ימי הפרהוד לפי "בית הצללים": סיפורו הצועק של הילד האילם בימי הפרעות ביהודי עיראק

הרצל חקק על הרומן ההיסטורי של יואב חייק "בית הצללים", על ימי הפרעות ביהודי עיראק הפרהוד, בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת.

המערכת

בעקבות ספרו של יואב חייק "בית הצללים", הוצאת בימת קדם 2022, הקדמה ואחרית דבר יצחק גורמזאנו גורן, עריכה בת-שחר גורמזאנו גורפינקלה, 192 עמודים.

תקציר הספר מהכריכה האחורית‬:

"הרומן בית הצללים מטלטל אותנו אל סמטאות צרובות השמש של בגדד לאורך מימיו העצלים של החידקל. הילד סמיר איבד את כושר דיבורו לאחר שבגיל רך היה עד לרצח אביו בפרעות ביהודים ב-1941. אילמותו מנתקת אותו מן העולם הממשי, והוא מפתח מציצנות כפייתית כלפי שכנו, רווק זקן ומסתורי בשם פריים. מקרעי תצפיותיו, יוצר הילד את סיפורו של האיש ונבלע אל מערבולות חייו. מנגד, פריים סוגד באובססיביות לשכנתו היפה, נוצרייה אדומת שיער, ומקדיש לאלילתו את ימיו ולילותיו במיני פולחן פטישיסטיים – עיוור לתהום הנפערת לרגליו".

ההתחלה

במסורת היהודית דווקא כבד הפה נבחר להיות השליח, הנביא. בסיפורו של יואב חייק העלילה נחשפת מפיו של ילד אילם. הפרק הראשון ברומן חושף את סיבת אובדן כושר הדיבור: הפּרעות ביהודי עיראק, הפַרהוּד. הילד המספר היה עֵד לרצח אביו בידי הפּורעים.

תמונת הפתיחה של הרומן מטלטלת את הקוראים באִבחה אחת לסערה הגדולה: "הצצתי מבעד לחרך הדלת וראיתי את הפּורצים חופנים את אגרטלי הקריסטל…פורע אחר קָרב אל אבא…אימא כיסתה את עיניי במפית יד קטנה שעדיין החזיקה בידה, ואת כף ידה השנייה הניחה על שפתיי, כְּאומרת לחסום צעקה, שחישבה להתמלט מפי. ניסיתי להיזכר בעץ הדקל המיתמר ברחבת הפּטיוֹ ולהקשיב לקולו. אך עכשיו לא היה לו קול" (עמוד 14).

קולו של העץ הופך להיות רמז מַטְרים להֶמשך העלילה. דימוי הילד המספֵּר לעץ מושתק מתפתח לאורך הספר: "עדיין הייתי ילד, קרוב בזמן למקום שממנו בּקעתי אל העולם, משוּל לענף דקיק בעץ, שהיה אמור לגדול ולהאריך את פֹּארותיו" (עמוד 20).

פרקֵי ההלם נותנים משמעות להיאלמות של הילד, לניסיון של הסביבה לכפּות עליו לשוב ולדבּר: "ואז החל פושה בי מכאוב של אובדן, כאילו ברגעים כאלה, שבהם איני מסוגל לקרוא לה אמא, חדלתי, בצורה כלשהי להיות בנה" (עמוד 22).

הילד האילם נתפס בבית הספר כ'נטע זר' (עמוד 22) ובעיני עצמו הוא רואה זאת כדרך להביט באופן עצמאי על העולם שבחוץ: "לא הסתפקתי בהיותי גזירה משמים. עמדתי על דעתי לגזור בעצמי את השמים נתחים נתחים, לפי רצוני וכמידת דמיוני, כדי לראות זולת צבעי השחור והלבן גם את הסגול והירוק והאדום. ועינַיי כמו מצלֵמה מתעדות את כל המראות" (עמוד 24). דווקא הילד כבד הפה, דווקא התיעוד מעמדת האאוטסיידר החריג והמנודה – זו נקודת התצפית החיונית: המבט מאשנב ההצצה הנסתר יש בו יתרון. הילד 'הנבואי' מקבל על עצמו לראות את הדברים בדרך שונה, מספר-עֵד נטוּל פניות זרות. האם יצליח להבין את מערבּולת החיים של הדמויות? הספק הזה מנקֵר כל הזמן, המתח הזה מניע את העלילה התזזיתית.

