החיפוש המיסטי אחרי השכינה: נרטיבים יהודים ופָרְסִים בפואמה “על כנפי השכינה ושאר ציפורים – מסע אל הנשגב בין מזרח למערב”

ד”ר דליה כהן-קנוהל בפואמה שהפכה למופע מוזיקלי על חיפוש מיסטי של השכינה, בעקבות השירה הפרסית של ימי הביניים (ייעוץ פרופסור ישראל קנוהל).

אנחנו מביאים את הפואמה ואת המופע המצולם.

המערכת

הפואמה על כנפי השכינה ושאר ציפורים עלתה בשניים באפריל 2023 במסגרת מופע מוזיקלי בתיאטרון ענבל בתל אביב (וראו קטעים ממנה בסיום).

הפואמה עוסקת בשני נרטיבים ידועים: האחד – סיפור השכינה ותפקיד המאמין בהשבת השכינה אל בן-זוגה הקב”ה כפי שמופיע בתיקוני הזוהר (תיקוני הזוהר הוא חלק נפרד מספר הזוהר, והוא מורכב ממדרשים שונים), שהדפסתו הראשונה הייתה בשנת 1558. ספר זה משבח את נדודי המאמין עם השכינה בגלות, כאשר דימוי מרכזי שחוזר בדרשות אלו מתאר את השכינה כציפור הנודדת מקִינה [i].

הנרטיב השני הוא חיפוש הציפורים אחר הסימורג, הציפור הנשגבת מן המיתולוגיה הפרסית, כפי שמופיע בפואמה הידועה כינוס הציפורים (مقامات الطیور) שנכתבה על-ידי פריד א-דין עטאר בפרס במאה ה-12. פואמה פרסית זו הפכה למופע תיאטרון חשוב במאה ה-20, והועלתה פעמים רבות על במות בעולם. ההפקה הידועה ביניהן היא זאת של פיטר ברוק שהועלתה לראשונה בפריז והמשיכה להציג במשך שנים בארצות הברית.

הפואמה על כנפי השכינה יוצרת הקבלה בין שני הנרטיבים האלה: היא בוחנת את מסעות המאמין בעקבות הישויות הנשגבות. ההקבלה הזאת מאירה תופעה מרתקת שאינה ייחודית למקורות היהודיים, אלא מצויה גם בתפיסה המיסטית הפרסית – התשוקה לצאת למסע, למשעול שבו הנפש מחפשת להתאחד עם הנשגב והקדוש, ודרכי הזיכוך שאותן צריך המאמין לעבור כדי להגיע לשם. ההקבלה מציגה את תפיסת הגאולה כפי שמשרטט אותה המשל הפרסי-סופי של עטאר, ואת המסע המיסטי היהודי בתיקוני הזוהר.

בסופו של המסע הסופי-פרסי הציפורים רואות את הנשגב בהשתקפותן במי האגם הסמוך לארמונו של הסימורג. כל דרך התלאות מתפרשת כדרך של התמרקות, שנועדה להכין את המאמין כדי לפגוש את עצמו.

חוויית המקובל היא חוויה אישית של היחיד שחווה חוויה מיסטית עמוקה. נרטיב הגאולה של תיקוני הזוהר מציג את דמות שמעון כמי שדבק בגאולה ברוח תיקוני הזוהר: גאולה שמתמקדת בשכינה ובקדוש-ברוך-הוא.

לעומת החוויה האישית של היחיד על-פי תיקוני הזוהר, הרי החוויה בפואמה הפרסית היא חוויה קולקטיבית: קבוצת שלושים הציפורים חווה חוויה משותפת ועמוקה, שכדי לחוות אותה צריך להשתייך לקבוצה, לחלוק עימה את סערת הרגשות, ואף להיות תלוי בחברי הקבוצה. הגאולה מתמקדת בציפורים עצמן.

שמעון הצדיק, גיבור על כנפי השכינה, מאמין אדוק ועיקש של תיקוני הזוהר, ואף מבצע את הפרקטיקות המיסטיות ברוח דברי תיקוני הזוהר. שמעון משוכנע כי בשל חטאי בני עמו גלתה השכינה מירושלים והתרחקה מבן-זוגה הקב”ה – ורק בעזרת השתדלות של המאמינים והזדהות עם כאביה, תוכל השכינה להגיע לייחוד הקדוש עם בן-זוגה.

