דורון מזרחי על ספרו של יוסי סוכרי אמיליה ומלח הארץ על יהודי לוב ספר שגרם לסנסציה עם פרסומו לראשונה.

המערכת

כריכת ספרו של יוסי סוכרי ״אמיליה ומלח הארץ, וידוי״
כריכת ספרו של יוסי סוכרי ״אמיליה ומלח הארץ. וידוי״

הערה: רשימה זו נכתבה טרם שנעשה הניסיון להפיכה משטרית. בקווי החלוקה המטושטשים משהו מתברר באופן לא מפתיע שגם (ולא רק כמובן) למוצא העדתי משקל בקביעת האפיון של תומכיה. זה מה שהופך את הספר הזה ואת דמויותיו לרלוונטיות ולנבואיות, ובמיוחד כאשר הדמות הראשית, אמיליה סבתו של המחבר, אינה מתכחשת למקורותיה, ובו בזמן שומרת על עצמאות – אשר לא קשה לראות שהיא מתנגדת חריפה לכל סוג של דיקטטורה, מדינית ומחשבתית.

אמיליה ומלח הארץ” ( בבל ,2006) הוא סיפרו הראשון של יוסי סוכרי, שיצא לאור בתחילת שנות האלפיים. הספר מכיל מתווה לספריו הבאים ובניהם “בנגזי ברגן בלזן“, שזכה בפרס ברנר. עם הוצאתו לאור עורר “אמיליה ומלח הארץ” תשומת לב מידית, משום שהיה ועודנו מקורי, חדשני, עשיר בתובנות, ומדויק. הספר מתרכז במערכת היחסים שבין הסבתא אמיליה לבין נכדה המספר. בעוד הספר נוגע בשאלות של זהות ומקום בישראל, מולדתו של המספר, אין הוא מצמצם את גיבוריו לאתניות פולקלוריסטית. הסבתא מתרעמת על צמצומו של היחיד לכדי מוצאו האתני בישראל שהיא חיה בה, ועל יצירת היררכיות של מוצא אתני, המיתרגמות להשטחה של הפרט בטופוגרפיה של המרחב התרבותי-חברתי-כלכלי.

עם יציאת הספר כתבה עליו המבקרת ואשת הספרות פביאנה חפץ ז”ל כי זהו “הספר המשחרר ביותר שנכתב בעברית בעשורים האחרונים ואולי אף למעלה מזה”. כנראה גם משום שסבתו של המחבר, אמיליה, היא דמות שאינה מוכרת במרחבי התרבות הישראלית, ומכאן מתחילות המקוריות והחדשנות של הספר. הסבתא ומשפחתה הם יהודים לובים שמקורם בבנגזי, הם היגרו (עלו?) לישראל, והסבתא היא גם ניצולת שואה מברגן בלזן. אולי היא הייתה ציונית עם הגיעה לישראל, אבל כעת היא אינה ציונית יותר, אלא להיפך, היא רואה בציונות, או לפחות ביישומה הנוכחי (בזמן הסיפור), לא תנועה לשחרור כי אם תנועה שמחיר כור ההיתוך שלה הוא הרס תרבויות שמטרתו להוביל את הסבתא ומשפחתה להתכחשות עצמית, במיוחד משום שאינם מגיעים מן הרצף המזרח אירופאי, אלא מזה הים-תיכוני. נכדה, המחבר, נאלץ להסתובב ברחבי עירו תל אביב תוך שהוא מדמה חלקים ממנה לאזורים באירופה שסביב הים התיכון, שלשם הוא חש שייך. הוא מייצר חברויות עם צעירים תל אביביים בני גילו במועדון הפינגווין המיתולוגי, צעירים שגם עבורם הימלטות ולו זמנית מן הישראליות, על ידי הזדהות עם תרבות המוסיקה האלטרנטיבית האירופאית של שנות השמונים, היא בגדר הנשמה עצמית.

