מסולון ועד תיאודור: הרצל על הבמה העברית

לציון מלאת 163 שנים להולדתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל בשני במאי 2023 אחינעם אלדובי ומוטי סנדק מפרטים את ההפקות השונות והמגוונות בהשראת כתביו ודמותו של הרצל – החל ממחזות וכלה באופרות – שעלו בישראל, למבוגרים ולבני נוער, החל משנת 1949 ועד שנת 2023, מהמחזה של הרצל "סולון בלידיה" ועד האופרה "תיאודור".

המאמר פורסם במקור בגליון מיוחד על דמותו של הרצל והבמה של כתב העת "במה" מספר 287.

המערכת

סקירת ההפקות בתיאטרון בישראל בהשראת כתביו ודמותו של בנימין זאב הרצל (2023-1949). ^[1]

אחינעם אלדובי, מוטי סנדק. תחקיר: מוטי סנדק

"החיזיון הרצל הוא, בסקירה ראשונה, מלא חידות והפכים וסתירות. דומה, כאילו זה היחיד הוא ציבור של איזו יחידים נבדלים, שאין ביניהם קשר פנימי. הוא ז'ורנליסט, אמן, פילוסוף, עסקן ציבורי, דיפלומטי. היום הוא כותב פיליטין קל והתולי ע"ר השביתה של עובדי מסילות-הברזל באונגריה, ולמחר הוא מתייצב לפני האפיפיור בתור בא-כחה של האומה הישראלית. בערב הוא יושב-ראש בישיבת הועד הפועל הגדול בעניין הסכסוך אוגנדה-חרקוב, ובלילה הוא הולך לתיאטרון, לרגלי הופעת איזה משחק צרפתי, בתור מבקר רשמי מטעם העיתון, שהוא עובד בו. […] בתור מזכיר בבית-המשפט בזלצבורג הוא כותב קומדיות בשביל התיאטרון. אחר-כך מתהפך עורך-הדין הצעיר למשוטט-בארץ ולסופר עתוני. […] אפשר לאמר, שהכח-המרכזי בחייו היתה אותה היכולת הגאונית הבלתי-מצויה, שקורין בשם: אמנות-החיים, – במובנה הגבוה, המוסרי. […] האמן מגשם את נשמתו בתוכן-חייו בעצמם, עם כל שפעת צורותיהם וחליפותיהם".^[2]

במילים אלו, המציירות צדדים שונים באישיותו, ספד ד"ר מרדכי עהרנפרייז לד"ר בנימין זאב תאודור הרצל. "חוזה המדינה", המדינאי הפעלתן שדמותו תופסת מקום מרכזי בחיים הישראליים, והיה גם מחזאי שיצירותיו הוצגו בזמנו בווינה, בפראג ובברלין. באופן שיכול להיות מפתיע, כמעט ולא הוצגו בישראל. הסקירה שלפניכם, הפורשת באופן כרונולוגי הפקות שעלו בישראל בהשראת כתביו ודמותו של הרצל, נפתחת ומסתיימת בשתי ההפקות היחידות שמצאנו שהעלו את מחזותיו בימי המדינה. ההפקה הראשונה, סולון בלידיה, עלתה בשנת 1949 בתיאטרון "אהל", במקביל להעלאת עצמותיו ארצה, ואילו האחרונה – הגטו החדש עלתה בשנת 2021 כקריאה מבוימת בתיאטרון "מיקרו" בירושלים.^[3]. בין שנים אלו, על-אף שמחזותיו לא עלו על הבמה, דמותו ההיסטורית והמיתית שבה ועלתה על במת התיאטרון הישראלי, לובשת ופושטת צורה עם השנים ולפי צורכי השעה. מדוע מעלים באוב התיאטרוני את דמותו של החוזה? אילו ביטויים של אישיותו המורכבת, העשירה והיצירתית מוצגים בתיאטרון הישראלי? מה מתרחש במעבר מדמותו בתמונת הצופה שבמרפסת לדמותו החיה שעל הבמה? 18 ההפקות שברשימה שלפניכם מעניקות תשובות מגוונות לבחירה לעסוק בדמותו של הרצל, שאותן ניתן לסווג תחת שני מניעים יצירתיים בולטים: האחד, מבט על הרצל כדמות היסטורית ומיתית, והשני, מבט על ההווה העכשווי דרך עיניו של הרצל.

מבט עליו: הרצל כדמות היסטורית

רבות מההצגות המציגות את הרצל כדמות היסטורית מעוצבות כפעולה חינוכית המיועדת לקהל צעיר. בהצגות אלו הרצל מיוצג על מאפייניו החיצוניים המובהקים: פראק, כובע צילינדר וזקן, ומומחשים בהן רגעים מרכזיים מחייו ומפעילותו הציונית. בחלק מההצגות האירועים ההיסטוריים מונגשים לקהל דרך יצירת סיפור מסגרת של דמויות עכשוויות המתווכות או מגלות את סיפורו של הרצל לקהל.

מבט עלינו: הרצוי והמצוי

מנוע יצירתי אחר העולה בהצגות הוא ההחייאה של הרצל ושל עלילת ספרו האוטופי אלטנוילנד כתחבולה תיאטרונית המתבוננת על הווה עכשווי דרך עיניו של הרצל. תמונתו של הרצל כשהוא משקיף אל העתיד מהמרפסת בבזל הפכה לסמל, והמשפט (הקטוע) המצוטט מספרו אלטנוילנד – "אם תרצו – אין זו אגדה", הפך לפתגם מוכר ושגור. בהצגות מסוג זה, דמותו האייקונית של הרצל בעל החלומות הלזה, יורדת מהמרפסת האוטופית אל המציאות העכשווית של מדינת היהודים. בחלק מההצגות זוהי פעולה תיאטרונית ממשית, שבה הרצל יוצא מהתמונה הקבועה על הקיר בכנסת (האיש מאחורי האגדה) או מארון הקבורה שלו (הרצל אמר), ובחלקן החזון מעומת עם אתגרי המציאות דרך דמויות אחרות או אזכורי אירועים המערערים על החזון בעקבות האתגרים והמורכבויות בדרך להגשמתו (זה מסתובב, המבשר). בהצגה מלך ההר, דמותו של הרצל עולה מן העבר כדי לשמש כמעין מורה נבוכים במציאות העכשווית המורכבת. ברבות מהצגות אלו, ההשוואה בין מה שהרצל רצה ובין מה שיצא, נעשית דרך הקראה, או מתוך המחזה או של חלקים מהספר אלטנוילנד – האוטופיה של הרצל של מדינת היהודים, הקרנה או השמעה של הכרזת המדינה, הקרנת תמונות וקטעי וידאו ממדינת ישראל, או הדגשת נוכחות הצופים החיים את החלום – פנטזיה של הרצל (האיש מאחורי האגדה, הרצלמאניה, הרצל – חלום שהתגשם, הרצל – סיפורו של חוזה, מלך ההר, הרצל אמר, הרצל, if you will it, אלטנוילנד). דרך הצגת האוטופיה, על רקע הקשרים עכשוויים, נשזרות אמירות על המציאות הכלכלית, הפוליטית והתרבותית בישראל. חלק נכבד מההצגות מסוג זה משלבות הומור ומוזיקה כאמצעים אומנותיים, שדרכם מוצבות אמירות מורכבות.

להצגות המציגות את דמותו של הרצל ועיבודים לאלטנוילנד מצטרפות ההצגות המציגות את יצירתו התיאטרונית של הרצל, שאינן נוגעות באופן ישיר לחיי היום-יום במדינת היהודים, אלא לתפיסות פוליטיות, חברתיות וכלכליות שלו שמבקשים להדגישן דרך כתביו. כך לדוגמה: דגש על חלוציות ועל ערכה של העבודה והעמל (סולון בלידיה), רעיונות פילוסופיים על ראייה למרחוק (אם תרצו), ושאלה על הזהות היהודית בזמן הנוכחי (הגטו החדש).