שמעון, בנה האהוב של אימו, נחשב לבעל חזיונות, ‘ילד טבע’. אימו אומרת לו בצעירותו כי לשווא יחפש את תיקון העולמות, כי היא מאמינה בדברי החכם באדם קהלת “מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן; וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת.”

שמעון מחליט לעזוב את מולדתו ולהגיע לירושלים. אימו אומרת עליו:

“לא ינוח ולא ישקוט עד שיתקן את המעוות.

כִּי כָּל דָּבָר מֻשְׁלָם – הֲרֵי הוּא בִּבְחִינַת נְגִיעָה בִּקְדֻשָּׁה.

אמר רבנו:

‘אין שלם מלב שבור; אין זעקה גדולה מהדממה; אין ישר מסולם עקום’.

אבל שמעון בני רוצה ליישר את הסולם העקום

ועיקר עניינו בשנות בחרותו הוא

בתפילות לשכינה המיוסרת בגלות –

ברוח הדברים שכתובים בתיקוני הזוהר:

‘שכינה צוֹעֶקֶת בְּכָל יוֹם לְמַעְלָה,

ולכן כָל אָדָם שֶׁיֶּשׁ לוֹ עִנּוּי מֵהַשְּׁכִינָה,

שֶׁהִיא עֲנִיָּה בַגָּלוּת, רְחוֹקָה מִבַּעְלָהּ,

צריך להקשיב לייסוריה'” [ii]

שמעון בוחר ללכת בעקבות ספרות הזוהר שמדגישה את מעלתה החשובה של ארץ ישראל, שהיא מקום התרחשותה של העלילה הזוהרית.

“קדושתה של הארץ קשורה לשלמות המצויה בה בלבד, וביחס אליה מתוארת הגלות כפגימה בשלמות. תרגום: משום ששלמות אינה מצויה אלא בארץ הקודש” [iii].

רעיון זה של חיפוש השלמות וההגעה אל ארץ הקודש, עומד בניגוד לתפיסתה של אם שמעון ברוח חכמת קהלת כי “מעוות לא יוכל לתקון”. בסופו של דבר, רק בזקנתו יגיע שמעון להבנת דברי אימו, בהגיעו אל הר הזיתים לחזות בחיזיון בנוסח הנביא יחזקאל.

שמעון הצעיר יוצא לירושלים, אך מגיע יחד עם חברו בטעות לחרן המקראית ומשם לוקח אותם סוחר פרסי עד דמשק. בדרך מספר להם הסוחר את משל “כינוס הציפורים”.

בדומה למיסטיקן-מקובל, המאמין שצריך לקרב את הזיווג בין השכינה להקב”ה, הציפורים רוצות להגיע לרגע התאחדותן עם הקדוש והנשגב: נוכחות הסימורג. חייהן פגומים בגלל היעדר נוכחותו הקדושה של הסימורג, ורק המסע אליו והתבשמות מנוכחותו יביאו את השלמות לחייהן.

שני המסעות עוסקים במסע הנפש שמחפשת להתאחד עם הנשגב והקדוש.

הדוכיפת, החכמה מבין הציפורים, מובילה אותן אל המטרה, כשכל אחת מהציפורים מייצגת חיסרון אנושי שמונע מהאנושות להשיג הארה. הדוכיפת אומרת לציפורים שהן צריכות לחצות שבעה עמקים כדי להגיע לנוכחות הסימורג. עמקים אלה הם: החיפוש, אהבה, ידע, התנתקות, איחוד, ועוד.

כאשר הציפורים שומעות את תיאור העמקים, הן מרכינות ראשן בחרדה, חלקן מתות. אבל למרות זאת, הן מתחילות מסע גדול. ציפורים רבות אינן מחזיקות מעמד בצמא, בחום, ובמחלות השונות, ואחרות נופלות טרף לחיות פראיות. חלקן פשוט לא עומדות בקסמי הדרך ומתעכבות כדי ליהנות מזיו העולם.

