כשסופר כותב כרוניקה

משה גרנות סוקר את הספר "מחרוזת ענבר" מאת אלי עמיר, עם עובד 2023, 223 עמ' על היחסים בין "מזרחים" ל"אשכנזים" בארץ.

המערכת

הספר שלפנינו הוא כרוניקה – סקירת אירועים בחייו של אלי עמיר מילדותו ומנעוריו בבגדד ועד מפעליו המרשימים בעבודתו הציבורית וביצירתו הספרותית, אבל כיוון שאת הכרוניקה הזאת כתב סופר מ'הליגה הראשונה' של הספרות העכשווית, הרי שהדמויות המופיעות בכרוניקה הזאת, והסיטואציות שבהן הן פועלות, מתוארות כך שהן ממש חיות לנגד עיני הקורא. לדוגמה: אריק שרון המכרסם בייגלה כשהוא מתלבט איך להשיב להשגותיו של אלי עמיר; לוי אשכול המנמנם במפגש עם מכובדי נצרת, אבל מפגין ערות מעוררת התפעלות; נגיב מחפוז, הסופר המצרי זוכה פרס נובל, שנהג לשבת יום-יום בבית קפה בשוק, כשהוא כבד ראייה וכבד שמיעה, במפגש עם הסופר שלנו שהסופרים המצרים משווים אותו אליו. אלו דוגמאות אחדות מתוך רבות. וירטואוזיות התיאור מצויה גם בספריו הקודמים של אלי עמיר, למשל בספר מה שנשאר (2011), מתוארים המאושפזים בבית חולים, ותיאורים אלה בעיניי הם ממש פנינה ספרותית.

בתחילה תמהתי על כך שהמחבר קופץ מתיאור החיים בבגדד, העלייה ארצה, וההסתגלות לחיי קיבוץ – ישירות לתיאור הטיסה שלו עם שמעון פרס לקהיר, לפגישה היסטורית עם הנשיא חוסני מובארכ (עמ' 89-86). אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הגעתי למסקנה כי החלל הזה שנוצר בספר שלפנינו, בין ימי הילדות והנערות לימי הבגרות והפעילות הציבורית, נבע מכך שהסופר חשש כנראה לייגע את הקורא האוהב את ספריו בסיפורי חיים דומים לאלה הכתובים בפרוטרוט בספר נער האופניים (2019), שם מתוארים מאבקיו של הצעיר נורי בקשיי הפרנסה ובמבוכי אהבת הנעורים, ושם גם ברור שהגיבור נורי הוא לא אחר מאשר אלי עמיר בשם שבו נולד: פואד אליאס נאסח בן סלים חלאסצ'י.

החלק הראשון של הספר, המתאר כאמור את חייו של המחבר בילדותו ובנעוריו בבגדד, משאיר רושם ראשוני של מעין גן עדן אבוד: הילד מעריץ זמרים מפורסמים, כמו מוחמד עבד אל מוטלב וסלימה מורד, ואביו מגשים את חלומו ומביא אותו למופעים שלהם. הוא מתלווה לאבא לבית קפה, לשיט על החידקל בלוויית הזמר הנערץ, ולמסעדת הדגים שהוקמה באי על הנהר הזה. אבל למה אימו אינה מתלווה לאירועים אלה? על כך הסופר אינו כותב, אבל מסתבר שהנשים היו סגורות בבתיהן, וכשיצאו אל מחוץ לבית, היו עטופות מכף רגל ועד ראש, כך שרק חרך קטן לעיניים נותר פתוח. מסתבר שגם בארץ, רק גברים יוצאי עיראק רשאים לבלות בבית קפה (הקפה של "הרומנייה" בספר נער האופניים).