מבט קדימה: הדמיון, הפנטזיה, החלום

בין ההצגות המביטות אחורה עלינו – המתבוננות על הרצל או על ההווה – נשזר כחוט השני מבט נוסף, המביט קדימה אל החלום. מעבר לדמותו ההיסטורית, המיתית וחזונו הממוקד על מדינת היהודים, כשהרצל מוצג על במת התיאטרון, רבדים נוספים עולים, המדגישים את היותו איש תיאטרון ואת דבריו על החלום ועל הדמיון. ההצגות – אם בפרקטיקות בימתיות היוצרות רבדים מטא-תיאטרוניים (הרצל, הרצל אמר, If you will it), ואם בדיבור ישיר על החלום ועל כוח היצירה – מדגישות את כוחו של הרצל בכך שהעז לדמיין מעבר לקיים, ולרקום אפשרות למציאות אחרת באמצעות האומנות. בכך, על במת התיאטרון, אקס-טריטוריה דמיונית, מוארת דמותו של הרצל כדמות המזמינה לצעוד מעבר למה שהיה ולמה שעכשיו, ומצביעה על הדמיון, על החלום ועל הבדיון כמקום שממנו נוצרות מציאויות חדשות, אולי טובות יותר.

"האמנות היא בשביל החיים – כדי להבינם, לתקנם, להרימם" (הרצל, פיליטונים (I, 176).^[4]

1949 סולון בלודיה

מחבר: תאודור הרצל | תרגום לעברית: בן-ציון ידידיה | בימוי: משה הלוי | תפאורה: ד"ר פאול לוי | מוזיקה: א"א בוסקוביץ' | בכורה: תיאטרון "אהל", תיאטרון פועלי ארץ ישראל, 23.5.1949

הסיפור הקצר סולון בלידיה (שאותו תוכלו לקרוא ביקום תרבות) פורסם על-ידי הרצל בשנת 1900. עלילת הסיפור שואבת השראה מהסיפור המופיע בספרו של הרודוטוס היסטוריות המתקיימת על רקע הווי יווני אגדתי במאה השישית לפני הספירה ^[5]. הסיפור פורש את המפגש בין דמויות היסטוריות: קרויסוס (קריזוס) מלך לידיה העשיר – האדם הראשון שיצר מטבעות, סולון איש אתונה, המחוקק והוגה הדעות, מאבות הרעיון של הדמוקרטיה, ואיזופוס, ממשיל המשלים המפורסם. הממלכה עומדת בפני מהפכה גדולה. אויקוסמוס, ממציא חדשני, מוצא דרך ליצור קמח מלאכותי, ללא צורך בגידול תבואה, ובכך לייצר מזון ללא צורך בעמל, ומציע למלך קרויסוס את הפטנט, בתמורה לנישואים לביתו אומפלה. קרויסוס מתייעץ עם שתי דמויות: איזופוס המשורר, שמעודד אותו לקבל את ההצעה, וסולון המחוקק, שמזהיר אותו מפני חיי בטלה ללא עמל. על אף אזהרותיו של סולון, קרויסוס מקבל את ההצעה, ואכן ההמצאה החדשה לא מביאה לשיפור בחברה האנושית העצלנית, אלא מובילה לרדיפת תענוגות ולאלימות, ומאיימת על יציבות החברה.

הרצל עיבד את הסיפור למחזה שהוצג בשנת 1903 בתיאטרון הגרמני בפראג (DeutschesTheater). המחזה והסיפור תורגמו ועובדו לעברית בשנת 1946 למערכון בשתי תמונות, תחת השם "בזיעת אפיך תאכל לחם"^[6], ובשנת 1947 תורגם על-ידי אהרון ורדי תחת השם "סולון בלוד: מחזה בשלוש מערכות"^[7]. שנתיים לאחר מכן, עם העלאת עצמותיו של הרצל לקבורה בישראל. בשנת 1949 הוצג המחזה בתיאטרון "אהל" בתרגום בן ציון ידידיה ובבימוי משה הלוי ^[8]. את המלך קרויסוס גילם זאב ברבן, את סולון גילם שמחה צחובל, ואת איזופוס – מאיר מרגלית. על בימוי המחזה כתב משה הלוי:

"את מחזהו של תיאודור הרצל סולון בלודיה מציג 'אהל' לא רק בשל רמתו הספרותית-האמנותית, אלא גם מתוך רצון לתת כבוד לזיכרו של המנהיג והחוזה – בימי הגשמת חזונו הגדול. כי בזמן שמדינת ישראל אינה עוד אגדה, חשוב לדעתנו, להעלות על במת תיאטרון בישראל את האגדה הפילוסופית של הרצל […] הרעיון המרכזי של המחזה סולון בלודיה מוקדש לתפקיד העבודה בחיי האנושות. הרצל רואה בעבודה את הכוח המניע בחיי-האדם. המעורר אותו ליצירה, למחשבה ולעליה מתמדת. […] הרצל שם בפיו של סולון את המילים 'העבודה בפריחתה הנאצלת מתרוממת למעלת אמנות'" ^[9].

כדי לקרב את המחזה לצופה הישראלי, אשר גיבוריו הם מתקופת יוון הקלאסית, נוספו בעיבוד הבימתי תמונות, שמקום פעולתן הוא "אי-שם בארץ בזמן העלאת ההצגה". ההצגה הוצגה לקהל הרחב ברחבי הארץ: בירושלים, תל אביב, פרדס חנה, חדרה ונתניה, והצגות מיוחדות אורגנו לתלמידי בתי הספר ^[10].

סולון בלידיה. תמונה 24. מתוך הפקת תיאטרון "אהל", 1949. קרדיט: ארכיון התיאטרון ע"ש יהודה גבאי, ספריית שער ציון – בית אריאלה, תל אביב

סולון בלידיה. תמונה 21. כרזת ההצגה של תיאטרון אהל, 1949. קרדיט: ארכיון התיאטרון ע"ש יהודה גבאי, ספריית שער ציון – בית אריאלה, תל אביב

1969 האיש מאחורי האגדה

מחבר: יעקב אורלנד | במאי: אברהם ניניו | תפאורה: אלי סיני | הפקה פרטית של המפיק אלי צביאלי | בתפקיד הרצל: שמעון ישראלי

הרעיון לכתיבת מחזה על הרצל עלה בעת שיעקב אורלנד ביקר את שמעון ישראלי בחדר השחקנים בתיאטרון העירוני חיפה לפני ההצגה ימים של זהב, שבה גילם את דמותו של מיכל הלפרן, איש העלייה הראשונה וממקדמי תחיית השפה העברית, שהתעקש, בעזרתו של גנסין, לקיים את ההצגה העברית הראשונה בארץ־ישראל ^[11]. בזמן שישראלי התאפר והדביק שפם, זקן ובלורית שיבה, הוא דמה בעיני אורלנד להרצל, ומתוך התפעמות עלה בו הרצון לכתוב מחזה עבורו, שבו ישראלי יגלם את הרצל. במשך שנתיים גיבשו מחזה, בהתבסס על חומרים ראשוניים מארכיון הרצל: יומנים, מאמרים, כתבים ורשימות, שדרכם הכירו צדדים נוספים באישיותו של המנהיג המפורסם – "[…] תוך כדי העבודה על המחזה התברר לי, לתדהמתי, מה מעט יודעים אנו על חייו האמיתיים וצדדיו האנושיים של היהודי המפורסם ביותר בתולדות ישראל בדורות האחרונים […] ^[12], ומוסיף "ביקשנו להסיר מהרצל את אבק הציונות במירכאות ולחדור לנבכי נפש האדם שחלם, סבל ונאבק כל ימי חייו כמונו […]" ^[13].