ילד שבור יספר לנו סיפור זיכרון שלם

התיעוד מעמדת המציץ הסדרתי מעצים את הסקרנות. המתעד אינו מכיר אישית את גיבוריו, וכמו מספר ביצירת סתרים הוא מחליט לבחור להם שמות. לגבר נתן את השם פריים, ולאחות את השם חנינא. מבחינתו יש לו תפקיד לספר את הסיפור של בית הצללים: "באותו רגע הציף אותי חשק עז לשתף מאן דהוא בכל הידוע לי על…שוכני בית הצללים".

מחשכת חייו מנסה הילד להאיר מסתרי לבבות, לחבּר את הדברים לשלמוּת רוחנית: "מראֶה ועוד מראֶה, וכל אחד מהם נהפך למעֵין נצח, ובלילה, עם שאני מרגיש חופשי, ללא כּבלים, אני נוטל לעצמי חירות מלאה לא רק לראות צל הרים כהרים, אלא גם לראות בּריות כהרים והרים כבריות. וכל המראות מתדפקים על שערי מוחי, ואני בורר את אלו, שאני חפץ ביָקרם…כדי להפיק מהם סיפור זיכרון, שאפשר לגולל אותו שוב ושוב, ממש בּדומה למפעיל תיבת פּלאים…" (עמוד 24).

כנגד בית הצללים, ניצב צופה תלוש מן העולם: ילד אילם שאילמותו מרחיקה אותו מהסובבים אותו, ודווקא הוא זה שיצפּה ויתעד. הבית הזה הוא משל לחיים, לָעיר כולה. הנה לפנינו העיר בגדד, בתקופה כל כך פצועה – ודרך עיניו של הילד נגלים צדדים קשים של הקיום האנושי: אהבות כושלות; ניסיון לשרוד ולשמור על השפיוּת. משבּרים עד קצה הגבול: סדקים של אֱמונה; משבּר באנושיות; ניסיונות של קבלת הדין.

בהֶבזקים של זיכּרון לאחור, נחשפים החיים בבגדד בימי הזוהר, עושר החיים, החיים בתוך סביבה, שנראית כּחיים על סיפּו של הר געש. השקט המדומה הופר במכת פטיש. אכן קשה היה לצפּות שהלבּה תפרוץ. דימוי הציפורים הצופות מלמעלה מתחבּר לסגולות הילד האילם. בטרם תקפו הפורצים את בית המשפחה, הטריד את כולם שאון ציפורים. אביו של סמיר, העד המספֵּר, הֵבין די מהר "שאין אלה הציפּורים, כי אם קולות אחרים…מיד הגיף את החלונות…צרחות האימה הֵגיחו שוב…הפחד הגובר היתַמר להר תלול" (עמוד 13). בדיעבד הבין הלב, כי הפרהוד, הטראומה, הפיצוץ הגדול – כל אלה טלטלו לא רק את השכבה החיצונית: נשמות רבות הוכו בטלטלה שאין לה תקנה.

הסיפור הופך להתרחשות סמלית: האב דחף את הילד המספֵּר ואת האֵם אל תוך הארון וסגר את דלתו. לאחר הרצח של האב והטראומה הגדולה, העולם מתהפּך, הילד משנֶה מצב צבירה: "חשתי, שאני לובש צורה חדשה, ציפורית…מפי בקעו צפצופים רפים כמו ממקורָה של ציפור. ולפתע כבש את כל גופי הקטן….נאבקתי להיחלץ מתחושת הקיפּאון, ששלטה בי מבלי להוציא כל הגה" (עמוד 18).

