כריכת הספר ״חיים נחמן ביאליק: השירים״
כריכת הספר ״חיים נחמן ביאליק: השירים״

התפרסם בפעם הראשונה בתוך מאמרה של זיוה שמיר “לפתרון חידת השיר ראיתיכם שוב בקוצר ידכם“, בקובץ בין ספרות להיסטוריה (בעריכת מיכל אורון, תל אביב 1983, עמ’ 131-122). נדפס שוב בספר הספרות העברית ותנועת העבודה (בעריכת פנחס גינוסר, המרכז למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע 1989, עמ’ 223-178).

קטע מתוך מאמר הכלול באתר www.zivashamir.com

את השיר במלואו תוכלו לקרוא ב”יקום תרבות ” כאן.

שיר התוכחה “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם” (להלן: “ראיתיכם”), של חיים נחמן ביאליק, מייד עם פרסומו בשלהי שנת 1931, עורר מחלוקת עזה ונרגשת בקרב חוגי הסופרים והמדינאים, והמחלוקת לא שככה עד לפטירת ביאליק בקיץ 1934. על פולמוס “ראיתיכם” כבר נכתב לא מעט, אולם דומה שעד כה לא באה חידת השיר על פתרונה. לא זו בלבד שטרם הובהרה שאלת הזהות של מושאי ההתקפה (האם כיוֵון ביאליק את חיצי לעגו נגד הרוויזיוניסטים או נגד חברי “אסכולת שלונסקי”), אלא שאף סדר האירועים הקשורים בשיר ובפולמוס סביבו שובש ברוב הדיונים על שיר זה, וטרם הועמדה אפילו כרוניקה פשוטה של הפרשה 1.

פולמוס השיר “ראיתיכם” עשוי לשמש בתורת מקרה בוחַן מעניין וסימפטומטי לצומת סבוך של עניינים היסטוריים וספרותיים, שבו נטלו חלק אחדים מסופרי המשמרת הצעירה דאז – אברהם שלונסקי, יעקב הורוביץ ונתן אלתרמן. כך מלמדת הפָּרשה, בין השאר, גם על יחסם של הסופרים המודרניסטים אל ביאליק ואל בני חוגו ועל מערכת היחסים ששררה אז בתוך המשמרת הצעירה. פרשה זו משמשת אפוא כעין תשקיף בזעיר אנפין למלחמת הדורות שניטשה בשדה הספרות העברית בשנותיו האחרונות של ביאליק.

שירו של ביאליק נדפס לראשונה בשבועון מאזנים בראשית שנת תרצ”ב 2. בשוליו רשם המחבר את מקום החיבור וזמנו: באזל, תמוז תרצ”א. ציוּן זה רמז מייד לציבור הקוראים ששיר התוכחה הגדוש בגידופים בוטים קשור באירועי הקונגרס הציוני הי”ז, שנערך בבאזל בקיץ תרצ”א (10.7.1931-30.6.1931). היה זה קונגרס סוער ורב תהפוכות, שבמהלכו הודח חיים ויצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית, ותחתיו נבחר נחום סוקולוב. זאב ז’בוטינסקי, ואיתו הרוויזיוניסטים שדרישתם להגדיר את “המטרה הסופית” של הציונות (הקמת מדינה יהודית בעלת רוב בארץ ישראל) נדחתה, קרעו את כרטיסי הצירים שלהם ועזבו במחאה את אולם הישיבות 3.

השיר נדפס אומנם כשלושה-ארבעה חודשים אחרי הקונגרס, אולם תוכנו הגיע לידיעת הציבור עוד קודם, כשראה אור במאזנים. בספטמבר 1931 הגיע ביאליק לפולין למסע הרצאות בן שישה שבועות, למען הפצת הספר העברי, כשליחן של שלוש הוצאות הספרים הגדולות – “אמנות”, “דביר”, ו”שטיבל”  –שהתאחדו למבצע שותפות תחת השם “בֶּצֶר”. בזמן מסעו השתתף בוועידה הארצית של הסתדרות “השומר הצעיר” בפולין, הִרצה בה ואף קרא לפני הקהל את שירו החדש “ראיתיכם” 4. כשהתפרסם השיר בביטאון השומר הצעיר בוורשה, נכתבה בשוליו ההערה: “את השיר הזה, שנכתב מיד אחרי הקונגרס הציוני בבאזל קרא המשורר בוועידה הארצית של הסתדרותנו בפולניה”. השיר הודפס אחר כך במאזנים 5. בן-ציון כץ, העיתונאי והעורך הוותיק, שאך עלה ארצה והחל את פעילותו הפובליציסטית בעיתון הארץ, ראה את השיר עוד בטרם נדפס במאזנים 6, וניסה למנוע את פרסומו. הוא שלח למשורר מכתב, ובו דרש ממנו במפגיע לבל ידפיס את שירו, אך ביאליק, כידוע, לא שעה לאיומיו.

נראה כי שוררת אי-בהירות רבה בביקורת ובמחקר באשר לסדר התגובות על שירו של ביאליק, ובשום מקום לא נאמר בבירור כי תגובת הביקורת הראשונה בכתובים הייתה זו של שלונסקי 7. למשל, מדיונה של זוהר שביט בפרשה זו משתמע כאילו קדמה להתקפת שלונסקי סִדרה של תגובות על שירו של ביאליק 8. לאמיתו של דבר, העמיד שלונסקי פנים כאילו נועד מאמרו למחות על התגובות חסרות הפרופורציה שעורר כביכול שירו של ביאליק, וכמו אין מאמרו אינו אלא חוליה אחת בתוך פולמוס גדול. אולם למעשה, עד לתגובתו הבוטה בכתובים, שנתפרסמה פחות משבועיים אחרי הופעת השיר, לא חרג העניין בשירו של ביאליק מגבולות השמועות שהפיץ ב”צ כץ בקרב הקהילייה הספרותית והעיתונאית. העניין בשיר התפתח לממדי פולמוס רק לאחר ביקורתו של שלונסקי, ולא לפניה, וההסתמכות על עדותו של בעל הדבר עצמו היא שהטעתה את החוקרת.

מדיונו של גצל קרסל בפרשה ניתן ללמוד כאילו הייתה תגובתו של ז’בוטינסקי התגובה הראשונה על “ראיתיכם”. במאמרו במאזנים – השבועון, תיאר קרסל את מהלך התגובות על השיר כך: “תחילה נזעקו ובדין, הרוויזיוניסטים, ובראשם ז’ ז’בוטינסקי […] על עגלת ההתנגדות והמחאה של הרוויזיוניסטים נגד ביאליק קפצה במפתיע גם חבורת כתובים ובראשה אברהם שלונסקי” 9 .אולם כאמור, היה סדר התגובות אחר, ותגובתו של ז’בוטינסקי דווקא איחרה לבוא, וראתה אור ביידיש יותר מחודשיים אחרי פרסומו של השיר 10, וכעבור חודש נוסף – בעברית 11. מתוך המעקב אחר סדר התגובות ניתן אף להניח שז’בוטינסקי לא קרא את השיר במאזנים, והגיב על תוכנו רק לאחר שנדפס בהעולם“,12 ביטאונה של ההסתדרות הציונית העולמית, שיצא אז בלונדון, מקום מושבו של ז’בוטינסקי באותם הימים.13

אברהם שלונסקי בשנות השלושים.ויקיפדיה

שלונסקי היה אפוא הראשון שהגיב בכתב על שירו של ביאליק, ותגובתו בלטה בחריפותה ובארסיותה, אפילו על רקע המלחמה הממושכת והמרה של אנשי כתובים בביאליק ובאנשי מאזנים 14. הוא פסל את השיר מנימוקים ספרותיים-אסתטיים, לכאורה בלא כל שיקולים אישיים או פוליטיים. שיר הקונגרס של ביאליק, קבע בפסקנות ביקורתית, “החצי ממנו הוא, על כל פנים, מחוץ לזיקה אמִתית אל השירה במשמעותה האלמנטרית”. לראשונה התיר לעצמו שלונסקי לומר דברים כה גלויים וחריפים נגד ביאליק ובני חוגו. בסגנון סרקסטי ומעליב תיאר את התברכותם של מקורבי ביאליק בשיר החדש כבמעין “ולד פיוטי”, שנולד לו למשורר העקר לזקונים:

“מזל טוב! ולד פיוטי חדש! ולא הרגישו הצוהלים כי בכל ההשתדלות הזאת לעשות נחת רוח לרבי, ובייחוד בנוסח הבשורה, הייתה שירות משונה […] עד כי מאליה עלתה האסוציאציה של “וה’ פקד”… והרי אצל הגויים, ב”ה, כותבים המשוררים גם “בגבורות” – ואין תוקעים על כך בשופרות.”