המחזה בנוי כמונולוג, המתמקד בדמותו של הרצל, לא כמנהיג, אלא כאדם, על צדדיו השונים והמורכבים: איש משפחה שיש לו מערכת יחסים מעורערת עם אשתו וילדיו, כותב מפולפל ששאיפותיו כסופר וכמחזאי לא מקבלות מימוש מלא, יזם נועז העומד בפני עשירי ומנהיגי עולם, דמות טרגית של אדם המקריב את חייו הפרטיים ואת בני ביתו ובתמורה מקבל צרות עין, שנאה וקנאה. בתוכנייה נכתב כי ההצגה היא "[…] מעין העזה שבראיית הרצל האחר, קרוב יותר, הקורם עור ובשר על גבי השלד הציוני שלימדונו להכיר […] מן הרצל, שאילו חי היום, היה ודאי דומה לנו הרבה יותר מכפי מה שציירוהו מפרשיו. גבר ניסער, עמקן וקל צעד, מוכה ומחזיר מכה, מצניע לכת וזקוף-קומה כמיטב הנוער שלנו. ודאי היה זה איש המעז לבקר את רפיונה ומחדליה של הציונות יותר מכל אחר בתוכנו".^[14]

ההצגה נפתחת כשהרצל יוצא מתמונתו הקבועה במשכן הכנסת ומשקיף על מדינת ישראל של שנת 1969. פעולה זו שזרה שני רובדי זמן: את העבר שבו הרצל משוחח עם דמויות מחייו, שאינן מופיעות על הבמה, ובהווה, שבו הרצל משוחח עם הקהל. הרצל יוצר קשר לבבי ואישי עם הקהל, וזורק גם הערות אקטואליות המתייחסות אל חיילי צה"ל היושבים על תעלת סואץ שאותה הוא מזכיר להם, חפרו בימיו. הוא מספר על פגישותיו עם גדולי המדינאים, על חוויותיו בקונגרסים, מתרעם על האנטישמיות, לועג ומודה על כישלונותיו בתיאטרון ועל טעויותיו הפוליטיות. שזירת הזמנים יוצרת מרחב שבו הרצל מתבונן על עצמו במבט לאחור ומקיימת השוואה בין המאוויים שאותם צייר בדמיונו לבין תופעות, כפי שנוצרו במדינת היהודים הממשית. ההצגה מסתיימת כשהרצל חוזר אל התמונה שבקיר. לצד הטקסט שולבו בהצגה חומרים דוקומנטריים: פסקול דרמטי המוסר את צלילי הרקע התקופתי כמו לדוגמה קולות מפריז הסוערת בימי משפט דרייפוס, והקרנת שקופיות של אישים שהרצל בא איתם במגע בתהליך היצירה. סצנה נוספת שילבה סרטון שהדגים את הגשמת החלום – כיצד היה החזון למציאות, בזמן שהרצל קרא קטע מספרו מאחורי המסך הלבן ^[15]. ההצגה תורגמה לאנגלית והוצגה בפסטיבל הישראלי ביולי של אותה השנה ^[16].

זה מסתובב

תב וביים: יוסף מונדי|  בכורה: תיאטרון "המרתף", 1970 | בתפקיד הרצל: זכריה טובי.

המחזה מציג שתי דמויות הכלואות ב"תא להסתכלות מרוכזת" המצוי במוסד טיפולי המיועד לחולי רוח או לחינוך מחדש, המאמינות שהם אישים מפורסמים מן העבר – האחד, הסופר פרנץ קפקא, והשני – חוזה המדינה תאודור הרצל. הרצל מוצג כאדם אקטיבי, נחוש וחסר מנוחה, החולם חלומות מציאותיים, ובניגוד אליו, קפקא מעוצב כדמות חולמנית והססנית, החולמת בשנתה ואינה ערה לקבל את הבשורה הקרובה. מונדי כתב את המחזה במציאות הישראלית שלאחר מלחמת ששת הימים. דמותו של הרצל מייצגת את הציונות המשיחית, שהתחזקותה הילכה אימים על מונדי, ומנגד – קפקא, נתפס ככזה המייצג את העדפת הרוח וההומניזם על פני הטריטוריה. בתוך התא המנותק, רגעים מחייו ומתפיסתו הלאומית של הרצל מוצגים בהקשר הפוליטי הקונקרטי, כמו משפט דרייפוס, הקונגרס הציוני הראשון וסמלים לאומיים, וכן תפיסות מדיניות הלקוחות מספרו מדינת היהודים.

כך לדוגמה, באחת התמונות הם מתייחסים אל בובת דיגום – מניקן הלבוש במדי הצבא הצרפתי המצוי בתא, כאל דרייפוס. הם עורכים לו משפט מחודש שבו הרצל משמש כשופט, ופוסק כי כיוון שהיהודים הם עם בלתי נסבל – דרייפוס בגד ונמצא אשם. בתום המשפט הם תולשים את דרגותיו, את בגדיו ושערו, ולאחר מכן הרצל, המדמה שהוא נמצא בקונגרס בבזל, נואם בלהט על הקמת מדינה. קפקא מסתייג מהנאום של הרצל, וכשהוא אומר שהוא לא מרגיש טוב, הרצל קובע כי על-פי מדדי החברה הוא חולה. קפקא מתנגד ומתעקש שהוא בריא ושהוא לא רואה ערך בחברה. הרצל קובע שהוא חלש ולא יעיל ולא יהיה לו מקום בחברה שלו – סצנה המטעינה את המתח שבין הפרט והחברה, המועצם תחת מציאות של משילות.

דוגמאות נוספות על המתח שבין החזון למציאות העכשווית בזמן ההצגה עולות כשאל התא הסגור נכנסת לאורך המחזה מטפלת-מזכירה המספקת את צורכי האסורים בו. באחת הפעמים שבהן המזכירה נכנסת לתא, היא מנסה להוכיח להרצל שהמדינה שעליה הוא חולם כבר קיימת, ושהעיתון שהוא מחזיק בידו הודפס במדינה זו. הרצל מתבונן בכותרות בעיתון ועונה לה בתגובה: "את חושבת שבמדינה שאני הולך ליצור תהיה מציאות כזאת?" ומתעקש שהמדינה קיימת רק במוח שלו. ברגע אחר הוא משתף במידע פנימי על כך שמתוכננת לפרוץ מלחמת עולם (הראשונה). המזכירה מעירה לו שבעיתון שהוא אוחז מוזכרת מלחמה אחרת, אך הוא בתגובה עונה ש"מלחמות במזרח התיכון לא מעניינות אותו". לאחר שהמזכירה מביאה לו דפי כתיבה, הרצל משרטט על דף לבן את מפת המזרח התיכון ואת העתיד הוורוד שהוא צופה למדינה שאליה יגיעו עולים חדשים ויעבדו את האדמה. קפקא מצידו משלים את התיאורים במציאות עגומה: העולים נידונים לעבודת פרך, מקללים את הרגע שבו כף רגלם דרכה בארץ שבה יש זבובי קדחת, שמש קופחת ומוות בעינויים נוראיים. גם דמותו של הרצל מציגה אמירות טעונות על הבחירה להקים מדינה דווקא בארץ ישראל, בטענה שהצורך המרכזי הוא לחשל את היהודי, ומשום כך דווקא פלשתינה – מקום מדברי וחסר חיים – היא המקום הטוב ביותר לעשות זאת. על רקע המוזיקה של וגנר הוא כותב מכתב למלך אנגליה, שבו הוא שוטח את בעיית היהודים ומציין את החשש המקנן בו ממדענים גרמנים ומהניסויים שהם מתכננים לעשות בעם היהודי. קפקא והרצל מענים את המניקן, ולאחר מכן מציגים אותו בדמותו של "היהודי החדש" – יצור שלא יעזו להשמידו. המחזה מסתיים כשקפקא החלש מצליח לשדל את הרצל להיכנס לתוך "מכונת העינויים" שבנה, ומועבר לתא אחר – טוב יותר, בעוד הרצל נותר לבדו בתא, מובס.

המחזה הוצג לראשונה ב-1970 בתיאטרון "המרתף", שמונדי היה ממייסדיו, בבימויו של מונדי ובהשתתפותם של זכריה טובי (הרצל), שמואל וולף (קפקא) ולוטי פרימור (המזכירה). בשנים לאחר מכן הועלה המחזה על במות שונות ברחבי העולם: בשנת 1971 ב-“Absidiole” בפריז, ב-1972 בקפה תיאטרון “San Souci” בקופנהגן, ב-1973 בוצע כתסכית ברדיו הצרפתי. וב-1994 עלתה ההצגה בניו יורק בשם Eppur si muove. המחזה פורסם בדפוס בישראל לראשונה, בכתב העת עכשיו, ולאחר מכן יצא לאור כחלק מהקובץ שלושה מחזות.^[17] המחזה הוצג שוב בישראל בשנת 1985 ב"בית ליסין" בבימוי גאולה יפת-עטר, ובפסטיבל עכו בבימויו של זכריה טובי. בשנת 2003 ביים אותה יונתן אסתרקין בתיאטרון "קרוב", ובשנת 2009 הוצגה בתיאטרון "הסימטה", בעיבוד מחודש של גיבסון בר-אל. הפקה נוספת של המחזה עלתה בשנת 2020 בעיבוד ובבימוי של שקד שנל במכללת סמינר הקיבוצים, ואת דמות הרצל גילם גיא דמידוב. המחזה הוצג בגרסאותיו השונות יותר מ-3,000 פעמים, חלקן לאחר מותו.