מורחק מן העולם, הופך הילד למספֵּר המֵציץ. לפנינו משקיף חסר מעצורים, ובמעמד של חסר מילים הוא צופה באורח כפייתי לבית הצללים. דרך מבטו אנו נחשפים-נסחפים לשבְרן של הדמויות, לַסוּפה המשנָה את העיר כּולה. העלילה מצטיירת כקרוסלה מיטלטלת – והנביא האילם מצטייר כמושך בחוטים, לובש כוחות של גורם-על: הילד מפַתח חושים אחרים, דרך לשאוב את המשמעויות העמוקות של המשבּר העובר על בית הצללים, על העיר כולה.

היפוך מצבים, אנושיות במצב של עיוות

אנו נקלעים למצבי מציאות שמתעוותים, שהופכים למפלצתיים:

"אוזניי כרויות, מאזין לשריקתה הדקה של אוושת הדממה, איטית ועמומה. חוש השמיעה שלי מתחדד והולך. מאפשר לי לשמוע את הלחישות המגיעות מהגגות הסמוכים, את פכפוכם של המים בחידקל, כאילו זרמו בצינורות, ואת רחשי החרקים הזוחלים, ואולי אף את קולות צמיחתם של העצים ביחד עם הרוחות הרוחשות בענפיהם. ותחושה משונה אופפת אותי, שהנה גופי הולך וגדל, אני מתנפח…ואז באחת אני חוזר להיות חרק זעיר" (עמוד 83).

אם דימיתם לרגע, שהכותב מתאר השתנוּת נוראה כהתהפכות של הוויה, הנה התוצאה המצמררת: ילד הופך לחרק! …הרי לנו השפעה של מוטיב שמצאנו ביצירות שתיארו פנטזיה, עלילות אלגוריות. ואנו זוכרים מיד את סמסא גיבורו של קפקא.

גם אצל יואב חייק זו דרך לתאר מטמורפוזה העברת על הגיבורים, על העלילה. שגרת החיים מתנפצת. החיים הבנאליים מתחלפים באירוע פנטסטי, שמשנה את מסלול הדברים לבלי הכּר.

בכתיבתו של יואב חייק נמצא מוטיבים נוספים מעולם הסיוטים. עולמו של פריים נקלע למלכוד של סיטואציה קפקאית – ערבוב בין החלום לממש: על פריים נגזר המשא הקשה מנשוא "לגשֵר בין חלומותיו לבין יקיצותיו" (עמוד 83).

קפקא אכן גר בדפי הספר: בסיפורו של בית הצללים נמצא ערבוב הוויות, סחרחורת של מצבי ביעותים. במעקב אחר הדמות של פריים-אפריים, מתאר הילד המספר את נשוּא המעקב שלו – בצלמוֹ הוא: "מנותק מאחרים, נעטף בשתיקתו…כבר הלך ולמד את שפת הקולות האחרים…הרבה ללקט רחשים ממרחבי הדממה שמעבר לפסי הרכבת. כך הרגיל עצמו לפענח את מפת השמים כדי לדעת להַלך בחושך" (עמוד 31).

וכך מתאר המחבר את פריים באותם רגעים קשים של חיפוש אהבה, של חיבּוטי נפש: "כּירת הפחמים בחדרו הִדיפה ריחות באפור ובכתום, רק כשנמנם, ובחוץ באה סערה וגשם הקיש על החלון כמו היה מֵעיף את המחשבות ורוחץ אותן….קם ומצא עצמו כְּאילו הוא שרוי במקום אחר, חדש, שעדיין לא ראה מעודו" (עמוד 33). שומרי הפתח הקפקאיים בוודאי מחכים לו שם בדרך.

הילד עוקב אחר בית הצללים ואותה דמות נצפּית נראית לילד האילם כחיה בעולם של הונאה עצמית: "שוב יכולתי לעקוב אחריו, גם כשהוא ישן, בעיניים פקוחות, כעין סוג של רְמִייה כלפי עצמו" (עמוד 83).