הסופר מתאר את ההשכלה הרחבה שילדים מקבלים בבית הספר בבגדד, ואחד הנציגים לתרבות הזאת הוא מנהל בית הספר שתרגם את התנ"ך לערבית, וגם את ברנר ומנדלי מוכר ספרים. אבל הרי ידוע שהנוסטלגיה אינה מתיישבת עם העובדות, ולזכותו של אלי עמיר צריך לומר שהציג גם את הפנים הרעות של הגלות שבה נולד: בעיר חילה השיעית אסור ליהודי לנגוע במוסלמי פן יטמא אותו, גם בתפוז אסור לנגוע, ואם נגע, צריך לקנות את כל השק כדי שחס וחלילה המוסלמי לא ייגע בטומאה. יש בספר תיאורים של נערים מוסלמים שמתנכלים סתם לנערים יהודים, ואלה חוזרים הביתה זבי דם. אלי עצמו חזר ממסעדת דגים עם מגש, ונער מוסלמי דרש ממנו כסף, וכשלא נתן, הוא קיבל ממנו סטירה. לעומת האב הנפלא של פואד-אלי, המעניק לו רגעי אושר, מסופר בספר על גברים המכים את ילדיהם ואת נשיהם. על אביו לא כתב המחבר שספג ממנו מכות, אבל אימו, בשעת כעס, זרקה עליו סכין שפצעה אותו והשאירה לו צלקת, כמסופר בספר נער האופניים.

הספר מזכיר את הפרהוד המזעזע משנת 1941, ואת ההתנכלויות ליהודים עם הקמת מדינת ישראל, שגרמו לכך שכל יהדות עירק עלתה באחת לארץ, כשבראשם מנהיגי העלייה, הבנים היקרים לעם ישראל: שלמה הלל, מרדכי בן פורת, סמי מוריה, ומרדכי ביבי.

המחבר מתאר בצורה משכנעת את השבר הגדול של דור האבות עם עלייתו ארצה: אביו, שהיה עבורו "מלך" בעירק, הופך להיות בארץ שבר כלי; מנהל בית הספר, דמות של אינטלקטואל נערץ, שהוזכר לעיל, קומתו שחה בארץ (המשרד שהוקצה לו נמצא במרתף של בית ההסתדרות). אבל אלי עמיר די הגון כדי לתאר שמשבר כזה עובר גם על יוצאי אירופה: הוא פוגש מטאטא רחובות שעלה מברית המועצות, שם היה מהנדס, וכאן הוא חסר תקווה, ואינו מאמין שמישהו יכול להרים אותו מאשפתות (עמ' 136-135). מסתבר שלא מוכרחים להיות "מזרחיים" כדי להיות מקופחים. עמוס קינן מתאר בפניו איך הופלו כל ותיקי האצ"ל והלח"י, והוא בתוכם, ואפרים קישון, גאון ההומור, בעל שם עולמי, לא זכה כמעט עד סוף ימיו להתקבל במילייה הספרותי הישראלי.

בחלק העיקרי של הספר מתוארת הקריירה הציבורית והספרותית המטאורית של אלי עמיר: הוא מלווה, כאמור, את שמעון פרס למפגש עם חוסני מובארכ; מוזמן על-ידי המרכז האקדמי הישראלי, שהקים פרופ' שמעון שמיר, לסדרת הרצאות בקהיר; בשליחותו בניו יורק הוא מלווה שם את ביקורו של השר דוד לוי; הוא עוזר של לובה אליאב ושל שמעון פרס; נפגש עם שועי עולם, ביניהם הנסיך חסן מירדן; נשלח יחד עם משה שמיר וארז ביטון למפגש עם אמנים וסופרים פלסטינים באוסלו; הספרים שלו מתורגמים לערבית במצרים ובעירק; התרגום של מפריח היונים לאנגלית מכבד אותו בנוכחות ביריד הספרים בפרנקפורט; תרנגול כפרות הופק עבור הטלוויזיה; מפריח היונים הופק כסרט קולנוע. אף סופר לפניו לא זכה לכזה חיבוק כבר בספרו הראשון (תרנגול כפרות, 1983) מצד פוליטיקאים ומצד הברנז'ה הספרותית. פרס, שרון, לובה אליאב, יעקב חזן, ורבים אחרים קראו את ספריו ושיבחו אותם, יעקב חזן הכתיר את תרנגול כפרות כספר אמת, ומתגאה שסופר במעלתו החל את דרכו בקיבוצו. עמוס עוז כותב לו מכתב הערכה ושבח, ומזמין אותו אליו לקיבוץ חולדה (עמ' 186-183). לובה אליאב, עוזי נרקיס, אריה דולצ'ין, יצחק ולאה רבין, מחבקים אותו בחום. גם תוכנית רדיו הוקצתה לו, שבה הוא הועד להתעמת פוליטית עם גאולה כהן.