אומנם שלונסקי דיבר כאן על פריון ועל עקרות בתחומי היצירה הפיוטית, אגב רמיזה אירונית לִשנות “השתיקה” הממושכות שפקדו את המשורר, אך במשים או שלא במשים עשויים היו דבריו גם לרמוז לעקרות ביולוגית ולהזכיר את עוּבדת היות המשורר חשׂוּך בנים. אפילו מקץ שנים, בערוב ימיו של שלונסקי, לאחר שכבר ניטל עוקצה של פרשת “ראיתיכם”, ולאחר ששלונסקי כבר חזר בו והודה בגדולתו של ביאליק, הוא שב והשתמש באותו דימוי מעליב הרומז לענייני פריון ועקרות. בריאיון עיתונאי שבו שִחזר את פרשת הפולמוס, טען שלונסקי באירוניה: “אילו היה דיזנגוף כותב שיר, מובנת ההתפעלות, אבל אצל ביאליק, מה הפלא! אין דינו כדינה של שרה אימנו” 15. אך בכך לא תמו העלבונות והפגיעות: שלונסקי טען גם שב”ראיתיכם” חזר ביאליק על עצמו ולא חידש דבר, וכי שירו אינו מגיע ברמתו ל”שירים הפוליטיים הנמרצים ממנו בשירה העברית החדשה”. היו שהבינו כי כוונתו לשירי הפולמוס של אורי צבי גרינברג הצעיר 16, שזכו גם להערכתו של ביאליק עצמו 17.

לכל אורך מאמרו, בולטת חתירתו של שלונסקי תחת ביאליק כדי לבודדו ולתקוע טריז בינו לבין מקורביו. כך הִשווה את שפך הגידופים שב”ראיתיכם”, שכוּון, לדברי שלונסקי, נגד הרוויזיוניסטים, עם “שפך” החרפות שבו זיכה ביאליק בשעתו את בעל המעורר י”ח ברנר – ואת סיעתו. שלונסקי כיוֵון בדבריו למאמרו של ביאליק “טעות נעימה” 18, אשר נועד דווקא לתיקון הרושם הרע שעשתה בשעתה על ביאליק “מחברתו” של ברנר המעורר, ולקדם בברכה את צאת “מחברתו” החדשה של ברנר רביבים. אולם שלונסקי לא בחל באמצעים, ונטל לצורך טיעונו חצאי אמיתות, תוך שהוא מציג את ביאליק כמי שיצא בעבר נגד ברנר באותם כלים עצמם ששימשוהו ב”ראיתיכם”. ואף זאת: למרות חילוקי דעות, היו ביאליק וברנר ידידי אמת, ואִזכור ריב שפרץ בין השניים בעידנא דריתחא, במלאת עשר שנים לרצח ברנר, היה בבחינת “מכה מתחת לחגורה”. ההיסטוריה תעתעה בביאליק וטפחה על פניו פעמיים, טען שלונסקי, והוא, שהשמיץ בעבר את ברנר, מעלה עתה את זכרו על נס. כך ניסה שלונסקי לעורר נגד ביאליק את חמתם של כל הפלגים ביישוב: “ראיתיכם” הוא לדבריו שיר אנטי-רוויזיוניסטי, אך ראוי שמחנה הפועלים יזכור שבעבר הלא רחוק אמר ביאליק דברים דומים על ברנר. ניכּר שבפרשת “ראיתיכם” העמיד שלונסקי פנים כאילו כל התקפתו לא באה אלא מתוך שיקולים אסתטיים גרידא. הוא נעלב קשות כאשר החשידוהו בשיקולים סיעתיים-פוליטיים ובחשבונות אישיים 19. ואולם, לאור העובדה ששלונסקי עבד באותה עת במערכת הארץ, אין להוציא מכלל אפשרות שבעת שחיבר את תגובתו הוא כבר ידע על מכתבו של ביאליק שעתיד היה להתפרסם מקץ ימים אחדים בעיתון הארץ, מכתב שפתח גל חדש של ניחושים באשר לשאלה: כלפי מי כיוֵון ביאליק את גידופיו בשיר הקונגרס שלו?

הינה כי כן, ארבעה ימים בלבד לאחר שנתפרסמה רשימתו הקטלנית של שלונסקי בכתובים, נדפס בעיתון הארץ מכתב ששיגר ביאליק מפולין לב”צ כץ, ובו דברים מפורשים שאין שירו מכוּון כלפי הרוויזיוניסטים:

“ידיד נכבד,

החרוזים שהטילו עליך אימה אינם מוסבים כלל על הרוויזיוניסטים ולחינם חרדת החרדה וגם החרדת את זולתך. היצאתם כולכם מדעתכם? כלום יש בחרוזים ההם רמז כלשהו לרוויזיוניסטים? אני רמזתי לעניינים אחרים לגמרי. ואם אתה וחבריך הוצאתם את הדברים מפשוטם – אני מה? והנני המברך אותך ואת חבריך במעט שכל ישר. שלך, ח”נ ביאליק.”

המכתב נדפס בלוויית הערכת העורך, שהבהירה כי ב”צ כץ הסכים למסור את המכתב לפרסום “כדי להרחיק טעויות אפשריות בהבנת הדברים 20. תכף ומייד יצא העיתונאי והמסאי יצחק לופבן, איש מחנה הפועלים, שלא הסתיר את שמחתו על פרסום שיר שנתפרש כשיר אנטי-רוויזיוניסטי, בהתקפה אישית קשה נגד ב”צ כץ. בדברי התקפתו תיאר את הפרשה בסגנון סרקסטי:

“שערוריה שאין דומה לה… הייאמן כי יסופר: לרצות לעכב ולעכב באמת הדפסת שיר ששלחוֹ ביאליק להדפסה ולחטט ולנקר מסביבו באמה של חנוונים אחרי שנדפס, משום שישנם בתל-אביב אנשים המעוניינים בדבר, החוששים שמא אנשים ידועים בפולין יהיו “ברוגז על החזן”… ולא ירקדו “קדושה”, וזה יגרום להם איזה דררא דממונא! לא ייאמן! לא ייאמן בכלל שהאנשים האלה יראו את ביאליק כ”אגנט” מסחרי שלהם… ומי נתן רשות למר ב”צ כץ לראות את ביאליק כ”סוכן נוסע” של “בית המשרפות” שלו, אשר עליו לדאוג מרחוק לריפוטציה שלו בעיני הלקוחות? ומי נתן לו הרשות להופיע פתאום כמתווך בינינו לבין ביאליק ולקחת על עצמו בכלל את הטורח ואת הדאגה “להרחיק טעויות אפשריות בהבנת הדברים” של ביאליק?”21

בדברים אלה רמז יצחק לופבן לשמועות שהתהלכו בחוגי הסופרים, כאילו עיכבו אנשי מאזנים ואנשי בֶּצר את הדפסת השיר, מחשש פן יבולע למסעו של ביאליק בפולין למען הפצת הספר העברי, מסע שנועד בעיקר למלא את קופותיהם הריקות 22. דברים אלה אף נועדו לפגוע אישית בב”צ כץ שעסק במו”לות ומצא את פרנסתו מהוצאת “שטיבל”, ולהחשידו כאילו יצא נגד פרסום “ראיתיכם” לא מתוך חשש פן יעורר השיר מלחמת אחים, אלא מחשש פן יפגע השיר בעסקיו. ביאליק סבב בקהילות שבהן היה לגורם הרוויזיוניסטי משקל נכבד, והייתה לפיכך חשיבות לשמירת תדמיתו של ביאליק כ”משורר לאומי”, חסר פניות.

אין להתפלא אפוא שגם מדברי תגובתו של ב”צ כץ ללופבן, שלא איחרו לבוא, עולה נימה פולמוסית עזה שנועדה לעלוב בבר-הפלוגתא: “הוא [לופבן] מסַפר כביכול מאחורי הפרגוד (דברים שלא היו ולא נבראו!)… מר לופבן שמע איזו דברים ושיחות של נשים מוזרות בלבנה ומסר אותם לקהל הקוראים כעובדות, שיש בהן כדי להטיל חשד על בני אדם”. ב”צ כץ הכחיש את דבר היותו שותף בהוצאת “שטיבל”, והתרעם על לופבן שתָּלה בו חשדות מסולפים. כדי להבהיר שהתערבותו בפרשה נבעה מרצונו להתייצב לימין הצדק, ולא משיקולים תועלתניים, האריך ופירט את קורות הדפסת השיר:

“אני הייתי הראשון שגרם לעיכוב ההדפסה של השיר הזה […] אני כתבתי לביאליק אחרי שקראתי את שירו […] [ש]אילו לא היה מסומן בסוף השיר הנזכר שם המקום והזמן של חיבורו, לא הייתי רואה שום רשות לעצמי לבוא בעצות לביאליק, אבל בסוף השיר יש המילים “בזל, תמוז”, הרי ברור שהמשורר רוצה להטעים שהכוונה היא לקונגרס […] והדברים האחרונים: “ובתפשם את המרובה” נותנים מקום לכל אדם לבאר שהמכוּון הוא לרוויזיוניסטים, שהרי הם דרשו את המרובה ותבעו אותו מזולתם. […] כפובליציסטן לצאת למלחמה נגד האשמה הסתמים הזאת על הרוויזיוניסטים, אם כי רחוק אני מן הרוויזיוניסטים […] גם למשוררנו הלאומי אין רשות לחרף ולגדף אנשים ללא מידה ולהשתמש לשם כך בכוח השירה שלו.”23

מריבה זו שניטשה מעל דפי הארץ והפועל הצעיר, שיקפה את הדעות שרווחו אז על השיר במחנה האזרחי ובמחנה הפועלים. ב”צ כץ שהיה “ציוני כללי”, ולא איש המחנה הרוויזיוניסטי, כפי שהציגוהו בטעות בביקורת 24, כמו הד”ר משה גליקסון, עורך הארץ (שעודד את ב”צ כץ למחול על כבודו ולפרסם את מכתב ההכחשה של ביאליק כדי למנוע מערכה פוליטית), טען שאנשי הפועל הצעיר התקיפוהו מתוך שיקולים פוליטיים, וכי הם – אשר כִּינו את ז’בוטינסקי בכינוי הגנאי “הציוני כביכול” – לא שָׂשו לקבל את הודעתו-הודאתו של ביאליק כי השיר אינו מכוּון נגד הרוויזיוניסטים.

מחלוקת זו הסתיימה בדברים קצרים מאת יצחק לופבן, שתקפו גם את ב”צ כץ וגם את אותם “ידידים”, שעיכבו את הדפסת השיר מחשש פן תינזק פעולתו של ביאליק בפולין 25. בנקודה זו נחתם פולמוס שמניעיו אכן היו, כטענת ב”צ כץ, פוליטיים בעיקרם, ואשר שיקף את השנאה ששררה בין מחנה הפועלים לבין המחנה הרוויזיוניסטי, וכן את השנאה בין מחנה הפועלים לבין בעלי ההון (ה”קפיטליסטים”, בעלי הוצאות הספרים ומערכות העיתונים). את ביאליק, שאף הוא היה “ציוני כללי”, “סוחר”, “בעל בית”, ובעליה של הוצאת ספרים רבת נכסים ומוניטין, הוציא לופבן מן הכלל, אולי בזכות הצהרותיו החוזרות ונשנות של המשורר בצדקת דרכו של מחנה הפועלים. “לא התעורר אף ניצוץ של חשד”, טען לופבן, “כי לביאליק איזה חלק שהוא במחשבת פיגול זו – כי הרי ביאליק לא קיבל את ה’נימוקים’ וציווה להדפיס את השיר כמו שהוא”. פולמוס זה שבין ב”צ כץ לי’ לופבן לא היה אלא פרולוג רפה למערכה הפוליטית משולחת הרסן שעתידה הייתה להתנהל בין ז’בוטינסקי לבין מגיני ביאליק.

מריבה זו סביב שירו של ביאליק, שהעסיקה את מערכות הארץ והפועל הצעיר, החזירה את שלונסקי אל זירת הפולמוס. בספרו שלונסקיהמשורר וזמנו26 תיאר א”ב יפה, על סמך עדותו של שלונסקי, את מניעיו של שלונסקי לחזור ולתקוף את ביאליק: “נקל לשער כי רשימתו של אשל עוררה את חמת הוותיקים […] אחת הטענות העיקריות נגד שלונסקי הייתה שהוא אמר מה שאמר ולא הוכיח. על כן חזר במאמר גדול […] והפעם בחתימתו המלאה וקיים את מה שנדרש לעשות”.

בדקתי בעיתונות בת-הזמן 27, ולא מצאתי בה כל עדות שמישהו דרש או ביקש משלונסקי להוכיח את דבריו, אולם ייתכן ששלונסקי, שעבד אותה עת במערכת הארץ, ראה כי ד”ר משה גליקסון, עורכו, מגלה עניין רב בפולמוס שעיתונו נטל בו חלק פעיל 28. ייתכן גם שהמחלוקת שנתלקחה בינתיים, אשר לתוכה שורבב גם שמו, עודדה את שלונסקי לחזור ולבסס את התקפתו הראשונה במאמר מנומק ומפורט – “חבלי שיר” – הבוחן את השיר לגופו 29.

“ראשית”, טען שלונסקי במאמרו השני, “מתגלעת ב’ראיתיכם’ סתירה בין תיאור הדמעה שבשורה הראשונה לבין לשון הגידופים ושצף התוכחה שבהמשכו. השיר פותח בנימה אלגית, העומדת בסתירה שיש בה משום “סירוס פיוטי ופסיכולוגי” להמשכו של השיר הרצוף חרפות וגידופים. אלה הופכים את הסמל הרגשי שבפתח השיר (“סף הדמעה”) ממעמד נפשי למעמד מילולי שאין בו כל אמינות. כאשר ביטאו הנביאים את זעמם”, טען שלונסקי, “הם לא קימצו בגידופים, אך כשלִבּם היה ‘סף דמעה’, הם נתנו לעמם דברי ‘נחמו נחמו’, ולא ‘שבע תועבות'”. סגנונו הפסאודו-נבואי של ביאליק העמיד לדעת שלונסקי שיר זעם, ש”רובו ציטטין” ושאינו מעורר בקורא כל אמון ואמינות. לדברי שלונסקי מתגלעת בשיר גם סתירה בין אופיו הלוחם והספונטני לבין סגנונו הקפוא והמלאכותי, המשובץ שברי פסוקים מן המקורות: “זהו תשבץ מימרות נאה, זוהי ירייה מסוגננת בכלי נשק שאולים, ביד בקיאה מבית העתיקות. וקול ה’אני’ איֵהוּ?” לדעת שלונסקי, יש אי-התאמה בין פרץ הרגשות שמעלה הדובר בשיר לבין סגנונו המחושב והמכולכל, שבו כל אמירה מפגינה בקיאות וידע בלשון המקורות.

שלונסקי אף האשים את שירו של ביאליק באמירתיות, שאינה מעוררת בקורא כל רושם חזותי ומשאירה אותו אדיש, וזאת חרף השפע המילולי וגודש החזרות:

“במקום לעורר בי את היחס למסומל, במקום שאני, הקורא, אראה, ועל סמך הנראה אזדעזע ואומַר: צרעת היא! תועבה! – סיפר הוא על אודות יחסו ופירט את הכינויים, והמראות אינם. וכשאין מראות – הרי כל הכינויים הללו (ואחת היא אל מי התכוון!) הם, אם נפרשם בשמם המדויק: גידופים. אמנם מסוגננים היטב, במבחר הידיעה הלשונית – אבל בכל זאת: גידופים. ומה להם ולשירה?”

שירי הזעם של פושקין, טען שלונסקי, שמרו על ניקיון הלשון, “ורק בפיט החצרוני של הבולשביקים הותרה הרצועה […] וכל הדשן העממי של הלשון הרוסית מסייע להם”. אסור אפוא להתמוגג מן היכולת הלשונית של ביאליק, ויש לתת את הדעת על התוכן, כי “בדברי שיר הבשורה הפיוטית היא העיקר, ולא הלשון-קודש”.

כדאי לשים לב לתמורה שחלה בין המאמר הראשון לשני במידת ביטחונו של שלונסקי באשר למושאי ההתקפה של “ראיתיכם”. במאמרו הראשון טען שלונסקי במפורש כי השיר כוּון נגד הרוויזיוניסטים. בשני – גילה הסתייגות וטען: “ואחת היא אל מי התכוון!” תמורה זו מקורה לא רק במכתב ההכחשה של ביאליק לב”צ כץ שנתפרסם בינתיים בהארץ, אלא גם בשמועות שהגיעו לארץ על פגישתו של ביאליק עם המשורר יעקב כהן, נשיא הרוויזיוניסטים בפולין, שבה סיפר ביאליק לכהן כי התכוון בשיר לחבורת הסופרים של כתובים, ושלונסקי בראשם, שהציקו לו במאמריהם נגדו 30. תמורה זו אף נותנת טעם נוסף למניעים שדרבנו את שלונסקי לחזור ולשפוך שמן על מדורת הפולמוס.