ילד אילם שהוא עֵד מספּר, וממעוף הציפּור רואה יותר מכל מספֵּר אחר: "בבקרים אין לו מילים לגשר בין חלומותיו לבין יקיצותיו". ושימו לב למעטפת הרוחנית שהוא מוסיף לדמויות שהוא עוקב אחריהן: "ספק התגנב אליי, שמא גם הוא אילם כמוני, ואולי משום כך התעניינותי בו הלכה וגברה" (שם). כמו בסיפורי קפקא, אותו פריים, שנותר במלכּוד טראגי, נאבק על קיומו, והרשות שמנגד נאבקת בו: על פי חוקי החֶברה לא ירשו לו להינשא עד שאחותו הרווקה תתחתן. הנה לכם האיש ליד השער, והוא ייוותר על הסף. הילד המתעד לא יחדל לחשוף ולהבין, בעיניו זו שליחות גורלית. הרופא מן הכפר בסיפורו של קפקא, גם הוא מנותק מכולם ובבדידותו מקלף את שכבת החברה – כמו כל שליח אין לו תחליף.

עושר מצבים מפתיעים, עולמות שבורים

המעקב אחר המתרחש בחיי דמויות אחרות מצייר לנו עולם סהרורי, שמוכּר לנו מסיפורי קפקא: יואב חייק בונה עלילות מקבילות; דמויות שמבקשות לשקם את עולמם; למלא עולם ריק מאהבה בתקווה, במימוש החלום. יש סמיכות בין מצבי איגרא רמא לבין בירא עמיקתא. המאבק בחוקי החברה יוצר יאוש טרגי: "נקרע בין ערגה כבושה לבין ציות לצו הסביבה". כאשר אביו של פריים מת, המוות כמו פורץ סיכוי מחודש: "עיניו חשכו משנקלעו לחיזיון של חיים חדשים" (עמוד 29).

לרגעים קשה לדעת אם המציאות קיימת: "יש מי שחי על פי הקול שהוא שומע ויש מי שחי על פי הקול שהוא משמיע…לעולם לא יהין לבגוד בזכרו ובצוואתו". המסע להצלת חייו מתואר כהווה נצחי, הווה מתמשך. גיבור תועה בדרכים – וכך כבר ראינו בסיפורו של קפקא 'הרופא הכפרי' תועה נצחי, ויש לשיטוט הטרגי הזה ממדים מיתיים, על זמניים. גם העלילה ברומן של חייק מרחפת מעל העיר.

קשה לספר בסקירה קצרה את עושר המצבים המפתיעים, המתגלגלים במחילות העלילה, לעתים עד כדי סיוט. הקליידוסקופ הנסתר חושף בין שלל הדמויות, שסיפורן מאיר את הטראומה של הילד המספֵּר, את שברון הלב של הגיבור המרכזי: גורלו המעוכב – מקפיא את חיי כולם, מעכב את כל הדמויות על הבימה המסתובבת.

כללי החברה משתלטים על הנפשות: פריים נותר מעוכּב שידוך באופן טראגי. בצד ייסוריו נפרשים חיי אחרים: הנה נפרשת לפנינו מגילת חייה של השכנה הכורדית, ח'זנה. שברי חייה נחשפים בין השיטין, בין הפרקים – והצל הכבד הזה מֵטיל ענן של אופל על התשוקה הנואשת של הגיבורים להגיע אל המנוחה והנחלה.

אצטט מעט מן הסיפור של ח'זנה: "אישה ערירית, שנראה כי רחמָה השתבּש בעבר והתחיל מנפּק רק עובּרים פגומים, שתמיד נפלטו בראשית הריונה, אחרי שהתאלמנה משלושת בעליה" (עמוד 32).

הסופר מפראג אכן מרחף ברקע: אצל קפקא נמצא עיוות של מצבים ודמויות, עיוות של מצבים אנושיים. ברומן על בית הצללים יש שער שם כולם נעצרים.