כאמור, ההצלחה שלו בתחום הציבורי והספרותי היא ממש ללא תקדים, ורק בתחום אחד, כנראה, נכשל – להיכלל ברשימת המרכז של מפלגת מפא"י, וזאת משום שמשה ברעם גרע אותו מרשימת המתמודדים, למרות המלצה חמה של לובה אליאב. אלי עמיר מתאר איך התפרץ למשרדו של משה ברעם ונאם נאום שמתאים יותר כי ינאם אותו "מקופח מקצועי", ולא מי שזכה לכל כך הרבה אהדה מצד הממסד – הוא טען שהממסד האשכנזי מאפשר לספרדים ולמזרחים להיות מקסימום שר הדואר או שר המשטרה, הממסד הזה מתנשא מעל יוצאי עירק, ששפעה אינטלקטואלים ואנשים מרכזיים במדע ובכלכלה, אבל לא לעולם חוסן, מנחם בגין אורב למפא"י, יהפוך את הקערה על פיה, והמזרחים ישלטו בארץ, כי זמנם של האשכנזים חלף (עמ' 159-158). אשכנזי נוסף שזוכה לאותה מנה של איחולים, בדבר סיום שלטון האליטות האשכנזיות, הוא דן שילון, אשר לעג לשר דוד לוי שיצא לשליחות פוליטית בארצות הברית בלי יכולת להתבטא באנגלית (נדמה לי שגם השר בצלאל סמוטריץ' זכה לאותה מנת לעג מאותה סיבה). אלי עמיר מתלונן גם על כך שההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם והתרבות שיצרו, שהוא עצמו כל כך אוהב, אינם נלמדים בבית הספר (עמ' 146).

אלי עמיר, הספוג בתרבות המערב (כפי שפירט בשער השמיני בספר תרבות) מצהיר גם על אהבתו הגדולה לתרבות הערבית, והוא מפרט את שמות הסופרים והזמרים הנערצים עליו, אבל הוא די הגון כדי לתאר את הפנים המבהילות של התרבות הזאת: השנאה הנוראה ליהודים ולישראל באינטליגנציה המצרית (סופרים המתרגמים את ספריו מנודים במצרים); בעמךָ שבשוק (מקללים ישראלים שמעיזים לשבת בבית קפה בשוק של קהיר); השנאה של הפלסטינאים כלפינו, שבה פגש באיטליה ובאוסלו. הוא גם הגון מספיק כדי לתאר מעשי זוועה המקובלים בתרבות הערבית, כמו מבחן האש על לשונה של נערה שנחשדת בחילול תומתה (עמ' 114-113).