אמיליה בוחרת במודע להזדהות עם האקלים התרבותי והרגשי של שכנינו לחופי הים התיכון. היא מסרבת להפנים מסרים אשר מציגים אותה ואת משפחתה כבורים ונטולי תרבות ראויה. דבר זה מודגש דווקא משום שחוותה את השואה ואת נחת זרועם האירופאית של מבצעיה. היא מודעת לערכה כמי שמחזיקה ביכולות ביטוי ואוצר מילים עשיר הן בעברית והן בערבית (כמו גם שליטה בשפה ובתרבות האיטלקית). היא מתעקשת על שימוש בעברית תקנית, והיא יודעת שהיא מסוגלת לנסח ולבטא דקויות ומורכבות רעיונית, ולחרוך רעיונות פשטניים אשר עובדים כנגדה וכנגד משפחתה. בשל כל אלה היא חשה שחובתה להדריך את נכדה ביחס לזהותו וביחס לעתידו. היא לא תאפשר לנכדה האהוב, שבו היא מזהה בודאי חלק מיכולותיה, להפנים את אותם רעיונות פשטניים באשר למרחב התרבותי ממנה באה – כזה שמזוהה עם האויב – שהוטמעו בחברה הישראלית. משימת חייה היא לפיכך לשחרר את נכדה, המספר, מכל מה שקושר אותו לכאן, כדי שיעזוב לחו”ל, לכל מקום ומדינה שבהם לא ייתפס כנחות מראש. נראה לי שזהו הספר הראשון בספרות העברית בו על הגיבור לעזוב את ישראל, עזיבה ללא חזרה, עזיבה כדי לחלץ את עצמו. הישארות אינה מעשה של “אמיצים” ועזיבה אינה ביטוי ל”פחדנות”, אינה ביטוי ל”בגידה”, אלא להיפך, הישארות תהא בגדר כישלון, ואנחנו מקבלים הסבר להיפוך התפיסה הזאת תוך כדי הקריאה והאזנה לדבריה של אמיליה הסבתא.

“משימת השחרור מן הישראליות” שהטילה הסבתא על נכדה נפרשת בספר. ניסיונו ורצונו של הנכד להשתחרר על ידי התרה של ה”היתוך” מתגלה כמאבק שאינו רק בעד עצמו אלא גם כנגדו, משום שהוא, שלא כמו אמיליה, בן הארץ הזאת. הניגוד בין השכונות השונות אשר בהן התגורר, פרדס כץ וצפון תל אביב, מייצג שסע זהותי בתוכו בין ערכו האנושי כבן למשפחה ממוצא לובי מחד, ומי שבגיל 9 עבר להתגורר ולהתחנך בצפון תל אביב מאידך. כאשר הוא נאבק בעד הצד האחד האם הוא נאבק כנגד הצד האחר? זה מה שנותר לראות עם קריאת הספר, אשר מסופר כוידוי. זהו ספר שלא היה יכול להיכתב אלא על ידי מי שראה את עצמו בו זמנית הן כנכד של סבתו אמיליה, והן כמי שיכול היה לראות אותה, ואותו עצמו, דרך העיניים השקריות של “מלח הארץ”. כל זאת באמצעות נסיגה של התודעה אל גבולות  קווי המתאר של התרבות.

בקריאה ראשונה נראה שתביעת השחרור אשר מובאת בפני המחבר על ידי סבתו היא לשם השגת שוויון בערכו האנושי, במסגרת החברה שבה יבחר לחיות את חייו, וחברה זו לא יכולה להיות החברה ישראלית בשל העוולות שהיא קיימה ומקיימת (לפחות לזמן הסיפור) כנגד הסבתא ובני משפחתה. מעניין שאמיליה, הסבתא, אינה מהווה מקור לנחמה והתרפקות, כפי שדמויות סבתאיות נוטות להיות. היא לא תאפשר אפילו קמצוץ של מה שבעיניה הוא שקר כדי להקל על חיי נכדה. הישראליות כפתה עלייה נחיתות בשל מוצאה ותרבותה, לכן, לשיטתה, הישראליות כופה גם על נכדה נחיתות שכזו, ואין דרך זולת עזיבה – כנגד החזון הציוני – כדי להתמודד עם כך.          

בקריאה נוספת אנחנו נבחין שהסבתא אינה רק המשחררת, אלא גם הסוהרת – בדיוק כמו המדינה הזו שהיא כבולה בה. עבור הנכד מה שהסבתא מציעה היא בעצם רוח חירות המנשבת כנגד עצמה, חירות פאראדוקסלית, משום שעבורו ישראל היא גם מולדת, המדינה היחידה שבה גדל. עזיבה פירושה גם הותרת חלקי זהות נרחבים מן הטריטוריה הנפשית שלו.

ואכן, המספר בוידויו מיידע אותנו מראש ולאורך הספר בהטרונומיות הכופה של דמות הסבתא בתוכו: “עמידתה המתריסה כפתה אותה עלי בחייה”; וגם “דמותה העצומה חוסמת מכל עבר ולא מאפשרת לי לנשום אלא דרך החלונות שהיא פותחת בפניי”. לקראת סופו של הספר, לאחר מעין מסע שחרור שכלל זמן בניו יורק, ולאחר ששב אל המולדת בעקבות מותה, ונשאר כאן כמורה (משום שאמיליה כבר אינה כאן?), ישנה השלמה עם כך ש”עינה של אמיליה נוקבת דרך קבע את תחושת הסיפוק שלי”. עם לכתה המספר מעיד כי “אני במקום להרגיש חופשי הרגשתי כבול מתמיד”. הסבתא והנכד, גם לאחר לכתה, עדיין זרים גמורים ביחס ל”מלח הארץ”, שהוא “מלח הארץ על הפצעים שלנו”. האם לעד יישארו כך יחדיו? האם אין לנכד אפשרות להתגבר על שסע זה בזהותו? בין מולדתו לבין הפיכחון של סבתו ביחס אליה? האם עבורו באופן יחידני הפיכחון של סבתו משמעו שהחיים כאן הם עבורו בגדר כניעה, והניסיון להימנע מתחושה זו הוא בגדר הונאה עצמית? כישלון בביסוס האוטונומיה שלו?

