דן בורנשטיין מעריך כיצד יכולה מדינת ישראל להיראות בעתיד הלא מאוד רחוק, כמדינה שאזרחיה חיים בעולם דמיוני ומנותק.
דברים שנישאו בערב "נכון" בבית הסופר בתאריך 22/5/23.
המערכת
בכותרת הערב הזה – "מה יהיה בעתיד: 2048 או 2084?" – מוזכרות שתי שנים עתידיות: האחת מייצגת אוטופיה (מאה שנה לעצמאות ישראל) והשנייה דיסטופיה (מאה שנה לחיזיון האימה של אורוול).
אני רוצה להעלות אפשרות שלישית: 2068, שמייצגת הכלאה אבסורדית בין השתיים הקודמות.
2068 מציינת לא מאה אלא מאתיים שנה לאירוע שנשמע לא רלוונטי למציאות שלנו: סוף שלטון הסמוראים ביפן, ותחילת המודרניזציה הפתאומית והמואצת של המדינה, עם המלכת הקיסר מייג'י ב-1868.
מה הקשר בין יפן של המאה ה-19 לישראל של המאה ה-21? גם אני לא דמיינתי שיש קשר כזה, עד שלפני ארבע שנים, בזמן שחייתי בטוקיו, כתבתי את הרומן "שמשון 2.0" – שיצא לאור בשנה שעברה (2022), ופרקים ממנו מופיעים בגיליון החדש של "נכון"וב"יקום תרבות ".
אני מגדיר את הספר כדיסטופיה סאטירית. זה ביטוי שנשמע כמו סתירה פנימית, אבל למעשה מתאר די טוב את המציאות הישראלית, ולא רק אותה. כי באותה מידה שהוא עוסק בישראל, הספר שאב השראה משמונה השנים שעברו עליי ביפן – מקום שמאז אותו שינוי דרמטי ב-1868 הוא דוגמה חיה לדיסטופיה שהיא גם אוטופיה.
הצד האוטופי של יפן הוא זה שעל פני השטח, הצד שממנו מתפעל כל מי שמבקר במדינה: ניקיון, סדר, ביטחון אישי, תפקוד יעיל, אווירת הרמוניה ושלווה במרחב הציבורי, ואסתטיקה מושלמת בכל פינה. בקיצור, ההפך מהיומיום הישראלי הטיפוסי.
ואיפה נמצאת הדיסטופיה? כדי לראות אותה צריך להכיר את יפן יותר לעומק.
במאה ה-19 יפן הופתעה למצוא את עצמה בפיגור עצום לעומת מעצמות המערב, שכיוונו לה אקדח לרקה, וכפו עליה להיפתח לעולם אחרי שלוש-מאות שנים של הסתגרות מרצון תחת משטר צבאי שמרני בהנהגת השוגונים מבית טוקוגאווה.
התגובה היפנית למשבר הזה היתה החלטה לעשות עסקה עם השטן: עקירה מודעת של דרך החיים המסורתית, ואימוץ גישות זרות בכל התחומים, במטרה להיכנס במהירות לעידן המודרני ולהפוך למעצמה כלכלית וצבאית – כזו שתוכל לשמור על עצמאותה ולא תהפוך למושבה משועבדת למעצמות זרות, כמו שקרה לרוב העמים האחרים באסיה.
זה היה מקרה טיפוסי שבו הניתוח הצליח והחולה מת. היפנים השיגו את המעמד שרצו, אבל נתלשו באופן טראומטי מעולם הערכים הטבעי שלהם, ומאז יפן היא חברה עשירה ומתקדמת, שהולכת ושוקעת בבלבול קיומי. החיים הלאומיים מתנהלים בלי שורשים רוחניים שנותנים להם משמעות, ובלי חזון חיובי לעתיד. אם סיינפלד הוא "תוכנית על כלום", יפן המודרנית היא "מדינה על כלום" – מעין קריקטורת הייטק מדכאת של יפן האמיתית שהתקיימה עד 1868. או במילים אחרות: דיסטופיה סאטירית.
המציאות הישראלית הבדיונית שמתוארת ב"שמשון 2.0" מזכירה את המציאות היפנית בכמה פרטים חשובים, כמו הפיכת הדמוקרטיה לקרקס של מפלגות נטולות אידיאולוגיה, שמתפקדות כסוג של ליצני חצר לא מזיקים אצל השליטים האמיתיים.