למרות שההתקוממות העדתית איננה במרכזו של הספר שלפנינו – ואדרבה, אלי עמיר סותר את טענותיה של ליליאן ויין מההתאגדות הספרדית בארצות הברית, שלפי דבריה ישראל היא מדינה אשכנזית שמפלה את יהודי המזרח – בכל זאת, העובדה שעובד ציבור רם דרג כמוהו, וסופר שזכה לחיבוק אדיר מכל כיוון אפשרי, מוצא לנכון להתלונן על קיפוח, דורשת התייחסות. לדעתי אילו סופרים במעלתם של אלי עמיר, סמי מיכאל, רוני סומק, היו מתחילים לפרסם את יצירותיהם בעברית בסוף המאה ה-19, ועולים לארץ בתחילת המאה העשרים כמו אחד העם, ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, שטיינברג, שטיינמן, למדן, שמעונוביץ', ורבים אחרים – אין סיכוי שהאשכנזים היו מדכאים את תרבותם. עובדה היא שארז ביטון, רוני סומק, וסמי מיכאל פרסמו את ספריהם הראשונים בשנות השבעים של המאה העשרים, ומייד זכו בהכרה, ואף שובצו בתוכנית הלימודים. תרנגול כפרות של אלי עמיר התפרסם רק ב-1983, ועל החיבוק שזכה בו מהמילייה הספרותי ומראשי המדינה כבר כתבתי לעיל, ואוסיף מקצת הכיבודים שזכה בהם, כדלקמן: יקיר ירושלים, אזרח כבוד של העיר תל אביב, דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן, מאוניברסיטת תל אביב, מאוניברסיטת בן-גוריון, ומאוניברסיטת בר-אילן. עמיר כובד בהדלקת משואה ביום העצמאות, והיה אפילו מועמד לכס נשיא המדינה.

יוצאי עיראק לא הוכנו לקראת מה שמחכה להם בארץ, ובכל זאת, הם בהחלט הגיעו להישגים אדירים בתחום התרבות, הכלכלה, האקדמיה, והפוליטיקה. איך עולים לארץ בלי ידיעה הכרחית מה קורה בה? רק שנתיים קודם הייתה כאן מלחמה אכזרית על עצם קיומה, אחר כך היה בארץ משבר כלכלי עמוק, כשאוכלוסייה בת שש מאות אלף תושבים יהודים קלטו תוך שנים בודדות מיליון עולים. היחיד שידע מראש לקראת מה הוא עולה מתוך משפחתו המורחבת של אלי עמיר שעלתה ארצה, היה הדוד מאיר, אבל לא עלתה על דעתם של כל השאר העובדה הפשוטה כל כך שלולא המרד בדת ובמסורת, לא היו באים לעולם היישוב בארץ ואחר כך המדינה. הדת הרי דרשה להיכנע לגויים ולא לעלות בחומה (כלומר, לא לנסות לכבוש את ארץ ישראל), ולחכות עוד אלפי שנים למשיח. והינה, הנערים העולים מעירק שנקלטו במשמר העמק, לא היו מסוגלים להבין את הכפירה בדת של החלוצים, עד כדי כך שאלה אוכלים חמץ בפסח, ובמקום "הגדה" הם קוראים מסכת שחיברו חברי הקיבוץ.

גם אני עליתי ארצה, שנה אחרי אלי עמיר. באונייה שאלתי את אחי, בני, אם יהיה לנו טוב בארץ ישראל, והוא ענה: איך יהיה טוב? באונייה הזאת יש אלפיים עולים, כמעט אף אחד מהם אינו יודע את השפה, כמעט לאף אחד אין מקצוע שניתן להתפרנס ממנו בארץ, לאף אחד אין דולר בכיס וגם לא תכשיט, כי הכול נשדד מאיתנו במכס, והרי מדובר באונייה אחת מתוך רבות – מאות אלפים כמונו יגיעו לארץ ישראל, איך נתפרנס? איך תהיה לנו קורת גג?

אילו אחי היה מתגנב למטוס שהביא את העולים מעירק לארץ, והיה מספר להם מה שסיפר לי, ייתכן שהיו מפוכחים קצת יותר בכניסתם לארץ. עם זאת, ללא ספק יוצאי ארצות האסלאם סבלו מקשיי קליטה הרבה יותר גדולים מיוצאי אירופה. העולים ממזרח אירופה דיברו יידיש, שפה שלמרות מלחמת השפות בארץ, הייתה שגורה בפיהם של החלוצים, ואילו עולי ארצות האסלאם דיברו ערבית, שהיא שפתם של האויבים המרים (אלי עמיר מתאר את שנאתם כלפינו למרות הסכמי השלום) – בוודאי שגם זה לא היטיב עם אחינו מארצות האסלאם.