אולי רמז לתשובה אפשרית מצוי בדבר המשמעותי ביותר שהתגלה לו אודות עצמו בזמן שהותו מחוץ לארצו בניו יורק, והוא כי אין זה הזיכרון של פרדס כ”ץ או צפון תל אביב – שאותן הוא מתאר כ”תאומות ההרס של חיי” – אשר מאפשר לו תחושה של בית, כי אם אך ורק “העברית יכולה להיות לי בית”.

העברית, שפה שעבורו היא שפת אם, אותה שפה עתיקה ומחודשת, שפה שבה כל fine shade of meaning דובר אליו בכל מילה, בכל ביטוי. והגילוי הזה בזמן שהותו בניו יורק הוא מעין רמז מקדים לעתידו. הבחירה לכתוב, הכרוכה בבחירה להישאר בארץ לאחר לווייתה של אמיליה, להישאר במקום שבו העברית היא שפה חיה ומתפתחת, ללמד בבית ספר ולייסד קייטנה בפרדס כ”ץ, שבה יעזור לנערים לפתח שליטה שפתית כזו שדרכה ובאמצעותה הנערים ידמו לאמיליה, יהיו בהירי חשיבה, נוטים להטלת ספק, אבל בעלי ביטחון רב יותר באפשרות השתלבותם. השפה במובן הרחב מתגלה ככלי רב עוצמה לא פחות משאר לימודי הליבה המדוברים.

ואם הסיכון הוא שיחוש כמהגר בארצו, אזי השפה היא גם הכלי המאפשר לו יצירת סינתזה בתוך השסע הפנימי שלו. זה שאמיליה, כמו גם תרבותנו כתרבות מהגרים, ממשיכה לתחזק. העיסוק בשפה, בעברית, ובכתיבה, הוא שמציל אותו מלהיות הכישלון המשוסע תחת מבטה הכופה עצמו של אמיליה מחד, ותחת מי שמביט בו כ”אחר” של התרבות מאידך. הוא מוצא בתרומתו לשפה באמצעות הכתיבה הצדקה להקרבת חלומה של סבתו.

אין כאן הקרבה כפשוטה של הייעוד אותו הועידה לו אמיליה, אלא המשך של מאבק, וסוג של ניצחון שאמיליה לא ראתה כאפשרי. השחרור הוא כפול: מן הישראליות ההיררכית הרומסת הנחווית כאכזרית על ידי בני דורה של אמיליה; ומאמיליה עצמה, “הסוהרת” שבתוכו, ומהציווי שלה כלפיו ללכת מכאן משום שאם לא כן, כך היא האמינה, יחווה כמוה את “שיגרת התבוסה …שאין לה מחילה”. הוא משיל מעצמו את אבני הריחיים הטוחנות את חירותו, הן את אמיליה והן את “מלח הארץ”.                                                           

עבור הנכד אין כאן ויתור או השלמה עם “שיגרת  התבוסה”, אלא מאבק על מקום והנכחה במרחב התרבותי-שפתי באמצעות הכתיבה והיותו מחנך. כאשר הוא מאשר את קיומו במרחב זה (השפתי) הוא גם מאפשר את קיומו הפיזי כאן.

השורות הבאות של דויד אבידן קולעות לייעוד השונה שהנכד קבע לעצמו:

“… וִתַּרְנוּ לְטוֹבַת הֱיוֹתֵנוּ

הַפּוֹסְקִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים בִּתְחוּם הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הַלָּשׁוֹן.

אֲנַחְנוּ קוֹבְעִים אֶת הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הַלָּשׁוֹן וְאֶת הַלָּשׁוֹן.

אֲנַחְנוּ קוֹבְעִים אֶת הַלָּשׁוֹן כְּפּוֹלִיטִיקָה וְאֶת הַפּוֹלִיטִיקָה כְּלָשׁוֹן…” 

מכאן שהספר, בסופו של דבר, הוא גם אודות אפשרותה של חירות בהקשר של זהות ותרבות, אפשרותו של היחיד להיקבעות עצמית, אפשרותה של בחירה מורכבת עבור הנכד-המחבר, וזאת בתנאים של אי ודאות ביחס להצלחתו כמחנך וככותב, המשתתף בבניית השפה והזהות הישראלית. 

קיראו גם :

יוסי סוכרי בלקסיקון הקשרים

יוסי סוכרי.לקסיקון הקשרים

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − 7 =