הציר המרכזי לשיתוק החיים הוא העיכוב של פריים, חיפושיו אחר אהבה שתרפא את חייו, שתיתן לו נתיב להיחלץ מן הגורל והחוק המשתק. אנו מגלים אותו זוכה לנוכחות פראית של צעירה אלמונית, שנעתרת לפריים תמורת תשלום, ובין תמונה לתמונה, המפגש מקבּל ממדים של מפגש עם כוח דמוני. לרגעים נדמה, שהצעירה כמו הלכה לאיבוד. הנה היא "בחדר הרחצה, צפה ערומה באמבטיה, שמן הסתם מילאה אותה במים. היה בטוח שטָבעה, שכן היא נראתה ללא תנועה" (עמוד 35). העולם הקפוא מחכה לטלטלה, פריים מבקש לקדש את הרגע הנורא. האם במעשהו יצליח לעבור את הסף?

האני המספר מטלטל אותנו ממשבּר אל משבּר, רק הוא יודע מה טיבו של הסף. חוטי העלילות נשזרים אלה באלה, ואנו מבינים: בולט מכול הוא חוסר-השחר לפרוץ את המעצור, הכמיהה לשינוי נותרת ללא הגשמה.האם המסורת של העולם שהיה תיתן תקווה חדשה?

טקס ההיטהרות הופך לאובדן צלם אנוש

בעלילה שבּה צירי העולם התהפכו, גם מסורת הופכת לעיוות חולני: בעולם המושגים של התקדשות הכלה בקרב יהודי בגדאד הייתה החפאפה מטהרת את הכלה, אך בסיפור של יואב הסצנה הופכת להיות קפקאית ועטופה באור עוועים – כשהצעירה שוקעת בשינה עמוקה היא אפופה בדימויים של כלה לקראת התקדשות, לקראת הבּיאה. כך כותב יואב חייק: "כמו בהבזק, זכר כי כלה, כָּל כלה, בטרם כניסתה לחופה, אמורה ביום כלולותיה לעבור טיפול יסודי ומעמיק בידיה האמונות והמקצועיות של מורטת שערות מומחית לדבר, שתסיר כליל כל שערה ושערה מגופה של הכלה המיועדת ותשאיר רק את שיער ראשה כעטרה" (עמוד 35).

תיאור המנהג הקדום הופך לתיאור קפקאי שיש בו עיוות פניה ודמותה של הצעירה הישנה – ויש גוון של היפוך רוחני, סיטואציה שנועדה ליצור אימה ובחילה, גוון גרוטקסקי שנועד לשחרר את המתח שבסצנה. "היה הולך ומגלח את עורה, בסבלנות אין קץ, כשֶל המורטת…טפח אחרי טפח". התַער מתואר ככְלי אכזרי, ולרגע נזכרתי בדרך שבּה עגנון אימץ מוטיב קפקאי זה בספרו 'האדונית והרוכל', תחושה שהסכין מיועדת בעצם לשחיטה.

בין קרעי היריעות החרוכות נרמזים החיים הקודמים של הקהילה בבגדאד, החיים העשירים, חגיגות האוכל, טעם הכאהי של חג השבועות: "בחריצי גבינה, בצלוחיות דבש, בקעריות גדושות בשמנת הקמר, הקרום שעלי פני החלב – ובחביתיות הכאהי של חג השבועות". כמו השקט שלפני הסערה, המתיקות והנועם הם רק הכָנה לַטעם המר של השֶבר – האשליה תתנפץ, החיים יגלשו במדרון של האהבות הלא ממומשות, בעמק הבכא של אי היכולת להגשים חלום: "ריחו של המאפה רווי החמאה והמרוח בדבש…הבל של סירים ומחבתות על כּיריים התאבּך לעננות ניחוח" (עמוד 12).