אילו הוקם בעיראק תיאטרון בערבית-יהודית ב-1876 כמו תיאטרון היידיש של אברהם גולדפאדן, או כמו התיאטרון העברי "הבימה" ב-1917, או "אהל" ב-1925, או "הקאמרי" ב-1944 – לא היה צריך שחקן מוכשר מעולי עירק להתחנן שייתנו לו תפקיד באחת ההצגות של התיאטראות הקיימים. אילו מנהיגים מוכשרים כמו שלמה הלל ומרדכי בן פורת היו עולים ארצה בתחילת המאה העשרים, כמו דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, יצחק בן-צבי, יצחק טבנקין, אב"א אחימאיר, יעקב חזן, מאיר יערי – אין ספק שלא היו מסתפקים רק במשרת שר הדואר ושר המשטרה.

אלי עמיר גם אינו צודק בטענה שהקיבוץ הפנה גב לעולים במעברות, שהוא מזכיר כדוגמה את מעברת מנסי שליד משמר העמק. אבל הרי הוא עצמו מודה שאנשי המעברה לא רצו כלל מגע עם "הכופרים" (עמ' 84-83). הקיבוצים נחשון והראל החליטו לארח קבוצת "די" מתושבי מוסררה לשיחת פיוס. לקיבוץ הגיעו 40 צעירים במקום 20 המוזמנים. הקיבוץ אירח את כולם בצריפים פנויים. בתוך זמן קצר החלו "האורחים" להתפרע: נטלו אופניים וטוסטוסים מהמרפסות של חברי הקיבוץ ומבתי הילדים; גנבו רכב וערכו 'חראקות' בכל הקיבוץ, השתוללות שנמשכה עד ארבע לפנות בוקר; התפרצו לדירות; השחיתו כיסאות נוח בבריכת השחייה; השחיתו את המזון שהוכן במטבח לשבת. הכל בטענה שהכול בקיבוץ שייך להם, והשלטון מסר את זה לקיבוצים. קבוצה אחרת מאנשי מוסררה שהתארחו בקיבוץ הראל סירבו לעזוב את המשק למשך שבוע, בדרישה שימסרו לחזקתם שלושה בתים (פירוט בעסקני הקיפוח, 2000, עמ' 76).

בשנות השמונים של המאה שעברה ההסתה האנטי-אשכנזית הייתה מבהילה ממש: על בתי כנסת, על קירות "הבימה", ועל האנדרטאות היה מרוח בצבע "אשכנאצים!", "אשכנזים לבוכנוואלד!". צעיר בשם שלמה צדוק התראיין אצל אלי תבור (ידיעות אחרונות, מוסף לשבת, 21.8.81, עמ' 3-2), והכריז שהוא עומד לירות באשכנזים ברחובות. היחיד מבין אנשי הרוח מארצות האסלאם שגינה בתוקף את הקריאה הזאת לרצח אחים היה אלי עמיר, במאמר תגובה שפרסם בידיעות אחרונות, ומוזכר במחרוזת ענבר (עמ' 160). הוא הצהיר שיעמיד את חזהו אל מול כדורי היורה כדי להגן על אחיו.

הוא היה היחיד, כפי שמוזכר גם בספר שלפנינו. אני ממש התחננתי בפני א"ב יהושע וסמי מיכאל שיגנו את גל השנאה העכור הזה, ושניהם נפנפו אותי (דברים אלה תיעדתי בספרי שיחות עם סופרים, 2007). גם שאר אנשי הרוח יוצאי ארצות האסלאם לא מצאו לנכון להתקומם נגד.

הכרוניקה שבספר זה כתובה בכישרון, כצפוי מיוצר כמו אלי עמיר, והמסר הכללי שלו בוודאי נוגע ללב, אבל קשה היה לי לעכל את תלונות הקיפוח ממנו, סופר שזכה לחיבוק ענק מהממסד ומהמילייה הספרותי.

קיראו עוד על אלי עמיר

אלי עמיר בלקסיקון הספרות העברית