זה מסתובב – ב' / המבשר

לאחר כעשור, כתב מונדי מעין מחזה המשך לזה מסתובב, בשם המבשר. עלילת המחזה מתרחשת עשר שנים לאחר סיומו של זה מסתובב, כשהמזכירה מחזירה את קפקא לתאו של הרצל, שבינתיים קיבל שותף חדש המכנה את עצמו "המבשר". קפקא נכנס לתא אחרי עשר שנים, ומזהה את הרצל על-פי דיבוריו הקבועים על הצורך להגן על היהודי ולחשלו. לאורך המחזה מוצג קונפליקט מתמשך בין הרצל כמנהיג היהודים לבין דמותו של חברו החדש לתא – "המבשר", המציג את עצמו כדמות שרוצה לפתור את הבעיה של כל האנושות, ולא רק של היהודים. המחזה מסתיים כשמנהל המוסד מת מוות פתאומי, שערי המוסד נפתחים, והם יכולים לצאת לחופשי. על-אף החופש המחכה מעבר לדלת, הם מתמהמהים ומחליטים לערוך בחירות למנהל חדש למוסד. על התפקיד מתמודדים המבשר והרצל. הרצל נושא נאום, שבו הוא מזכיר את תלאות העבר של העם היהודי, ונותן תקווה לעתיד שבו יהיה מוגן במדינה החדשה. אך בדומה לזה מסתובב, גם במחזה הזה מתערער מעמדו של הרצל כשקפקא בוחר כמנהל את המבשר, ומסביר להרצל את בחירה זו כך: "[…] שאתה ורק אתה האיש שרצה להחזיר אותי שוב לגלות, לגטו. לאותה גלות ולאותו הגטו שמהם רציתי לברוח […] מפני שאתה דמות שחלפה מהעולם הזה ואיש לא ציפה שתופיע עוד. מפני שלא היית מסוגל לתת לבני אדם חיים אמתיים אלא אך ורק קריקטורה של חיים, מפני שהפכת את היצירה שלי 'מושבת העונשין' לעובדה ממשית…[…]". המחזה מסתיים כשהמזכירה מוציאה אותם מן התא ומעבירה אותם לתא אחר.

המחזה המבשר הוצג לראשונה בפסטיבל עכו ב-1979. גם מחזה זה זכה להצלחה ועלה במרוצת השנים יותר מאלף פעמים, ביניהן ב-1980 בתיאטרון "צוותא" וב"בית לסין", וב-1996 בתיאטרון "הסימטה" ^[18].

1973 שיר-יון-הרצל – מיני אופרה

בימוי ועיבוד מוזיקלי: יאיר רוזנבלום | להקת גייסות השריון | בתפקיד הרצל: משה בקר

בשנת 1972 חגגה להקת גייסות השריון את תוכנית י"ג – תוכנית בר-המצווה שלה, ולכבודה הוחלט להזמין את יאיר רוזנבלום, שהיה המפיק המוזיקלי, להיות לראשונה גם הבמאי. רוזנבלום העלה רעיון להפיק אופרת רוק המבוססת על השתלשלות הקונגרס הציוני הראשון בבזל. הלהקה הזמינה את יורם טהר-לב לכתוב את שיר הנושא "הרצל וכל האדונים הנכבדים", ואת בועז דוידסון ושיסל מחבורת לול לצלם סרטים היתוליים שיוקרנו ברקע על מסך ענק. באחד הסרטונים נראה הרצל כשהוא עומד על המרפסת המפורסמת בבזל, אך מעקה המרפסת נשבר והרצל נופל למים. הסרטון צולם ביום גשום, ומשה בקר שגילם את הרצל הולבש בפראק ובצילינדר, והודבק לו זקן עבות. מֵי הירקון היו באותם ימים עדיין מטונפים, ובקר לא רצה לקפוץ למים. לאחר שכנועים הוא קפץ ובסרטון אפשר לראות כיצד הוא בסוף יוצא רטוב מהמים ומנגב את הטינופת מהפנים. בין השירים הוצג השיר "הרצל" שכתב יורם טהר-לב והלחין ועיבד יאיר רוזנבלום, המתאר את חייו של הרצל ש"נתן למדינה את הלב", וכן השיר "הקונגרס הציוני" – אופרה המורכבת מארבעה חלקים: פתיחת הקונגרס, דבר המשלחות, הרצל ואוגנדה, אם אשכחך ירושלים (אוגנדה או ארץ ישראל) ^[19].

"הוּא רָץ וְדָאַג וְנָאַם וְנִדְחַף

מִן הַמַּזְכִּיר אֶל הַשַּׂר

מִן הַמִּינִיסְטֶר אֶל הַגְּרָף

הֶאֱמִין כְּתִינוֹק בְּכָל מַה שֶּׁהוּא בָּדָה

וְאָמַר 'אִם תִּרְצוּ אַז אֵין זוֹ אַגָּדָה'

נסע לסיני, לגָּלִיל וּלִיהוּדָה

בָּדַק אֶת הַקַּרְקַע וְאֶת כְּלִי הָעֲבוֹדָה

חָצָה אֶת הַיָּם ועַל פֶּרֶד הוּא דָּהַר

במקווה יִשְׂרָאֵל הוּא פָּגַשׁ אֶת הַקֵּיסָר

וְאָז לִפְנֵי וִילְהֶלְם הוּא חָשׁ פִּתְאוֹם כְּאֵב

כִּי שׁוּב הָיָה צָרִיךְ לִפְתֹּחַ אֶת הַלֵּב."

התוכנית קיבלה את השם שיר-יון-הרצל, או להיות יהודי, כשמו של השיר שכתב לתוכנית יורם טהר-לב והלחין משה וילנסקי. המופע עלה לפני חיילים כ-30 פעם, עד שפרצה מלחמת יום הכיפורים והמופע ירד.

1975 אם תרצו

עיבוד ובימוי: אליהו גולדנברג  |בכורה: ירושלים, 1975| בתפקיד הרצל: שמוליק עצמון-וירצר

תוכנית אומנותית המבוססת על כתביו הספרותיים של הרצל. את הערב יזם השחקן והבמאי אליהו גולדנברג, שהקים את להקת "מעין זה" עבור החיילים העברים בצבא הבריטי, והיה חלק מההרכב המקורי של "שלושת השמוליקים". כך כתב גולדנברג בתוכנייה: "יוצר הציונות המדינית היה גם סופר, מחזאי, פליטוניסט. כל יצירה מ'סיפוריו הפילוסופיים' ביטאה רעיון אנושי מוסרי […]" ^[20]. הערב היה בנוי כריאיון של עיתונאי, שאותו גילם גולדנברג, המראיין את הרצל, שאת דמותו גילם עצמון. דמותו של הרצל לא הייתה לבושה או מאופרת כהרצל – והוא ייצג אותו רק בנוכחות ובשיתוף בסיפורים קצרים שכתב, ביניהם: "הריפוי מן המרה השחורה" – סיפור קצר על אדם עשיר המחפש רפואה לנפשו המשועממת; "פונדק האנילין" – סיפור קצר על פרופסור לפילוסופיה ההולך להתאבד בנהר כדי לנקום באשתו, אך פוגש שם דמות שעוזרת לו לצאת מהייאוש ולחיות לשם רעיון; "סולון בלודיה" – סיפור קצר על הבחירה בין חיי עמל לחיי רווחה ללא עמל. ו"אצבעוני ואלוני" – סיפור קצר על שני רעים. האחד חי בעולם המציאות, נושא אישה, אינו לוקח סיכונים, והשני משקיע ולוקח סיכונים בניסיון לבנות עתיד טוב יותר. ההצגה הוצגה בבתי ספר ובקיבוצים כ-30 פעמים.