עלילות מקבּילות, דמויות כּלואות בעולם נעול

יש ברומן עלילות מקבילות, ומֵעבר להן טרגדיות דוהרות על מסילות מתנגשות. הלב יוצא אל הדמויות. הן חיות, הן נושמות בכאב, הן מתמודדות עם מצבים מתחלפים, וכל זה תוך ניסיון להבין מה קורה, מה עוצר בעדן מלהגשים את החלום האבוד. בגדד אינה רק חיי קהילה ובית כנסת. חיים מסורתיים נפרצים אל עולם שאיבד את צלמו: יש עימות עם זרמים ועם מגמות – חילוניות, תנועות שנשאו אידיאולוגיה זרה, חיפוש נתיב של גאולה מהירה בלי ציפייה עקרה למשיח. אנו נחשפים לתיאור דרמטי של טקס השבעה למחתרת הציונית (עמוד 59). כמובן, הכול שזור באווירת סוד, זה אופי הרומן.

הגיבורים ברומן נעים על בימה שחושך ואור מתנגשים בה. בייאושם הם מנסים לפרוץ את גבולות עולמם. בהקדמה לַספר כותב יצחק גורמזאנו גורן, המוציא לאור והמַהדיר: "ספר זה עוסק באֵלם חסַר מוצא העוצֵר בו געש פנימי. תגובת הדמויות לטראומה החונקת אותן היא להשתתֵק אל תוך מצב של נעילה. הנפשות הפועלות בספר זה כּלואות בתוך הגיהינום של עצמן, בתוך לימבו של בדידות נוראה, קיומית וחסרת פשרות".

קשה בסקירה קצרה לפרוש את כל העלילות המצמררות בספר זה, לקט סיפוריו של הילד סמיר פשוט מסמר שיער: החתן העיוור שנישׂא לאם זקנה ולה שלוש בנות. הצעיר אינו רואה, והאֵם מגלה לתדהמתה שגם הבנות חולקות את מיטתו של החתן העיוור (עמודים 81-83). הזכרתי את ח'זנה שהתאלמנה משלושה בְּעלים, שעובּריה נולדו מתים (עמוד 32). הוסיפו למרקחת זו את המרדף אחר הצעירה הנוצריה, רוזה אדומת השיער (עמוד 93).

פרק גרוטסקי במיוחד מתאר את החתן היחיד שמצאו לאחותו של פריים. נסו לדמיין מה קרה ברגע המפגש של החתן, שהגיע ממרחקים, עם הכלה המכוערת…(עמודים 72-73). הבית העמוּס במאכלים מעוררֵי תאבון ותשוקה מיועד להוביל לכלולות. הפתיחה מלאה בניחוחות – "ריחות יסמין והֵל מהולים בפריחות ורדים" – אבל לכּלה נותר רק ריח של 'אפרסקים מרקיבים", שנדף מן החתן. כּלה אבודה, שידוך מקולל שלא הסתיים במצהלות שמחה: אחיה פריים יישאר מעוכּב, כל העולם המסופּר יוותר מעוכּב (התיאור בעמוד 73).

לפנינו סיפור שתר אחר ניצוצות בבית הצללים, וכך נשקף לנו המשל על החיים בבגדד. מֵעבר לַכול אנו  מבינים: המקומי הוא האוניברסלי; האילם, שנותק והורחק מן העולם האנושי, מדברר מכמנים אנושיים עלומים, אפלים.

המחבּר יואב חייק התוודה לא פעם כמה הוא מחובּר לקפקא, ובכתב העת 'פסיפס' 70 מאביב תשס"ח כתב על מסע אישי שערך בעקבות קפקא. על הביקור בפראג בביתו של הסופר הנערץ אמר: "ינקתי כל משב רוח, שדומֶה כי הֵגיח מן הסתרים. השפעה זו עודֶנה, ומן הסתם תישאר, מבעבּעת בּי".

משבי הרוח אכן נותנים אותותיהם במאֲרג הקסום הזה של שברי החלום והמציאות, הרטט שלהם נוגע בעמידה על הסף, בצללים הנצחיים: הכמיהות אבודות; הצמא למסתורין; הערגה לגאולה.

ראו גם:

יואב חייק בלקסיקון הקשרים

"העולם כולו כבית הצללים: אורציון ברתנא על "בית הצללים"

הפרהוד מסע הרצח השוד והביזה הערבי ביהודי עיראק בשבועות תש"א בבגדד