מאמרו החריף של שלונסקי בגנות “ראיתיכם” עורר עליו את זעמם של אנשי אגודת הסופרים, והמבקר שלמה צמח שסייע אז בעריכת מאזנים יצא מעל דפי השבועון במאמר קנטרני. כאן טען, בין השאר, כי קנאתו של שלונסקי בביאליק מעבירה אותו על דעתו, ומכֵּיוון שאין הוא יכול להפגין את כוחו בשירה, הוא מפגין את יכולתו בניבול פה ובגסות רוח:

“ודאי הרשות בידי כל אחד לדון את השיר האחרון של ביאליק כאוות נפשו, לשבט או לחסד, אבל מאת שלונסקי לא נדרוש דין ודברים על השירה העברית. סוף סוף מה כוחו באלה? […] שלונסקי שמטרת חייו היא, כנראה, למוֹד את עצמו בקומת ביאליק, הסיח דעתו כי אל מטרתו לא יגיע על ידי מאמרי זלזול בשירת ביאליק, אלא בעזרת שירי שלונסקי.[…] עכשיו, מכֵּיוון שרָפוּ ידיו ממלאכה זו והתייאש ממנה, החליט לבוא אל מבוקשו בדרך אחרת: דרך הניבול, גסות הרוח וסתם דברי חוצפה.[…] הוא לא יוכיח לנו בשום פנים, שביאליק אינו משורר גדול. לכל היותר יוכיח לנו, ששלונסקי פסק להיות גם משורר קטן. הרי עכשיו הוא בבחינת אותה פתילה של מנורה, שאָפַס שַמנה, ומכֵּיוון שאין בכוחה להנותנו מאורה, היא מעלה פיח ועשן שריחו רע.” 31

דברים אלה, שנתפרסמו תחת הכותרת “במדרון”, במאמרו של שלמה צמח “קטנוֹת”, עוררו חֵמה בקרב המתנגדים למִמסד הספרות – לאגודה ולביטאונה. להגנת שלונסקי יצא חברו לאסכולה יעקב הורוביץ, ממשתתפי כתובים הקבועים ומאנשי חבורת “אמודאים” (לימים עתיד היה יעקב הורוביץ לפרוש ביחד עם שלונסקי מכתובים, למרוד במנהיגותו של שטיינמן ולסייע לשלונסקי בעריכת טורים). הורוביץ הביע את תימהונו על שעיתונה המתון של האגודה יצא מגדרו ונתן לשלמה צמח את חופש הגידוף והחירוף. “אכן יש להצטער”, סיכם את דבריו, “שגם סופרינו המתונים נתפסו לעצבנות יתֵרה, וככה נהרסה עוד אילוזיה אחת בדבר אגף הסופרים המיושב והזהיר” 32.

באותו גיליון של עיתון הארץ, שבּוֹ נתפרסמה איגרתו-תגובתו של יעקב הורוביץ, הצטרף לראשונה גם ד”ר משה גליקסון, עורך העיתון, לפולמוס שניטש בעיתונו. מאמרו “על ביאליק ועל הפולמוס האנטי ביאליקאי”33 הציג את מכתבו של הורוביץ למערכת בתורת “חוליה אחת ב’חד גדיא’ הספרותי שנוצר בשבועות האחרונים מסביב לשיר הקונגרס הידוע של ביאליק”. לדברי גליקסון, תגובתו של הורוביץ אינה אלא סימפטום למלחמתם של המהפכנים הצעירים ב”זקֵנים” של המִמסד, למאבק בין אנשי החידוש לאנשי הכינוס. בהמשך ניסה גליקסון להפריך את טענות שלונסקי במאמר “חבלי שיר”, ולהסביר את סוד גדולתו של ביאליק, הנעוץ לדבריו בעממיותו הסטיכית של המשורר. את גדוּלת ביאליק, טען גליקסון, לא יצליחו ה”צעירים” לגזול, ולחינם אף יתמרמרו נגדו הפוליטיקאים 34.

שלונסקי ראה עצמו כנפגע העיקרי ממאמרו של גליקסון. עורכו לא נתן לו גיבוי, אלא החשידוֹ בניצול הפרשה לצורכי מלחמה פרטית. לפיכך, הזדרז והשיב מעל דפי הארץ במאמר, שהוא אולי החשוב והעקרוני מבין אלה שכּתב בפולמוס. במאמר זה, “מן הקצה אל הקצה”, השיב לגליקסון ולצמח, והודה שיותר מכול הצטער להיווכח שאין מאמינים לו שהתקפתו נובעת מהשקפה עקרונית. כאן הסביר שלונסקי את מהות מלחמת ה”צעירים” בביאליק, הנובעת בעיקר מהתנגדות ל”כינוסיזם” בתורת אידיאולוגיה, שיסודה הוא הביטחון שאין חדש תחת השמש. מפאת חשיבותם וניסוחם המבריק, יצוטטו דברים אלה בהרחבה:

“ואשר לביאליק, “הנראה לנו משום מה כעומד על דרכנו” – הרי צריך שיובן היטב, כי הכוונה היא לא לביאליק כיוצר, אלא כבעל אידיאולוגיה, או ביתר דיוק: כמוציא לפועַל תכנית אידיאולוגית, המקבלת צורה מו”לית מסוימת. ובקיצור: “כינוס”. אין סיבה להתנגד לשקידה על אוצרות העבר ותיכּוּן סדרים ומשטר בערכי מורשה מפוזרים. בכל אומה ובכל לשון יש עוסקים במצווה זו. יש אקדמיות מיוחדות לכך, יש אוניברסיטה. אבל שם אין התעודה הזאת […] מועמדת כניגוד וכמעצור ליצירה החיה. העבר הגדול חי שם בשלום עם צאצאיו. ואילו אצלנו – אם להשתמש בלשון מסומלת – “מפני הכותל המערבי וקבר רחל שוכחים את עמק יזרעאל”. והיא, לדעתנו, חֵטא לחיים, להמשך. כינוס? אדרבה! ה”כתובים” הייתה הבמה המודרנית הראשונה והיחידה, אשר ידעה להזמין אושפיזין נכבדים ממלכות העבר אל סוכת ההווה ולהושיב ליד רילקה ומודיליאני ואורי ניסן גנסין וא’ שטיינמן את ר’ נחמן מברצלב והשרף מסטרליסק ור’ שניאור זלמן מלאדי […] היה זה דו-שיח בין אותיות רש”י ובין אותות הזמן. אבל כשהכינוס פירושו שמש בגבעון דום! הס ההווה, כשהכינוס אינו מקיץ נרדמים אלא מרדים מקיצים – הרי אנו רואים אותו כעומד על דרכה של היצירה.[…] וכאן המלחמה בין אנשי “המחנה” ואנשי הכינוס. אפשר להתנגד לה, אפשר להילחם בה – אבל אי אפשר להפכה לקנוניה חסרת רעיון ואמונה, שכוונתה קנאה קטנה ותחרות קלוקלת.”35

יצא המרצע מן השק! שלונסקי הודה כאן לראשונה בריש גלי כי מלחמה לו בביאליק. אולם לדבריו המלחמה היא נגד ביאליק האידיאולוג, הוגה רעיון הכינוס, ולא נגד ביאליק האיש והמשורר. משום כך, טען שלונסקי, אין לפסול את עדותו ואין לראות בה עדות שקר. יש להאמין לו כי את דבריו נגד “ראיתיכם” כתב מתוך “מצפון טהור” ובלא משוא פנים. מ’ גליקסון השיב לשלונסקי במאמר “על כינוס ועל יצירה – ועל דברי פולמוס שאין בהם ממש” 36, שבּוֹ הכריז באירוניה כי ישמח מאוד לתקן את אשר “עיוֵות” לכשיזכה לראות בכתובים מילה אחת טובה על שיר חדש של ביאליק. כאן ניסה גליקסון להזים את טענת ה”סירוס” הפיוטי שתָּלה שלונסקי בשיר “ראיתיכם” (במאמרו “חבלי שיר”), אף נדרש באריכות לטענה כאילו הוצאת “דביר” עוסקת בכינוס בלבד. גליקסון מנה כאן את ספרי ההוצאה – בשירה, בסיפורת, בתרגום, במחקר ובביקורת – וטען שאם יבדוק שלונסקי היטב את הקטלוג של הוצאת “דביר”, ייווכח על נקלה שרב חלקן של יצירות ההווה מחלקו של ה”כינוס”.

האחרונה בסִדרת התגובות היא תגובתו של נתן אלתרמן 37, שאף הוא כשלונסקי והורוביץ, הבוגרים ממנו בשנים, היה ממשתתפי הארץ וממקורבי המערכת 38, תגובת אלתרמן מעניינת כשלעצמה, שכּן לראשונה מתגלה כאן עניינו של המשורר בנושאים המצויים בתחום המפורז שבין ספרות לפוליטיקה. כידוע, לימים היה אלתרמן עצמו לבולט מבין המשוררים שנדרשו ביצירתם הפיוטית לנושאים אקטואליים מובהקים. לכאורה עשויים דברי אלתרמן להיראות כמרידה בסמכותו של שלונסקי, שהרי הכריז בפתח דבריו כי אינו חושש ש”יש לשלול מן השיר הזה זכות היצירה האמנותית”, בניגוד לדעת שלונסקי בשני מאמריו בכתובים. כן הטעים אלתרמן, בהניפו את נס הפלורליזם, כי התביעות המוחלטות שהציג שלונסקי אינן אמות המידה הבלעדיות, וכי “אין לגשת אל כל יצירה בקנה מידה מוכן מראש”. בהמשך דבריו הֵגן אלתרמן גם על לשונו של ביאליק: “והלשון אין היא לדעתי חיוורת ובנאלית, אף שנלקחה ממבצר פרוץ, יד אמונה ניכרת כאן. אף אינה משאירה את טעמה הקלוקל של המליצה (לדידי לכה”פ). ועוד גורם חשוב: שפתנו העברית החדשה ענייה דווקא בביטויי זעם, ומי שרוצה לכעוס בעברית, פותח ממילא את המילון התנכ”י”. יש בדברי אלתרמן קריאת תיגר אמיצה על סמכותו של שלונסקי, שכבר הספיק לבצר לעצמו מעמד כראש וראשון למשוררים המודרניסטים, עורך כתובים, במתו של אלתרמן באותו זמן. דברי אלתרמן עשויים להיראות כערעור טיעונו של שלונסקי נגד ביאליק.

אולם, קריאה זהירה מגלה כי למעשה אין דברי אלתרמן ברורים וחד-משמעיים כפי שהם עשויים להיראות בקריאה חפוזה. למעשה, אין מאמרו של אלתרמן מֵגן על ביאליק, כשם שאין הוא מורד בסמכותו של שלונסקי. אלתרמן טען שב”ראיתיכם” הפעיל ביאליק לא את המשורר שבּוֹ ולא את הנביא שבו, “אלא את חוטב העצים, את איש ההמון” שבתוכו. אין אפוא כל סתירה בין שורת הפתיחה של השיר לבין המשכו, מפני ש”סף” פירושו גביע גדול, כיאה לחוטב עצים שאינו רגיל להרגיש כי ליבו מלא וגדוש. לכן תגובתו של הדובר בשיר “אינה עיצבון והשתקעות, אלא רוגז והשתוללות”. יש ב”ראיתיכם”, לדעת אלתרמן, פנייה ישירה אל ההמון, והדובר הוא אדם המוני, איש ההמון. משום כך התוכן מתאים לצורה התאמה גמורה. במילים אחרות: התוכן המוני, ולכן יאה לו הצורה הברוטלית וההמונית. אין לבוא אל ביאליק בטענות שאין שירו אֵלֵגי ומעודן.

אלתרמן יצא כאן כביכול להגן על ביאליק, ונמצא לאמיתו של דבר מותח ביקורת על סגנון השיר ועל תכניו, גם אם ביקורת מרומזת ועדינה. אם נבדוק את השיר ואת התיעוד הנלווה לו, ניווכח שאלתרמן העלה כאן טענה לא מדויקת, ואולי אף שגויה. ביאליק כלל לא העמיד בשיר פרסונה בדויה של אדם המוני ופשוט, המחרף ומגדף ללא הבחנה. אדרבה, ב”ראיתיכם” שיקף את דעתו על ציבור, שנראה בעיניו ציבור בזוי ונקלה. אין כל רמז שה”אני” המחרף הוא “איש ההמון”, חוטב עצים פשוט, המשתלח בזעם ברוטלי בשנואי נפשו. הפרשנות שהעמיד כאן אלתרמן נובעת מביטול החיץ בין “ראיתיכם” לבין שירים אחרים של ביאליק, שבהם ה”אני” הוא חוטב עצים פשוט ועילג (“חוזה לך בְּרח” ו”שחה נפשי”) או איש המון פשוט ובהמי, כדי לפגוע בביאליק ולתמוך בעקיפין בשלונסקי. בהמשך דבריו סייע אלתרמן לשלונסקי בעקיפין גם מתוך התקפתו נגד שלמה צמח, שהחליט לדבריו להרוג את שלונסקי בבליסטרת “הפיח והעשן” 39.

התפקיד הראשי שנטל שלונסקי בפולמוס “ראיתיכם”, משקף היטב את מלחמת הדורות שנתחוללה בספרות העברית בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים, ונותן תמונה נאמנה של מערכת היחסים שנוצרה אז בין אנשי המשמרת הצעירה לבין המִמסד. מ’ גליקסון לא היה צד של ממש בוויכוח בין ה”מחניים”, אף שהֵגן על שירת ביאליק ותקף קשות את שלונסקי. אדרבה, בינו לבין ה”צעירים” שררו יחסי רֵעות, ואף ייתכן שהוא עודדם בסמוי – מתוך שיקולי עורך – לפרסם את תגובותיהם בעיתונו. אולם, עם כל אהדתו ל”צעירים”, מקורבי מערכת הארץ (שלונסקי, הורוביץ, אלתרמן), ברי שגליקסון טרם העריכם כגורם ספרותי בעל משקל, ושטעמו האסתטי היה עדיין טעם אירופי קלסי-רומנטי. המשוררים ה”צעירים” היו עבורו ביאליק וטשרניחובסקי, ולכל היותר גיבורי מאמרו של ביאליק “שירתנו הצעירה”, שכבר הגיעו בינתיים לגיל העמידה. עם זאת, ההגנה שהעניק גליקסון לביאליק, והביקורת שמתח על שלונסקי שימשו קטליזטור להסתעפות הפולמוס ולחידוד טיעוניו של שלונסקי נגד ביאליק.

בעיקרה ניטשה מלחמת הדורות בין מחנה ה”צעירים”, אנשי כתובים, לבין אנשי אגודת הסופרים ומאזנים, ששלונסקי נהג לכנותם בלגלוג בשם “חצרוניו של ביאליק”. ניתן לראות בבירור כי רוב אנשי אגודת הסופרים, שכבר יצא שמם כחוג מתון ושקול, החשו במחלוקת סביב “ראיתיכם”. פישל לחובר, מעורכי מאזנים, הצטרף לפולמוס מאוחר יותר, ורק כדי לתקוף את דעתו של ז’בוטינסקי, ולא נטל חלק בוויכוח עם שלונסקי ועם אנשי כתובים. רק המבקר שלמה צמח יצא בדברים חריפים, אך גם דבריו, יותר משהם יוצאים להגנת “ראיתיכם”, הריהם מכוּונים להוקעת שלונסקי כאדם וכמשורר.

אף-על-פי-כן, עמדת שלונסקי בתוך מחנה ה”צעירים” התבצרה והתחזקה. הפולמוס העמידוֹ במרכז העניין הציבורי. מאמריו בגנות ביאליק זכו, כדרכם של מאמרי פולמוס, לתגובות ולעניין רב בחוגים רחבים. אפילו מאמר השטנה של צמח הועיל לשלונסקי יותר מאשר הזיק לו. חבריו ואוהדיו נחלצו לעזרתו נגד עלבונותיו של צמח. כך עשה יעקב הורוביץ, וכך נהג גם צעיר מחנה כתובים נתן אלתרמן, שביטא כאמור עמדה שונה מן המקובל בחבורת ה”צעירים”. מן הדין שנציין כאן כי שטיינמן, הקשיש בחבורת כתובים, ראשה ומייסדה, לא נטל כלל חלק בוויכוח. אותה עת כבר נתחדדו יחסיו של שלונסקי עימו, ונסתמן ביניהם הקרע שעתיד היה להתגלות עד מהרה, עם התפלגות החבורה. כלפי חוץ העמיד עדיין מחנה כתובים פני מחנה מלוכד ולוחם 40.

בינתיים חרג פולמוס “ראיתיכם” מממדיו המקומיים הצרים, והתפשט בעיתונות העברית והיידית, באירופה ובארצות הברית. ביום 24.11.1931, התפרסם השיר בהדפסה חוזרת בהעולם שיצא אז בלונדון 41, בלוויית שני מאמרים: מאמרו של י’ לופבן שהועתק מהפועל הצעיר, ומאמר מפורט מאת העורך, בחתימת מ”ק [משה קליינמן], שביאר את השיר ואת צירופיו. ז’בוטינסקי, שישב כאמור בלונדון, קרא בוודאי את השיר בהעולם, ובתגובה נזעמת כתב את מאמרו “ביאליק איש הפולמוס”, או “המשורר לשעבר” (“דער געוועזענער דיכטער”), שנתפרסם בעיתונות היידית בניו יורק 42.

זאב ז’בוטינסקי בשנות השלושים. מכון גנזים

מאמרו של ז’בוטינסקי טעון רגשות עזים של שנאה וטינה כלפי ביאליק. בעקיפין עולה הטענה כי ז’בוטינסקי הוא שהעלה לגדוּלה את ביאליק ופרסם את שמו ברבים באמצעות תרגום שיריו לרוסית, ועתה גומל לו ביאליק בגידופים ובנאצה. ניכּר כי המאמר נכתב ב”עידנא דריתחא”. למרות שאי-אפשר להוכיח כי התכוון ביאליק לרוויזיוניסטים, טען ז’בוטינסקי נגד ביאליק שהוא מקווה כי המשורר אכן כיוֵון את שירו נגד הרוויזיוניזם, וכי לא ישלול ממפלגתו את “תעודת הכבוד הזאת”. בתורת פוליטיקאי, “ביאליק הוא, אמנם, דמות מזיקה, אבל חסרת ערך”, טען ז’בוטינסקי, ויש טעם לצאת נגד דבריו, רק משום שהוא ניצֵל “למטרות פולמוסיות ופוליטיות את המוניטין שיצאו לו בתור משורר […] מחשבותיו הפוליטיות, שבפני עצמן אינן ראויות לשום תשומת לב מיוחדת, מקבלות ערך שאינו הולם אותן כלל רק מחמת אי הבנה זו: הבריות שוכחות כי מדבר עליהם כאן אדם רגיל, מן השורה, והם מטים את אוזנם לשמוע את קולו של המשורר לשעבר”.

עוד טען ז’בוטינסקי, כי ביאליק – שבעבר כתב שירי זעם ומרי מרטיטי לבבות, שהיו בבחינת “שיר הלל לכוח הגופני ולעזוז החרב הלוחמת לחֵרות”, אשר המונים למדו “כמעט כתפילה” – הפך לדרשן בעל-ביתי במועדון “עונג שבת”, שדבריו גובלים בהטפה להבלגה, לוויתורים ולהרכנת ראש. לפיכך, יש לשכוח את שירת ביאליק ולהשכיחה מלב, משום שביאליק “יוצר מצב מוסרי קשה בתחום הספרות העברית החדשה והאומללה” 43. תכף ומייד יצא כנגד ז’בוטינסקי ד”ר א’ מוקדוני, שהגיב בחריפות מעל דפי המארגן זשורנאל מיום כ”ד בטבת, תרצ”ב (3.1.1932). דבריו של מוקדוני מובאים כאן בתרגומם לעברית, כפי שנדפסו בעיתון הארץ זמן קצר לאחר פרסומם ביידיש: “לז’בוטינסקי מעלות רבות, אך חסר הוא את מידת הצניעות. […] מיום שהביא לעולם תנועה קולנית דוהרת הקרואה בשם רוויזיוניזם, לא נשאר אצלו זכר מן המידה הזאת” 44. עוד לעג מוקדוני להצעת ז’בוטינסקי לשכוח את ביאליק ולהשכיחו: “ח”נ ביאליק יצר את ז’בוטינסקי, ולא להפך”, וז’בוטינסקי, המשים עצמו כמי שהעלה לגדוּלה את ביאליק באמצעות תרגום שיריו לרוסית, אינו אלא “נושא כליו של המשורר”. על כן, טען מוקדוני, יש לראות בביטול את דבריו הנזעמים של ז’בוטינסקי על ביאליק, בחינת “הָיֹה הָיָה ביאליק, וראו איננו עוד”, כי דברים כאלה “מתאימים לבולשביקים ולטכסיסיהם”.

דברי ז’בוטינסקי היו גם נושא להתקפתו של מנחם ריבולוב, עורך הדֹאר 45. שתיאר את שירו של ביאליק כשיר שהפך בעטיו של הפולמוס ל”מאורע ציבורי, ולא ספרותי, סלע מחלוקת לוויכוחים ולא דבר יצירה הניתן להערכה אמנותית. בכל רחבי העולם מתווכחים ומתנגחים עליו, מפרשים ומסרסים”. על אף דברי הכחשתו של ביאליק, הוסיף ריבולוב וטען כי הרוויזיוניסטים חוזרים וטוענים שהשיר מכוּון נגדם, “כאילו יש להם מונופולין ל’נערים אווילים'”. ועתה, אביר המפלגה בכבודו ובעצמו יצא במאמר מר ורע נגד ביאליק, כדי להסיר את כתר השירה מעל ראשו. ז’בוטינסקי לדבריו נהפך לאיש “מוכה בסנוורים”, אשר הטעם הטוב והאמת סרו ממנו, ואשר הופך את השיר, שלא מרצונו, לכלי זין נגד הרוויזיוניזם הפוליטי והתרבותי. ביאליק “לא נשכח או יישכח[…] בזכות החיזיון העברי העמוק אשר נתגלה ביצירותיו”.ביום 20.1.1932 נתפרסמה בהארץ סקירת עיתונים מן העולם, ובה ביקורת שלילית על ה”סנסציה” העיתונאית שעורר ז’בוטינסקי בעיתונות היהודית באמריקה. “אופייני הדבר”, טען עורך הסקירה שלא הזדהה בשמו, “שב’היינט’ ובעיתונים אירופיים אחרים לא באו הדברים” 46. כשבוע לאחר פרסום הסקירה בהארץ, שתקפה את ז’בוטינסקי והביאה מקצת דבריו בתרגום לעברית, נתפרסם מאמרו של ז’בוטינסקי במלואו בתרגום לעברית מפרי עטו של המחבר עצמו בעיתון המיליטנטי חזית העם, שהיה קיצוני בגישתו אף מן הקו הכללי ברוויזיוניזם 47. את הכיווּן המדיני בפולמוס הוביל אפוא ז’בוטינסקי, שביכר להתעלם מדברי הכחשתו של ביאליק, שאין “ראיתיכם” מכוּון נגד הרוויזיוניסטים, ושניסה להציג את ביאליק כדרשן מזדקן ומתרפס המתכחש לרוח יצירתו משכבר ומטיף לוויתורים ולכניעה. ז’בוטינסקי כיוֵון בדבריו לצידודו של ביאליק בויצמן ובמדיניות ההבלגה שלו, שבּהּ ראה בגידה של המשורר בערכיו שמלפנים. ביאליק, שבעבר הצית את הלבבות בשירי מרי, נקם, וגבורה, מטיף עתה – לפי ז’בוטינסקי – ל”זחלנות” בזויה.

פישל לחובר, איש אגודת הסופרים ומאזנים, בחר לדון ב”ראיתיכם”, לא מנקודת מוצא של איש ספרות, כי אם באספקלריה פוליטית, ופרסם מאמר בגנות דבריו של ז’בוטינסקי 48. לחובר הִשווה את טיעונו של ז’בוטינסקי נגד ביאליק לביקורת הידועה של נורדאו נגד אחד העם, שלפיה לא היה אחד העם אלא “יהודי מתחום המושב” הכותב עברית. גם עתה, טען לחובר, בא ז’בוטינסקי בגינוניו של איש העולם הגדול ופוסל את ביאליק כ”יהודי פשוט מתחום המושב”, אף שבעבר תיארו – במבוא לתרגום הרוסי לשירי ביאליק – כ”המשורר הלאומי במובן השלם והעליון של המילה”. הפוליטיקאים, המשיך לחובר, התרגלו לראות בסופרים מין מכשיר למטרתם, אך “אוי ל’כלי’, אפילו אם הוא היקר ביותר, כשהוא מדבר לפי מטרתו ומגמתו”. לחובר סיים בתוכחה ובאזהרה: “יהודים מן התחום או מחוץ לתחום, דעו את גבולכם!” התראתו של לחובר הצביעה על הגבולות שאכן היטשטשו בפולמוס זה בין ספרות לפוליטיקה, ואף ניסתה ליישב את הסכסוך ולהשיב את הסדר הטוב על כנו.

גם י’ חורגין יצא נגד זכותו כביכול של המדינאי לשפוט את יצירת האמנות מתוך קריטריונים פוליטיים. במאמר מתפלמס בבוסתנאי, כתב בחתימת ח”י את הדברים הבאים:

“עולמנו הספרותי נזדעזע ת’ על ת’ פרסה […] מגדות ההדסון ועד גדות הירדן […] שוב זרק “ילד השעשועים” בן החמישים פצצה מקורית […] במאמרו “ביאליק איש הפולמוס” […] ביטל ז’בוטינסקי “כעפרא דארעא” את כל ערכו של המשורר. […] מה הוא אפוא חטאו של ביאליק? אחרי כל המריבות והקלון, שהמיט עלינו הקונגרס האחרון, נתפרצה מלבו של המשורר אנחה מרה, שקיבלה את ביטויה המלא בשירו הידוע “ראיתיכם”, וכאן מתחיל הפולמוס […] ז’בוטינסקי יצא כמאסף לכל המחנה הזה. הוא מדבר משפטים עם “מי שהיה משורר”. ביאליק אינו מבין דבר בפוליטיקה, ואם הוא מכניס עצמו לתוך העניינים האלה, הרי גם השירה שלו פסולה. אילו בא ז’בוטינסקי למתוח ביקורת על השיר מבחינה ספרותית, לא היה הדבר מכה גלים. איש איש וטעמו.”49

טעותו הטרגית של ז’בוטינסקי, אליבא דחורגין, היא שאין הוא מבין כי המשורר הוא-הוא המעלה את המדינאי על במת החיים, ולא להפך. כלום ז’בוטינסקי יצר את הגדוד העברי? שאל חורגין, וענה: ז’בוטינסקי רק נתן ביטוי לאידיאות של שאול טשרניחובסקי ושל יעקב כהן, משוררי ה”בריונות” העברית. אפילו ביאליק הכשיר את הקרקע לגדוד העברי בשירי הזעם והמרי שלו יותר מן המדינאים. המשורר הוא שיצר את המדינאי והדליק את הניצוץ בליבו; ועתה בא ז’בוטינסקי, וזוקף הכול לזכותו של המדינאי. כאן נחתם החלק הפוליטי של פולמוס “ראיתיכם”. הוא שכך מאליו, אף שהוסיף לעלות מפעם לפעם בדבריהם של הצדדים הניצים 50.

אם נבדוק את הפרשה בקוויה הכלליים, ניווכח כי אצל שתי הדמויות המתקיפות והמותקפות בפולמוס “ראיתיכם” – אברהם שלונסקי וזאב ז’בוטינסקי – חל במשך הזמן מפנה ביחס לביאליק וליצירתו. ז’בוטינסקי כתב ליובל השישים של ביאליק מאמר שבח 51, שהעמיד את ביאליק בתורת “הדמות הראשונה והראשית בספרות ישראל של זמננו […] בכור אמני הניב העברי […] [ש]נהפך ל’קלאסיקן’ כבר בחייו”, הגם שהביע את תימהונו על שביאליק נטש את אידיאולוגיית המרי שלו, שלה נתן ביטוי בכמה משיריו המרכזיים. שלונסקי העניק לביאליק את ה”מחילה” רק “לאחר מות”. במאמר מספד תיאר את ביאליק כ”סמל האופטימיות הישראלית, השופעת חיוּת” 52. בעקיפין רמז שלונסקי על הסיבה שבגללה התנגד ביאליק לניהיליזם ולמרה השחורה של גנסין ושל ברנר, וכן לניהיליזם ולדווי של שלונסקי. עם זאת, עולה במרומז מדברי המספד של שלונסקי גם ביקורת על סגנונו של ביאליק, למרות שהדברים נאמרו לכאורה במסגרתה של רהביליטציה. מכלל “הן” עדיין נשמע בדברי שלונסקי גם “לאו” סמוי, שאפילו השבחים המרובים אינם יכולים לטשטשו.

הערות

  1. פולמוס “ראיתיכם” נדון בדבריהם של א”ב יפה, שלונסקי: “המשורר וזמנו”, מרחביה 1966, עמ’ 73-67; זוהר שביט, “עליית אסכולה בשירה” (דיסרטציה), תל אביב 1978, עמ’ 75; אורי סלע, “השיר שפלש לפוליטיקה פעמיים”, ידיעות אחרונות, 10.8.1979; גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, כרך א, תל אביב 1965, עמ’ 218-217; חגית הלפרין וזיוה שמיר, “ראשיתו של מאזנים”, מאזנים: ספר היובל תרפ”ט תשל”ט, כרך מח, חוברת 6-5 (ניסן-אייר תשל”ט), עמ’ 37-23 (ובמיוחד עמ’ 32-31); חיים נגיד, “הספרות העברית עולה ארצה”, בתוך: משה ליסק (עורך), התקופות הגדולות בהיסטוריה של א”י,  כרך ה, תל אביב 1980, עמ’ 128-115 (ובמיוחד בעמ’ 124). הדברים שלהלן נתפרסמו לראשונה בשנת 1983.
  2. מאזנים, שנה 3, גיל’ כד [קכד] (י”א בחשוון, תרצ”ב; 22.10.1931), עמ’ 1.
  3. “לתולדות הקונגרס”, ראו: “דין וחשבון האכסקוטיבה של ההסתדרות הציונית לקונגרס ה-17 בבאזל”, ההסתדרות הציונית, לונדון 1931.
  4. “על פרשת נסיעתו של ביאליק לפולין אחרי הקונגרס הי”ז בבאזל”, ראו: י”ד ברקוביץ (עורך) ח”נ ביאליק, איגרות אל רעייתו מאניה, תל אביב תשט”ז, עמ’ 99. ביאליק הגיע לוורשה בערב סוכות (י”ד בתשרי, תרצ”ב); שם נערכה ועידת “תרבות” בימים י”ז-כ’ בתשרי; 2.10.1931-29.9.1931, לפי ידיעה במאזנים (השבועון), שנה 3, גיל’ כג [קכג] (ד’ בחשוון, תרצ”ב), במדור “בעולם הספרות, האמנות והתרבות”.
  5. השומר הצעיר (ורשה), שנה 5, גיל’ 18-17 (כ”א בכסלו, תרצ”ב; 1.12.1931), עמ’ 25.
  6. כפי שהעיר בן-ציון כץ מקץ שנים: “אז נתקבל מאת ביאליק במערכת מאזנים שירו ‘ראיתיכם שוב בקוצר ידכם’. קראתי את השיר בהגיעו, ועשה עליי רושם קשה[…] כתבתי מיד מכתב אל ביאליק, שיעכב את פרסום שירו למען השלום”. דברי ב”צ כץ מצוטטים בספרו של חיים אורלן, שירת ביאליק: אנתולוגיה, תל אביב 1971, עמ’ 175 (ללא ציון מקום הדפסתם הראשון).
  7. חלקה הראשון של תגובת שלונסקי על “ראיתיכם” התפרסם בחתימת “אשל”, תחת הכותרת “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”, כתובים, שנה 6, גיל’ א [רלג] (כ”ח בחשוון, תרצ”ב; 4.11.1931). על חלקה השני ראו הערה 29 להלן.
  8. שביט (הערה 1, לעיל), עמ’ 275-276.
  9. קרסל (הערה 1, לעיל), עמ’ 18. גם בדיונו של משה אונגרפלד מוצגים אירועי הפרשה בסדר הפוך: קודם נזכרת תגובת ז’בוטינסקי ואחר כך תגובת שלונסקי, וראו הנ”ל, ביאליק וסופרי דורו, תל אביב 1974, עמ’ 319.
  10. מאָרגן זשוּרנאַל, ניו יורק, י”ז בטבת, תרצ”ב; 27.12.1931. המאמר התפרסם שוב בשינויים תחת הכותרת “דער געוועזענער דיכטער” (“המשורר לשעבר”), “אידישע שטימע”, לפי מאמרו של י”ח [חורגין] בבוסתנאי (ראו הערה 49, להלן).
  11. “ביאליק איש הפולמוס”, חזית העם, תל אביב, כ”א בשבט, תרצ”ב; 29.1.1932. המאמר כונס בתוך כתבים (בכרך על ספרות ואמנות), ירושלים תש”ח, עמ’ 351-347 .
  12. העולם, לונדון, שנה 19, גיל’ מו (י”ד בכסלו, תרצ”ב; 24.11.1931). באותו גיליון נדפס גם מאמר הפולמוס של י’ לופבן על “ראיתיכם”, שהועתק מתוך הפועל הצעיר (ראו: הערה 21, להלן).
  13. ראו: יוסף שכטמן, זאב ז’בוטינסקי: פרשת חייו, כרך ב, תל אביב 1959, עמ’ 208-193.
  14. על מערכת היחסים בין אנשי כתובים לבין ביאליק, ראו: א”ב יפה (הערה 1, לעיל), עמ’ 73-41; ז’ שביט (הערה 1, לעיל), עמ’ 225-221; הלפרין ושמיר (הערה 1, לעיל), עמ’ 26-25, 33-29.
  15. “שיחה עמו ועם שיריו”, דבר, 13.3.1970. ההשוואה המעליבה למאיר דיזנגוף נועדה להציג את ביאליק כ”ציוני כללי” בורגני ומדושן עונג, ואף לרמוז לכך שביאליק, כמו דיזנגוף ידידו, היה חשֹוּך בנים.
  16. כך הבין את טיעונו של שלונסקי עורך הארץ מ’ גליקסון.
  17. על יחסו של ביאליק לאורי צבי גרינברג, ראו למשל: יוחנן ארנון, “שני הידידים: בין ביאליק לאצ”ג”, מאזנים, כרך לו, חוברת 5-4 (מרס-אפריל), עמ’ 284-281.
  18. המאמר פורסם לראשונה בהשילוח, כרך יט (תרס”ח-תרס”ט), עמ’ 390-380. הוא כונס לראשונה במהדורת תרפ”ג של כל כתבי ביאליק (במדור “דברי ספרות”).
  19. ראו להלן, תיאור פרטי הוויכוח שבינו לבין גליקסון.
  20. הארץ, שנה יד, גיל’ 3783 (כ”ח בחשוון, תרצ”ב; 8.11.1931).
  21. “עם שירו של ביאליק”, הפועל הצעיר, שנה 25, גיל’ 7-6 (ג’ בכסלו, תרצ”ב; 13.11.1931). המאמר נדפס שוב בהעולם, ראו הערה 12 לעיל. כונס בתוך: נ’ תרדיון (עורך), מבחר כתבי י’ לופבן, תל אביב תשי”ד, עמ’ 74-72.
  22. על טיבה של נסיעת ביאליק לפולין בשליחותן של הוצאות הספרים ניתן ללמוד מתוך איגרותיו לשותפיו בהוצאת “דביר” ולרעייתו.
  23. במאמר “על שירו האחרון של ביאליק”, הארץ, שנה יד, גיל’ 3747 (י”ד בכסלו, תרצ”ב; 24.11.1931).
  24. ב”צ כץ הוצג בביקורת בתורת רוויזיוניסט, כנראה משום שנקט עמדה פרו-רוויזיוניסטית בפרשת רצח ארלוזורוב. למעשה, השתייך כץ לחוגי הציונים הכלליים, והיה בין מייסדי עיתון הבֹקר.
  25. “הערה”, הפועל הצעיר, שנה 25, גיל’ 9 (י’ בכסלו, תרצ”ב; 27.11.1931). לופבן התכוון בעיקר לאנשי הוצאות הספרים, שחששו – כך רמז – פן יעורר השיר את זעמם של החוגים הרוויזיוניסטיים בפולין, שהגיעו באותה עת לעמדת כוח ניכרת, והללו יסכלו את מאמציו של ביאליק בקהילות פולין וליטא באותם ימים עצמם.
  26. א”ב יפה (הערה 1, לעיל), עמ’ 67-73.
  27. נבדקו: הארץ, דבר, דאר היום, הפועל הצעיר, כתובים, מאזנים (השבועון), בוסתנאי, הדֹאר, העולם – למן מועד פרסומו של מאמרו הראשון של שלונסקי (הערה 7, לעיל) לבין מועד פרסומו של מאמרו השני (הערה 29, להלן).
  28. גליקסון אף הצטרף בעצמו לפולמוס (ראו הערות 33, 36 להלן).
  29. “חבלי שיר”, כתובים, שנה 6, גיל’ ג (רלה), ט”ו בכסלו, תרצ”ב; 26.11.1931.
  30. לפי עדותו של ב”צ כץ (הערה 6, לעיל).
  31. מאזנים, שנה 3, גיל’ לא (קלא), כ”א בטבת תרצ”ב; 31.12.1931. קדמו למאמרו של צמח תגובות קצרות אחדות מעל דפי מאזנים: מאמרו של אברהם שבדרון (שרון), “מדוע רק עת נעצבתם” (שם, גיל’ כו [קכו], ט”ז בכסלו, תרצ”ב; 26.11.1931), שבּוֹ נאמר שהשיר מכוּון נגד כל סיעות הקונגרס, ולא נגד סיעה מסוימת אחת. במאזנים נתפרסמה גם תגובתו של צבי קרול “למלחמת השיר” (שם, גיל’ ל [קל], י”ד בטבת, תרצ”ב; 24.11.1931), המספרת על סירוסו של השיר בעיתונות הדתית. דעה דומה לזו של שבדרון (שרון) באה מן הקצה הנגדי של המפה הפוליטית, בדבריו של ר’ בנימין (כסלו תרצ”ב), שלפיה “ראיתיכם” הוא אנחה שהתפרצה נגד כל האומה, למן מנהיגיה ועד צעיריה, למן אנשי המעשה ועד לאנשי החזון. ביאליק, אמר ר’ בנימין, מילא חובת אזרח וקרא לכל הליקויים בשמם (דבריו מכונסים בספרו משפחות סופרים, ירושלים תש”ך, עמ’ 141).
  32. “על יציאה מהגדר” (מעֵין מכתב למערכת), הארץ, שנה יד, גיל’ 3798 (י”ד בשבט, תרצ”ב; 22.1.1931).
  33. הארץ, שם. המאמר כונס בספר כתבי מ’ גליקסון, ב, תל אביב תש”א, עמ’ 199-125.
  34. כאן רמז גליקסון לתגובת ז’בוטינסקי, שבינתיים נתפרסמה בעיתונות היידית (ראו הערה 10 לעיל).
  35. הארץ, שנה יד, גיל’ 3801 (י”ח בשבט, תרצ”ב; 26.1.1932).
  36. שם, שנה יד, גיל’ 3811 (ל’ בשבט, תרצ”ב; 7.2.1932).
  37. ” במעגל”, כתובים, שנה 6, גיל’ טו [רמז] (כ”ד באדר ב’, תרצ”ב; 1.4.1932).
  38. במכתב מיום 24.12.1931, הסביר אלתרמן לשלונסקי את החלטתו לבחור בהארץ כבאכסניה קבועה לכתיבת פלייטונים מענייני השעה. ראו גנזים, חוברת 74 (ניסן תשל”א).
  39. כוונתו לדברי שלמה צמח בסוף מאמרו “קטנוֹת” (ראו הערה 31, לעיל). על רקע התקפתו של אלתרמן על צמח, נקל להבין את יחסו של האחרון לשירת אלתרמן כפי שבא לידי ביטוי במאמרו “על ההשוואה” (1935), שכונס בספרו מסה וביקורת, תל אביב 1954, עמ’ 141-140.
  40. הלפרין ושמיר (הערה 1, לעיל), עמ’ 32.
  41. ראו הערה 12, לעיל.
  42. ראו הערות 10, 11, לעיל.
  43. דברי ז’בוטינסקי חוזרים בעיקרם על טענת א”צ גרינברג בשירו “ביאליק” (בקובץ כלב בית, תל אביב תרפ”ט), שלפיה ביאליק, “גאון השירה הזועמת”, ששיריו זעזעו לבבות וכינסו “גדודים למרד בחרב שלופה”, הפך סוחר המארח את אחיו הסוחרים “בעונג שבת, בכֵרַת מְרֵעִים”.
  44. הארץ, שנה יד, גיל’ 3796 (י”ב בשבט, תרצ”ב; 20.1.1932).
  45. “ביאליק ומפָרשיו” (תשובה לז’בוטינסקי), הדֹאר, ניו יורק, שנה 11, גיל’ ח [תרט”ו] (כ”ט בטבת, תרצ”ב; 8.1.1932).
  46. “בעיתונים”, הארץ, שנה יד, גיל’ 3796 (י”ב בשבט, תרצ”ב; 20.1.1932).
  47. חזית העם, תל אביב (כ”א בשבט, תרצ”ב; 29.1.1932).
  48. מאזנים (שבועון), שנה 3, גיל’ מב (כ”ו ,בשבט תרצ”ב; 3.2.1932).
  49. בוסתנאי, רחובות, שנה 3, גיל’ מב (כ”ו בשבט, תרצ”ב; 3.2.1932).
  50. הדים לפולמוס “ראיתיכם” מצויים בדברי ז’בוטינסקי (להלן, הערה 51), וכן בדברי ביאליק בפתח ועידת הסופרים (מאזנים, שנה 4, גיל’ מט-נ, סיוון תרצ”ג).
  51. “ליובל השישים של ביאליק”, בתוך כתבים (הערה 11, לעיל), עמ’ 360-355. פורסם במקור ברוסית, בעיתון הגולים פוסלדניא נובוסטי, פאריס (1.2.1933). ז’בוטינסקי חזר בו מדבריו הקשים נגד ביאליק גם במאמר “אחרי מות ביאליק” (כתבים, שם, עמ’ 373-378), שפורסם קודם ביידיש במארגן זשורנאל מיום 22.7.1934. לפי עדות פוגרבינסקי, דברי ז’בוטינסקי לרגל יובל השישים של ביאליק שימחו את המשורר יותר מכול: “כשגמר את הקריאה שאלתי לדעתו על המאמר, וביאליק אמר לי: ‘נהרי נחלי דיו נשפכו בחודש האחרון בעיתונות העברית והאידית עליי ועל יובלי, אבל בכל אלה לא מצאתי אף מאמר הגון אחד שיחמם את הנפש כמו שחימם אותי היום מאמרו של זשאבוטינסקי […] לא לחינם אמרו חז”ל: תלמיד חכם שעבר עבֵרה בלילה אַל תהרהר אחריו ביום'”.
  52. המאמר כונס בילקוט אשל, צרור מאמרים ורשימות מאת אברהם שלונסקי, תל אביב 1960, עמ’ 72-71. נתפרסם לראשונה בטורים, מיום 13.7.1934.

קיראו עוד על ושל ביאליק ב”יקום תרבות “

קיראו עוד על ושל ז’בוטינסקי ב”יקום תרבות”

תמונתו של ביאליק במגזין “מכון גנזים”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × 3 =