1986 הקונגרס הראשון

מחבר: אוריה באר | עיבוד ובימוי: מוטי סנדק | בכורה: תסכית רדיו בקול ישראל – רדיו דרמה | משתתפים: הרצל – דב רייזר, אימו של הרצל – אלישבע מיכאלי

הרעיון לכתיבת תסכית על הרצל עלה בשיחה בין הבמאי מוטי סנדק והמחזאי (ועורך דין) אוריה באר שכתב את התסכית בהשראת הביוגרפיה הרצל מאת עמוס איילון וספר הקונגרס. העלילה עוקבת אחר ההכנות של הרצל לקונגרס הציוני הראשון ומסתיימת על בימת הקונגרס בבזל.

התסכית מורכב משתי מערכות המתרחשות בקיץ 1897 במהלך הכנות לקראת הקונגרס הציוני הראשון (29.8.1897). הסצנה הראשונה ממוקמת בחדר העבודה בביתו של הרצל בווינה, שבה נפרשות מערכות היחסים המורכבות של הרצל עם אימו ז'אנט הדואגת ומגוננת עליו, ועם אשתו ז'ולי, שאינה רואה בעין יפה את האופן שבו הוא מוציא את כספם למען פעילות מדינית ואת חוסר האיזון בין חיי המשפחה לחייו הציבוריים. ברקע מערכות היחסים בין שתי הנשים שאינן מסתדרות זו עם זו מוצגים מפגשיו של הרצל, חולה ותשוש מעבודה מאומצת, עם עסקנים יהודים, כדי לקדם את קבלת הזיכיון מהסולטן הטורקי להתיישבות בפלשתינה.

במערכה השנייה יוצאים ז'ולי והרצל לבית הבראה בכפר. היציאה מהעיר יוצרת רגע של קרבה בין ז'ולי להרצל, המתנפץ אל מול זרם של מבקרים שמגיע להיפגש עימו: אימו של הרצל (בידה הוא מפקיד את צוואתו הכוללת את הבקשה לפרסום כתביו ולהעברת האחריות על הילדים שלו לאפוטרופוסים חיצוניים), ודוד וולפסון – שאיתו הוא דן על ההכנות לקונגרס: עיצוב הדגל, בחירת ההמנון והוראות מוקפדות לגבי הנראות והלבוש ההדור שבו על הצירים להופיע בקונגרס. במהלך סצנה זו הרצל מקבל מכתב המודיע כי מחזה ששלח לתיאטרון התקבל, ושעליו להשתתף בקריאה הראשונה של המחזה בתיאטרון בווינה באותו היום שבו נקבעה פתיחת הקונגרס בבזל. סצנה זו מעצימה את שני הצדדים באישיותו של הרצל, כמחזאי ואיש תיאטרון מצד אחד, וכאיש חזון השואף להגשים את משנתו הפוליטית-המדינית מצד שני. לאחר התלבטות, הרצל בוחר לוותר על ההזדמנות להצגת המחזה שלו בתיאטרון ומכין עצמו לנסיעה לקונגרס.

1986 If you will it

מחבר: גבריאל עמנואל | בימוי ועיצוב: הווארד ריפ | מוזיקה: רוני וייסמן | הפקה: תיאטרון הנפש | בכורה: תיאטרון הנפש, מרכז עמים ונוער, עמק רפאים, 1986 | בתפקיד הרצל: ג'ף גורנר, משתתפים נוספים: ויקטור עטר ומייקל שניידר

מחזמר שעשה שימוש במולטימדיה, ועוסק בחייו של הרצל בעקבות תחקיר בארכיון הציוני. ההפקה נוצרה עבור קבוצות של נוער יהודי מחוץ לארץ, שבאו לתוכניות חינוכיות להכרת הארץ ולחיזוק ערכי הציונות. המחזמר הציג את הרצל כדמות היסטורית לבושה למשעי עם הפראק, הזקן והמגבעת, ופרש תחנות מפתח בחייו ואת פועלו של הרצל בדרך לקידום הרעיון הציוני, ביניהן: משפט דרייפוס; ניסוח הבעיה היהודית; קידום פגישות עם הסולטן, עם נדבנים יהודים ועם מנהיגים; הקונגרס הציוני הראשון ותוכנית אוגנדה. המחזמר שילב אנימציה, מוזיקה והקרנה של שקופיות שהציגו את התגשמות החזון בישראל של שנות ה-80, כשברקע הרצל קורא קטעים מתוך "אלטנוילנד" ^[21].

1992 מלך היהודים

מחברת: דבורה עומר | בימוי: אורי פסטר | פזמונים: יאיר לפיד | מוזיקה: רמי קליינשטיין  | בכורה: תיאטרון הבימה, 19.12.1992 | בתפקיד הרצל: יגאל שדה

אופרת רוק לילדים ולנוער המגוללת את סיפור חייו ופעילותו של הרצל להקמת מדינה יהודית. בהצגה שני תלמידים מגיעים לארכיון הציוני כדי לחפש חומר לעבודה על חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. הם מוצאים יומנים ומסמכים של הרצל, ובמקביל לקריאה בהם עולות על הבמה דמויותיהם של הרצל ואשתו ז'ולי ונוצרות תמונות בימתיות הממחישות רגעים משמעותיים בחייו.

מבין התמונות מוצגים רגעים של הרצל עם בני משפחתו: הוריו, ז'אנט ויעקב, אשתו ז'ולי, ושלושת ילדיו, ותמונות המתארות את פעילותו המדינית לקידום החלום הציוני, כגון פגישות עם מנהיגים ברחבי העולם – האפיפיור, לורד צ'מברליין, הקיסר הגרמני פרנץ-יוזף – ושותפים לרעיון הציוני, נורדאו, וולפסון, ויהודי רוסיה. ההצגה מסתיימת עם חזרה להווה, שבו התלמידים מדברים בהתלהבות על החלום ועל היכולת להמשיך ולחלום ^[22].

במהלך ההצגה, לצד דמותו של הרצל, מופיעות גם מעין דמויות מספרים הלבושות בתלבושות משתנות, שיש בהן רמיזה למאפייני הלבוש של הרצל: צילינדר וחליפה. דמויות המספרים מובילות את השירים ומוסיפות רבדים אקטואליים או רגשיים לרגעים ההיסטוריים המוצגים. המחזמר הופיע כמאה פעמים בתיאטרון "הבימה".

הפקה חדשה של הטקסט עלתה ב"מדיטק חולון" בשנת 2014, בבימויה של איה קפלן במסגרת "פסטיבל ישראל לילדים".

האזינו לפזמון "בוגד" מההצגה "מלך היהודים"

2005 מלך ההר

מחברת: נאוה מקמל-עתיד | בימוי: הווארד ריפ | בכורה: תיאטרון הנפש | בתפקיד הרצל: שרון צור

מחזה חינוכי על פי ספר ילדים המיועד לנוער (כיתות ה'-י') המתרחש בישראל בשנות ה-90. דורי, תלמיד תיכון שזה עתה קיבל צו גיוס, כותב עבודה לבית ספר על הרצל. במקביל, הוריו, אשר שכלו את בנם החייל בפעילות טרור, מתכננים להגר לווינה כדי להבטיח עתיד בטוח וטוב יותר לבנם הצעיר. דורי אינו מרגיש בנוח עם החלטת ההורים. הוא הולך לבקר את קברו של אחיו בהר הרצל, שם עולה מולו דמותו של הרצל. הרצל מתגלה כאדם מלא הומור, ומתלווה אל דורי כמעין חונך בדיוני המקשיב ללבטיו ומייעץ לו כיצד לפעול במצבים שונים. נקודת החיבור בן נער בן-זמננו לבין דמותו של הרצל, שאותה הוא מכיר כמיתוס, נוצרת מתוך היכולת לדמיין, ומתוך כוחן של המילים לברוא מציאות. הרצל מעצים את ביטחונו העצמי, והוא מציע חברות לנערה בת כיתתו, וגם עומד מול הוריו שרוצים לעזוב את המדינה, ומנסה לשכנע אותם להישאר בארץ.

דורי מחליט לשכנע את הוריו להנציח את אחיו בגינה השכונתית מתחת לחלון ביתם – מקום שאליו היה מחובר. הרצל מעודד את דורי לכתוב את האלטנוילד שלו – סיפור שבו הוא מתאר את המדינה עשרים שנה מהזמן שבו הם נמצאים, כחזון אחרית הימים. ההצגה נעה בין סצנות ריאליסטיות של דורי, חבריו והוריו, לבין סצנות חלום שבו דורי נפגש עם הרצל המופיע כשהוא לבוש במאפייניו החיצוניים המוכרים: צילינדר, זקן ופראק. באמצעות סיפורים מן העבר והומור הרצל משמש כמעין "מורה דרך" להיאחז בחלום הציוני על אף הקשיים, ובדומה להרצל, לדבריה של המחזאית נאוה מקמל – עתיד דורי להצליח "להסתכל מעבר לקיים ולדמיין מציאות אחרת בארץ ישראל שתוכל להתקיים רק אם נפעל למען קיומה".

צפו בקטע מההצגה:

2007 הרצל חלום שהתגשם

מחבר ובמאי: גיל צ'רנוביץ | בכורה: תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, אוגוסט 2007 | בתפקיד הרצל: עמיחי פרדו

מחזה חינוכי לילדים ולנוער, הפורש את סיפור חייו של הרצל, מימי ילדותו ועד פטירתו דרך תחנות מרכזיות בחייו. ההצגה התחילה כדמות שטח שאותה שיחק השחקן עמיחי פרדו במופע תיאטרון רחוב בשנת 1997. דמותו של הרצל המהלכת ברחוב עוררה תגובות שעודדו את פרדו להעמיק ולחקור את הדמות וליצור הצגת יחיד שאותה כתב וביים. ההצגה פרשה את חייו של הרצל תוך הצגת צדדים פחות ידועים ואולי פרובוקטיביים של החוזה – דוגמת חברותו באגודת הסטודנטים ושחזור טקסים גרמניים, הכוללים סיף ויצירת חתך בפנים. כהצגת יחיד ללא תפאורה, הייתה ההצגה פתוחה לאלתורים ולהתאמה ביחס לקהל הנוכח, למקום ולהקשר, ובכך הובילה את הצופים לחוש שהם פוגשים את הרצל עצמו, דבר שהתבטא בכך שהקהל הפנה שאלות לא על הרצל, אלא שאל את הרצל ישירות שאלות על חייו ועל פעילותו ^[23]. הצגת היחיד רצה כ-250 פעמים, ולאחר כעשור עלה הרעיון להעלות בתיאטרון אורנה פורת גרסה חדשה שלה.
גיל צ'רנוביץ כתב ועיבד את ההצגה הקודמת להצגת יחיד מותאמת לילדים, שבה הרצל מספר לקהל את קורות חייו. לאור המלצותיה של המחזאית צביה הוברמן, עובד המחזה שוב, והפעם כהצגה עם כ-12 דמויות. לאחר שנכתב המחזה החדש הוחלט לא ללהק שחקנים נוספים, אלא לבסס את ההצגה על שיתוף הקהל: פרדו יבחר תוך כדי ההצגה מתנדבים מן הקהל והם אלו שיגלמו את שאר הדמויות. ההצגה מתקיימת על במה ריקה שעליה חצי גלובוס גדול – שעליו מסומנים מעברי המקום בנסיעותיו של הרצל ברחבי העולם, ופודיום – המשמש כארון תלבושות, כמרפסת המפורסמת ובסוף ההצגה גם כארון הקבורה של הרצל. במהלך ההצגה פרדו יורד מהבמה, מהלך בין הצופים ומקיים איתם תקשורת כשהוא מחלק להם תלבושות שהופכות אותם לדמויות שונות – כמו הוריו, אשתו ז'ולי, הברון רוטשילד, הקיסר הגרמני, חברי המשלחת לאל-עריש – והזמנות לקונגרס הציוני הראשון.
ההצגה מתחילה עם הרצל בן התשע, המספר על חוויותיו בבית הספר: לימוד סיפור יציאת מצרים לצד לימודי שפות אירופאיות, ובמהלכה נוצרת אט-אט דמותו האייקונית של הרצל: כשהוא בן 22 ולומד משפטים מתווסף הזקָן, כשהוא מתחיל את עבודתו ככתב הוא לובש וסט, לקראת פגישה עם הברונים נוסף הפראק, ולקראת הקונגרס הוא חובש צילינדר. ההבניה ההדרגתית של הדמות המיתית הנוצרת מול עיני הצופים המשתתפים מדגישה את האמירה שהרצל לא נולד מנהיג, אלא כילד שהבחירות שהוא עשה והפעולות שהוא נקט הובילו למעשים שהוא עשה. בכך ההצגה מבקשת לא רק להיות מבט להיסטוריה, אלא לשאת אמירה חינוכית שבה הרצל מעצים את הילדים הצופים להיות פעילים לגבי העתיד והחברה שלהם: "אני עשיתי את שלי, כולכם הרצלים קטנים ותפקידכם הוא להמשיך. לא מספיק להקים מדינה, חשוב איזו מדינה מקימים". ההצגה מסתיימת כשהפודיום המשמש כמרפסת של המלון בבזל, שבה צולמה התמונה המפורסמת, מושכב על רצפת הבמה והופך לארון של הרצל, ועליו מונחים הזקן והצילינדר. ברקע מושמעת הקלטת הכרזת המדינה, פרדו מספר על העלאת עצמותיו של הרצל ארצה לאחר הקמת המדינה.

ההצגה הופיעה בישראל מאות פעמים, ולכבוד השנה ה-120 לקונגרס הציוני הראשון הוזמנה על-ידי ההסתדרות הציונית להופיע בעשרות קהילות יהודיות באירופה, באוסטרליה ובצפון ודרום אמריקה. מונגשת בשפות שונות. ההצגה עדיין רצה על הבמות ובזמן כתיבת שורות אלו הוצגה יותר מ-2,500 פעמים ^[24].

עמיחי פרדו בתפקיד הרצל. קרדיט צילום: יוסי צבקר, באדיבות תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער

הצגה משתפת קהל. תמונה מתוך סיבוב הצגות באיטליה. קרדיט צילום: Alberto Falco Jona, באדיבות השחקן עמיחי פרדו.

צפו בקטעים מההצגה:

2009 סודה של ג'ולי הרצל

על-פי הספר אשתו המנודה מאת אידה צורית-מגד, הוצאת כתר | עיבוד ותחקיר: עדי-עציון זק|  בימוי: אסנת זיביל | עיצוב תפאורה: אסנת זיביל ועדי-עציון זק | בתפקיד ז'ולי: עדי-עציון זק

בהצגת היחיד סודה של ג'ולי הרצל המבוססת על הרומן אשתו המנודה מאת אידה, מוצגים דמותה המעורערת וחייה הסוערים של ג'ולי נשאואר-הרצל. על בסיס מידע על ג'ולי שנמצא ביומניו ובמכתביו של הרצל, מוצג סיפורה של אשתו של חוזה המדינה, שהקדיש את עיקר זמנו ושנותיו בשרטוט חזונו, ובהעמדת יסודות למדינה היהודית, ומשפחתו ננטשת מאחור. בהצגת היחיד אנו פוגשים את ג'ולי, אישה קנאית, זועמת, היסטרית, שניסתה להתאבד כמה פעמים, התמכרה למורפיום, והוגדרה כחולת עצבים הזקוקה לאשפוז. בשלוש שנותיה האחרונות בילתה במוסד סגור, עד למותה בשנת 1907. בהצגה מודגש סיפורה של ג'ולי, השופך אור על מעמד האישה בסוף המאה ה-19. ההצגה מותחת ביקורת על המצב שבו כל הונה וירושת ילדיה של אישה עשירה הופקדו בידי בעלה ונוצלו עד הפרוטה האחרונה למימוש חלומותיו המדיניים. ג'ולי מספרת כיצד לא הייתה נאהבת על-ידי בעלה, ועל-אף החיים הבלתי נסבלים, הם לא התגרשו למען שלושת ילדיהם, שבצוואתו הורה להרחיק אותם ממנה ולמסור את הטיפול בהם לידי אפוטרופוסים חיצוניים. בווידוי התיאטרוני ג'ולי מציגה זווית חדשה של הדמות המוכרת, ופורשת את הסתירות שבאופיו של הרצל ואת הקושי לתקשר איתו. המחזה עלה בתיאטראות שונים בישראל וכמופעים מוזמנים.