לבסוף, רק שלושים ציפורים מצליחות להגיע למשכן הסימורג. אז הציפורים לומדות שהן עצמן הסימורג. השם ‘סימורג’ בפרסית פירושו: שלושים [סי] ציפורים [מורג].

הבנת הפואמה כינוס הציפורים מותירה חותם עמוק בלב חברו של שמעון, עד כי הוא מגיע להחלטה לחזור על עקבותיו ולשוב לביתו, כי הוא מרגיש שבסוף מסע החיפוש, בדומה לציפורים שחיפשו את סימורג – ימצא אלא את עצמו בלבד, כפי שהן מצאו עצמן משתקפות במי האגם. שלושים הציפורים שחיפשו את הסימורג הקדוש, רואות עצמן במי האגם הסמוך לארמון הסימורג.

שמעון, שמגיע עד טבריה ושם נשאר כל חייו ועובד כספן, מגיע לראשונה לירושלים רק בזקנתו. בת-קול יוצאת וקוראת לו באמצעות חזיונות שונים מחזיונות הנביא יחזקאל:

“כַּאֲשֶׁר הָיָה שִׁמְעוֹן אִישׁ שֵׂיבָה, בָּא בַּיָּמִים,

ישב בבית הכנסת על גדת המים

והעלה בעיני רוחו את המשפחה שעזב בארצות הקור:

בדד, בדד נשאר, והשכינה אף היא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשו הִרְעִידָה

אימי אֵינֶנָּה, לֺא אֵדַע מְקוֹם עֲפָרָהּ
אַךְ טְבוּעָה הִיא בְּמַהוּתִי

בשִׁיר הָעֶרֶשֹ עַל גְּדִי הַזָּהָב
שֶׁנָּסַע לִסְחוֹר מְגָדִים/ צִימוּקִים שְׁקֵדִים וּוְרָדִים.
עוד הוֹמִים בליבי כְּכִנֶּרֶת ––

נִגוּנָיו שֶׁל אבי.

אחד המתפללים, שראה את סערת הנפש המתרגשת עליו,

האיר לו פנים ונָתַן לוֹ סִפְרוֹן בּוֹ כָּתוּב:

עשרה מסעות נסעה השכינה, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן הבית,

מן מפתן הבית לכרובים,

ומן הכרובים לשער הקדמוני,

משער הקדמוני לחצר, מן החצר לגג,

מן הגג למזבח, מן המזבח לחומה,

מן החומה לעיר, מן העיר להר הזיתים

לפתע יצאה בת קול וקראה לשמעון הקשיש:

בֶּן-אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-יְרוּשָׁלים

הרהר שמעון: שנים חלפו ולא עליתי לשם.

הדרתי רגלי מהעיר הקדושה –

נכלם ביקש מבניו כי ייקחו אותו לירושלים.

והארץ אז הייתה שממה, הערים שְׂרֻפוֹת אֵשׁ;

וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן, כְּסֻכָּה בְכָרֶם; כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה.

שמעון יוצא עם בניו לירושלים העזובה, ושם על הר הזיתים הוא חווה חוויה מיסטית מרגשת :

רוּחַ נְעִימָה נָשְׁבָה, חֶרֶשׁ עָצָם שמעון אֶת עֵינָיו

וְרָאָה אֶת פָּנֶיהָ שֶׁל אִמּוֹ נִגְלִים אֵלָיו מִבֵּין הַסְּלָעִים ועצי הזיתים,

וְהִיא יְפַת־תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה.

הוא מודה בפניה ומאשר: ‘מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן; וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת’.”

מראי מקום

[i] ביטי רואי (2017) אהבת השכינה – מיסטיקה ופואטיקה בתיקוני הזוהר. הוצאת אוניברסיטת בר אילן.

[ii] דליה כהן קנוהל, על כנפי השכינה ושאר ציפורים.

[iii] ביטי רואי, 2017.

ראו גם

דף הפייסבוק של המופע

צפו במקדימון המופע:

האזינו וצפו בקטעים מהפואמה: