאורה אינו חוזר אלינו כדי לעצב גם את מחשבתנו.
יהיו שיסברו שדרך קיצור זאת מאפשרת להגדיל את המרחב הפנוי לקליטה נוספת של ידע: לדעת עוד פרטים על מה "שקורה", ולהגיב אישית וכלכלית כהרף עין. אדם משכיל מאוד מתחום רפואת הנפש אמר לי לאחרונה שלא ירחק היום שבו ישתלו צ'יפים בראשנו, אשר ישוחחו אלה עם אלה, וידעו בשמנו המון דברים שקורים בעולם, כך שחס וחלילה לא נתעכב בתגובותינו. הוא התקשה להבין מדוע אני לא מתפעל מהחלפת השיחה "המיושנת" בשיחה בין רכיבים אלקטרונים.
איני יודע מה ישאר כישות אנושית ערכית ומוסרית במצב דברים ודיבורים שכאלה. עובדה היא שהגידול העצום במידע העומד לרשות האדם לא גורם בהכרח להיות אנשים משכילים יותר בפועל, ובוודאי לא משפיע בהכרח על מוסריותם. האדם מצטייר גם בהיבט זה כמי שמסכן את עצמאותו ואת אישיותו, לכאורה בשם היבט מסויים של הקידמה. בפועל זה מצב של מחיקת חלק מהדיבור והאישיות בתירוץ של חיסכון בזמן.
"חבל על הזמן", אמרו פעם על דברים שלא ראוי להקדיש להם יותר זמן בגלל משמעותם הדלה. כיום הכוונה התהפכה: לדברים נהדרים "שממש" חבל על הזמן, או יותר מדוייק חבל"ז, לפרט את ערכם הנשגב והברור לכל ילדה וילד.
ראוי לקחת בחשבון כי איום מחשבתי ותקשורתי זה אינו נופל במשמעותו מעיסוקים מוצדקים אחרים שלנו כמו ההתחממות הגלובלית. חדמ"ש!
אני חושב שראשי התיבות התחילו כדי לחסוך במקום בזמן הכתיבה בגלל העלויות הגבוהות של אמצעי הכתיבה.