אבל הדמיון המשמעותי יותר הוא שישראל בספר מהווה בעצמה "מדינה על כלום", שמוחקת כל סימן לזהות לאומית, דתית, היסטורית, וגם אינדיבידואלית. היא משקיעה את רוב האנרגיה שלה ביצירת ניכור מכוון בינה לבין האוכלוסייה שחיה בה, כי הריחוק גורם לאדישות, לתחושה שהחיים הם תיאטרון אבסורד, ומכאן לוויתור על כל רצון לשינוי.
זה ניכור שרבים התחילו להרגיש במציאות העכשווית שלנו, גם מימין וגם משמאל, ונראה שבכל צד של הוויכוח הפוליטי יש גורמים שמעוניינים להעמיק ולהפוך אותו לאידאולוגיה רשמית, שתדחק את אנשי הצד האחר אל מחוץ לתחום הלגיטימיות.
לכן צריך לקחת בחשבון שהעתיד הישראלי יכול להיות לא רק חיים (2048) או מוות (2084), אלא גם שילוב מוזר ביניהם: מדינה זומבית שחיה בעולם דמיוני ומנותק משלה, ושאנשים רגילים הם מבחינתה, בציטוט מהספר שלי, "כמו חרקים קטנים שאין משמעות לקיומם או היעדרם כל עוד הם לא מטרידים את בעלי הבית שבו הם משוטטים".
אם נתאמץ מדי לשכוח מי אנחנו, 2068 עלולה לקרות גם כאן. ומניסיוני ביפן אני יכול להעיד שבמציאות, בניגוד ל"שמשון 2.0", זה לא יהיה כל כך מצחיק.
קיראו גם :
אמנם לא חייתי ביפאן אבל היתה תקופה שצפיתי בתכניות NHK הבינלאומיות באנגלית, ובאנימה, וקראתי מנגה. הרושם שלי הוא שהיפאנים מאוד מעריכים את התרבות שלהם, גאים בה, ומנסים לקדם אותה גם בתוך יפאן וגם מחוץ לה. ההתרשמות, כמובן המאוד-לא מקצועית שלי, היא שהם לא יותר ״נתלשו מעולם הערכים הטבעי שלהם״ מאשר חברות מערביות או בכלל מתקדמות טכנולוגית. הטכנולוגיה משנה את החברה, זה (כמעט) בלתי נמנע. גם במערב עד המאה ה-19 אנשים עבדו בחוות או בקבוצות קטנות של אנשי מקצוע, למשל אורגים (הלודיטים המפורסמים). בית החרושת שבו עובדים מאות ואלפי פועלים הוא המצאה של המאה ה-19 וה-20, וגם בנין המשרדים שאליו באים כל בוקר אלפי ״סאלארימן״ ברכבות דחוסות. כמובן הטכנולוגיה גורמת לעוד הרבה שינויים חברתיים, ודווקא בימינו אולי תביא לחזרה הביתה. למה לבוא למשרד אם אפשר לעשות הכל, כולל שיחת וידאו עם העובדים האחרים, מהבית. אולי בעתיד, אפילו הקרוב, אנשים שוב יעבדו מבתיהם או בקבוצות קטנות, ובתי החרושת ובניני המשרדים של המאות ה 19-20 יראו כאברציה זמנית בהיסטוריה האנושית של 5000 שנה. אבל כרגע, זה עדיין המצב. ושוב אני שואל – במה יפן שונה בכך מכל ארץ מתקדמת אחרת?
על פני השטח, יפן היא באמת מדינה ששומרת על התרבות שלה יותר מהרבה מקומות אחרים. אבל זו שמירה כמו במוזיאון, לתצוגה ושימור לדורות הבאים (דבר חשוב בפני עצמו) ולא כמשהו חי שיש לו באמת אחיזה רוחנית-אינטלקטואלית באוכלוסייה. התרבות היפנית של היום היא יותר קישוט נוסטלגי יפה מאשר דרך חיים.
מה ששונה במודרניזציה היפנית לעומת שאר העולם הוא היותה תהליך פתאומי, קיצוני, ומהיר מאוד שהתחיל ביוזמה עצמית ותוך שבירת כיוון מודעת ומוחלטת מכל ההיסטוריה המקומית עד אז. זה צירוף ייחודי. במערב המודרניזציה קרתה בהדרגה לאורך מאות שנים, והתפתחה "אורגנית" מתהליכים חברתיים ותרבותיים שאפיינו את המערב. לעומת זאת, במקומות שהמערב השליט עליהם את המודרניזציה בכוח, היא לא ממש השתרשה, והמקומיים לא שיתפו איתה פעולה באופן מלא. יפן היא התרבות היחידה שהחליטה וגם הצליחה לקפוץ ראש מימי הביניים אל תוך העת החדשה.
לדעתי היפנים בפירוש תלשו את עצמם מהתרבות שלהם, והטראומה לא רק מלווה אותם עד היום אלא גם הולכת ומעמיקה. זה לא מקרה ש"העשור האבוד" שלהם נמשך כבר יותר משלושים שנה.
תודה על ההסבר דן, אבל אני חולק על לוחות הזמנים שלך. נכון שהרנסאנס או תקופת ההשכלה נמשכו על פני כמה מאות שנים אבל גם במערב השינויים הגדולים באמת התרחשו בזמן קצר להדהים. הרכבת הראשונה בעולם נסעה בבריטניה ב 1804 אבל בפועל התחילו רכבות להיות שימושיות באמת רק ב 1829 (ויקיפדיה הערך ״רכבת״). כמובן שהשינוי המהיר הזה גם הביא לערעור המוסדות החברתיים. בודאי אני מקבל שביפן השינוי היה עוד יותר גדול ויותר מהיר, כולל הכנסת כלי נשק מודרניים (אף שהיו ביפן רובים נדמה לי אפילו 300 שנה קודם והשוגונים אסרו על שימוש בהם כדי לשמור את היתרון של הסמוראים). ברור שאפילו עוד 40 שנה זה הרבה במונחי חיי אדם, כלומר במערב היה עוד דור להסתגל לשינויים. אבל אולי דווקא משום שביפן השינוי נעשה מתוך בחירה ההשפעה החברתית היתה פחותה?
נכון שגם במערב היו בגלל הטכנולוגיה שינויים חברתיים עצומים ומשמעותיים (במיוחד במאה ה-20 ומאז), אבל כולם עקביים עם ההתפתחויות ארוכות הטווח בתרבות המערב ובכלל עם אופי התרבות הזו כמו שהיא מתחילתה.
ביפן היה פשוט ייבוא מסיבי של תרבות זרה והשתלתה במקום כל הערכים הקיימים שנעקרו. דוגמה: במשך כמעט אלף שנה, עד 1868, שלט ביפן משטר פיאודלי צבאי שבו הסמוראים היו המעמד העליון. ואז הוא הוחלף בבת אחת במשטר של מונרכיה פרלמנטרית לפי הדגם הבריטי, והסמוראים ששלטו במדינה מאז ומתמיד נושלו מכל המעמד שלהם והוחלפו בידי מעמד הסוחרים, שהיו קודם המעמד הנמוך ביותר. עוד דוגמה היא ההפרדה היזומה, בכוח, בין דתות השינטו והבודהיזם, שהיו תמיד מעורבות זו בזו במעין דת מקומית, והופרדו כדי שהשינטו יהווה בסיס מיתולוגי יש מאין למדינת הלאום לפי הדגם המודרני (באותו זמן).
זו הפיכה של כל סדרי החיים בכל תחום, הרבה מעבר להיבט הטכנולוגי או הכלכלי. ומאחר שהיא קרתה בצורה מתוכננת ומדוקדקת, לא התאפשר למאפיינים תרבותיים לצמוח או להיעלם באופן טבעי במגע עם אתגרי המודרניזציה.
אמנם היפנים באותה תקופה די התגייסו לעניין, אבל אולי דווקא ההתלהבות הזו לחסל את התרבות של עצמך משאירה צלקות יותר גדולות בהמשך.
תודה דן. אולי תכתוב מאמר ליקום תרבות (או לעיתון ״קצת״ יותר נפוץ, בהנחה שעוד מפרסמים מאמרים ארוכים על מדינות אחרות) על השינויים החברתיים והתרבותיים ביפאן?
אשמח אבל זה נושא מעניין וענקי, אז צריך לחשוב במה להתמקד. למשל, הנושא הדתי שאליו התייחסתי לא מוכר להרבה אנשים — כולם בטוחים שהבודהיזם והשינטו תמיד היו שתי דתות נפרדות, בעוד שלאורך רוב ההיסטוריה היפנית הן היו מעורבבות זו בזו לגמרי.