2010 הרצל

"כל מעשי בני האדם בחלום יסודם ואל החלום ישובו".

בהשראת הספר הרצל מאת עמוס אילון ויומניו של הרצל | עיבוד ובימוי: רנה ירושלמי | ייעוץ ותרגום קטעי מחזות: משב בלזם | בכורה: אנסמבל עיתים, תיאטרון הקאמרי, 2010 | בתפקיד הרצל: נעם בן אזר, וולפה אייר, ישי בן משה, גיא חרמון

זהו מחזה על מחזאי שהמציא מדינה, המחזה מציג את פניה הרבות של דמותו של הרצל, ואת הניגודים והמורכבויות במרכיבי אישיותו כהונגרי, כיהודי, כאוסטרי וכמחזאי שהמציא מדינה. וינה, שבה התגורר רוב שנותיו, מתוארת בהצגה, מצד אחד, כעיר שבה שורר דקדנס בורגני, ומצד שני, כמרחב המצמיח תפיסות אוטופיות, כמעט משיחיות, ביחס לעתיד האדם והעולם. ההצגה בנויה כמסע אפי, ושוזרת אירועים היסטוריים ורגעים מחייו האישיים והציבוריים של הרצל. כך, לצד פעילות ציונית ומפגשים עם מדינאים ובעלי הון, מוצגת עשייה תרבותית ותיאטרונית דוגמת חזרות על המחזה I love you, פרסה מלודרמטית על נישואין ועל ניסיונותיו לביים אותם, על יחסיו עם הוריו ואשתו ועל רגעים כשהוא לבד, ספון בחדרו במצב נפשי סוער, מהורהר ומעורער.

את דמותו של הרצל מגלמים לאורך המופע ארבעה שחקנים, המדגישים צדדים שונים באישיותו המורכבת: הרצל איש המשפחה; הרצל המדינאי המשווק את הרעיון הציוני; הרצל החולם והרומנטיקן, החוזה והכותב; והרצל עם הכובע שמתבונן על עצמו ועל המציאות שבתוכה הוא חי. אך הדמויות אינן נפגשות אלו עם אלו. ההצגה מקלפת מהרצל את צדדיו המיתיים ובוחנת את הרכיבים שממנה עשויה הדמות ואת הפרטים שמהם מורכב החזון הגדול.

דרך הטקסטים שכתב ביומנו, נחשף האדם על צדדיו המורכבים, שלא מתיישבים בקלות עם הדמות המיתית שיצר ועם הפתוס של דמותו כ"חוזה המדינה". ההצגה עוקבת אחרי התהליך האישי שהרצל עובר בחייו, ומשום כך דמותו נעדרת כל סממן חיצוני מוכר – ובראש ובראשונה הזקן. עם זאת, הפראק והצילינדר נוכחים כדימוי מוביל בהצגה, ודמויות המשנה הפועלות בהצגה ומשמשות בה כ"מקהלה" חובשות מגבעות. ההצגה פורשת את המתחים האינהרנטיים של החזון ושברו בהקשרים פוליטיים עכשוויים בשאלות סביב דת ומדינה, מציאות שלטונית וצבאית, יחסי שכנים ומצבן של האומנות והתרבות.

ההצגה מסתיימת בתמונה שבה על רקע גלי הים, מופיעים כל השחקנים על הבמה בבגדים צחורים ובוהקים ומציגים את "חזון אחרית הימים", חלום חברת המופת האוטופית המשורטט באלטנוילנד, חלום המזכיר את החלום והמתח הטבועים בין האוטופיה לבין המימוש שלה: "כל מעשי בני האדם בחלום יסודם ואל החלום ישובו" ^[25].

צפו במחזה "הרצל" בבימוי רינה ירושלמי:

חלק 1

חלק 2

2012 אלטנוילנד, על-פי ספרו של בנימין זאב הרצל

עיבוד ובימוי: תום ווליניץ|  בכורה: תיאטרון הנוער העובד ולומד, בית הפלמ"ח תל אביב, 21.8.2012

עיבוד בימתי של הרומן אלטנוילנד למחזמר, המעלה מחדש את מסעו של פרידריך, צעיר משכיל ומיואש בווינה, הבוחר לשים קץ לחייו. הוא נפגש עם קינגסקורט, גרמני ישיש, המציע לו להתלוות אליו להפלגה לאי בודד באפריקה, שם יפרשו מהציוויליזציה המערבית החולנית. במספר זוזים שהוא מקבל מקינגסקורט להוצאות אחרונות, הוא מסייע למשפחה יהודית ענייה שמתפרנסת מקיבוץ נדבות ברחובות וינה הקפואים. בדרך הם עוצרים בפלשתינה שהייתה אז ארץ עלובה. לאחר עשרים שנה באי המבודד פרידריך וקינגסקורט, עתה זקן ממש, מחליטים לחזור לציוויליזציה האירופאית. ובדרך עוצרים שוב בארץ ישראל, פלשתינה, שהתפחתה ללא היכר מאז שביקרו בה לאחרונה. הם יורדים בנמל חיפה המודרני ופוגשים את דוד ליטבק, אותו נער יהודי עני שפרידריך עזר לו ולמשפחתו. דוד מציג להם את הקִדמה הטכנולוגית והחברתית שבארץ, ואת צורת ההתיישבות השיתופית של "הכפר החדש". ההצגה, שבה שיחקו חניכי התנועה בכיתות ט'-י"א. עלתה בפני קהל רחב בחברה הישראלית, במטרה להביא את רעיונותיו של הרצל בחזרה לקדמת הבמה של התרבות הישראלית.

2017 הרצל – סיפורו של חוזה

מחזה ותחקיר: יאיר מוסל, רעות פרידמן-ברנובסקי | בימוי: יאיר מוסל | הפקה: תיאטרון גושן, תל אביב | בתפקיד הרצל: יאיר מוסל

המחזה נכתב כמחזה חינוכי לרגל 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון, ומבוסס על יומנו ועל רשימותיו של הרצל. המחזה עוקב אחר השלבים בהתפתחות אישיותו של הרצל, מנער צעיר ויומרני לאיש בן ה-35, שבמשך תשע שנים, עד לפטירתו, התעצב כדמות מנהיג הרותמת עצמה לפני העגלה הנושאת את העם היהודי קדימה וסוחפת אחרים אחריה. ההצגה מורכבת מסדרת מפגשים של הרצל עם דמויות שונות בחייו, שבמהלכם משתנה נקודת המבט שלו על העם היהודי ועל תפיסת זהותו. בהצגה זו הרצל מיוצג כדמות היסטורית, כשהוא מעוטר בסממנים המייצגים שלו: זקן מפואר ומטופח, פראק וצילינדר. את הרצל מגלם יאיר מוסל, ואת שאר הדמויות מגלם השחקן גיא הירש (ובחלק מההצגות עידו יונה ימין), המשמש גם כדמות מספר הקושרת בין המקומות והזמנים, ומתווכת רגשית לקהל הצעיר את ההתרחשויות של הדמות ההיסטורית.
הדימוי החזותי המרכזי הוא שולחן הכתיבה הגדול, המדגיש את מרכזיותן של המילים בחייו של הרצל. מלבד המכתבה, משני צידי הבמה הריקה עומדות בובות מניקנים ועליהן תלבושות של הדמויות השונות שאיתן נפגש הרצל במהלך ההצגה. הצבת הדמויות על הבמה מסמנת את התפתחות ההצגה ואת התקדמות המסע האישי שהרצל עובר מתוך המפגשים. בנוסף למכתבה ולמניקנים, על הבמה נעשה שימוש נרחב בעבודות וידאו המוקרנות על המסך האחורי ומעניקות הקשרים דוקומנטריים ואומנותיים, גאוגרפיים ותקופתיים למסעות של הרצל ברחבי העולם.
ההצגה מתחילה בוויכוח בין הרצל הסטודנט לחברו, שמקניט אותו על ניסיונותיו להתקבל לאגודת הסטודנטים "אלביה" הברברים, ושעל אף היותו יהודי, מנסה להיות יותר אוסטרי מהאוסטרים. תמונות אחרות מציגות שיחות שלו עם עורך העיתון נויה פריה פרסה שבו שימש ככתב, או תכתובת בין הברון לייטנברג להרצל, שעוּבּדה למפגש ממשי שבו הרצל מציג תפיסות אוטו-אנטישמיות, המתפרקות תוך כדי הדיון, שבמהלכו הוא לומד להכיר מחדש את החברה שבה הוא חי.
לצד הרגעים שבהם הרצל ניכר בפיכחונו, ההצגה מדגישה את הטירוף (שככל הנראה היה התקף מאני-דפרסי) שבמהלכו נכתב מדינת היהודים כפי שהוא מתואר ביומניו של הרצל: כשהוא ישוב מאחורי מכתבתו, הרצל משרבט מכתב לרוטשילד. שטף הכתיבה מתגבר למעין בולמוס שבמהלכו הבמה מתמלאת בפתקים היוצאים ממגירות המכתבה ומהתקרה. ברגע זה, כשהבמה עמוסה בפתקים שבהם מצוטטים חלקים מיומנו ומרשימותיו של הרצל, בא לבקרו חברו. החבר קורא כמה מהפתקים הרבים הממלאים את הבמה, ביניהם תיאור כיצד בנו יהיה נסיך שירכב על סוס כסוף. החבר מביע דאגה באשר למצבו הנפשי של הרצל ולרעיונות המופרכים שהוא קורא בפתקים שהרצל שוטח בפניו. הוא רושם לו מרשם לתרופת הרגעה ויוצא.
ההצגה ממשיכה במפגשים לקראת כינוס הקונגרס הציוני הראשון, שבהם הרצל מגלה את הכוח הרטורי שלו במהלך נאום בלונדון, וניכר המתח בין שאיפתו להתקבל בקרב האליטות לבין התקבלותו הנלהבת דווקא אצל ה"עמך" – ה"איסטרן יודן" שלהם הוא בז. ההצגה מסתיימת לאחר הקונגרס, כשהרצל חוזר לבד במחלקת נוסעים ברכבת הביתה. על רקע ישיבתו ברכבת על המסך האחורי מוקרנים נופים החולפים מבעד לחלונות קרון הרכבת האירופאית, המתחלפים לעבודת וידאו של הכרזת המדינה שבה, בעבודת מונטז', הושלמה תמונתו של הרצל שהייתה תלויה מעל מקום מושבו של בן-גוריון ושלא נקלטה בעדשת המצלמה בעת הכרזת המדינה. עבודת הווידאו ממשיכה ופורשת תמונות של מדינת ישראל, המציגות את המדינה שבה אנו חיים כמימוש של הפנטזיה של האדם העייף שנוסע לבדו במחלקת נוסעים ברכבת הביתה לאחר שהקים ממשלה ומפלגות למדינה שעדיין לא ידוע אם ומתי תקום, ושאותה לעולם לא יראה. ההצגה רצה עד כה כ-30 פעמים ^[26].

צפו בתקציר ההצגה

2017 הרצלמאניה

עיבוד ובימוי: יפים ריננברג | יועץ אמנותי: איגור ברזין | ציור ועיצוב: איליה קוץ | מוזיקה: דימיטרי טופרמן | בכורה: תיאטרון מיקרו ירושלים, אוגוסט 2017 | בתפקיד הרצל: יפים ריננברג

הצגה החוקרת את נבכי נפשו של הרצל – ההוזה, החוזה והיוצר. במקום לפגוש את הרצל כדמות בדיונית, אנו פוגשים אותו דרך הטקסטים שהוא כתב, שהעולם המהותי העולה מהם ומוצג על הבמה הוא הדמיון, הפנטזיה. יומנו של הרצל חושף את השלבים הראשוניים, הפרועים והפנטסטיים של מה שיהפוך לימים להיות חזונו. הוא מראה את הנסיקות והנפילות, את הלבטים ואת תהליכי קבלת ההחלטות, את הטעויות והנבואות שטלטלו את הסופר הווינאי תאודור הרצל, והפכו אותו למנהיג עמו. זהו מופע מוזיקלי-ויזואלי-תיאטרלי, שבו שלושה אמנים מפענחים את הטקסט תוך שימוש בתיאטרון, במוזיקה ובעיצוב חלל הבמה ^[27].

דרך שזירה של טקסטים המופיעים ביומניו וברשימותיו של הרצל, ההצגה נכנסת אל תוך הלכי המחשבה ורכיבי הקונפליקטים הפנימיים של דמות המנהיג. מכיוון שההצגה מבקשת לחקור על הבמה את הקונפליקט הפנימי של האדם ואת המתחולל בראשו, היא אינה מתמקדת בסיפור החיים או במפעל הציוני שהניע אותו, אלא בדמותו של האדם הקטן שמתחוללות בו מחשבות גדולות. את המחזה שזרו יפים ריננברג ושרה צוויג מיומניו ומרשימותיו של הרצל. המחזה עבר ארבע גרסאות בימתיות, שבהן הטקסט נותר כפי שהוא, אך העיצוב הבימתי ואופן גילום דמותו של הרצל השתנו.

את הגרסה הראשונה של ההצגה יצר ריננברג בשנת 2011 במסגרת קבוצת תיאטרון שאותה הנחה בבית הלל באוניברסיטה העברית. ההצגה נקראה מניין הרצל וריננברג השקיע בה את 100,000 השקלים שבהם זכה בשעשועון הידע הטלוויזיוני "אחד נגד מאה". את הטקסטים מהיומנים של הרצל חילק ריננברג לעשרה קולות שייצגו צדדים שונים בנפשו של הרצל. כל קול יוצג על-ידי אחד מעשרת השחקנים: חמישה גברים וחמש נשים בעלי נראות שונה, שהיו לבושים בלבן וייצגו התגלמויות וקווי מחשבה של הרצל. לאחר חמש הרצות הרגיש ריננברג שהחלוקה לקולות חיצוניים מיותרת ומפספסת רובד במפגש בין הקולות, וההצגה ירדה.

הגרסה השנייה של ההצגה הוצגה בפסטיבל ישראל ונקראה מבוקש צעיר משכיל ומיואש. בגרסה זו הקולות שנפרשו בגרסה הקודמת לשחקנים שונים, התמזגו לדמות אחת של הרצל, שאותה שיחק ריננברג לבד על הבמה. מתוך הכרה שמדובר ביומן אישי של דמות מורכבת, ריננברג הבין שכדי לפצח אותו נדרש תהליך אישי, וצירף להפקה את חבריו הטובים: המעצב איליה קוץ שאייר בזמן ההצגה ואיוריו הוקרנו על מסך שחור, והמוזיקאי דימטרי טופרמן שניגן מוזיקה חיה. לאחר הופעה אחת הבין ריננברג שהתהליך לא הסתיים מבחינתו, ושעליו להמשיך ולחפש את הפורמט המתאים להצגה.

לאחר שנתיים, בשנת 2015, עלתה הגרסה השלישית של ההצגה בתיאטרון "מליניקי" בתל אביב. בגרסה זו, שנקראה באותו השם, קוץ וטופרמן היו נוכחים על הבמה כשותפים פעילים המגיבים להתרחשות דרך הציור והנגינה. בגרסה זו שילב ריננברג פנייה ישירה לקהל בדמותו שלו כיִפים, כדי להנכיח את העובדה שהוא לא משחק את "הרצל", אלא את עצמו, הבוחן את דמותו של הרצל. הנכחת העצמי הייתה צעד שקירב את הדמות אל היוצר ואל הקהל הנוכח, אך ריננברג הרגיש כי היה חסר בו פענוח של ה"אני", שהצטמצם לשחקן אחד וחסר ההקשר לרעיון גדול יותר – וההצגה ירדה.

שנתיים נוספות עברו, וב-2017 הציעה אירינה גורלינצקי, המנהלת האומנותית של תיאטרון "מיקרו" בירושלים, להעלות את ההצגה בתיאטרון. וכך עלתה גרסה רביעית ואחרונה בשם הרצלמאניה.

בהרצלמאניה, לדבריו של ריננברג "[…] ניסינו ללכת על פי החוק של הרצל ולא לכלוא את עצמנו בתוך הפיכחון. אנחנו בעיקר מנסים להראות איך מפנטזיה יכולים להתפתח רעיונות עמוקים חשובים, פילוסופיים, פוליטיים ובעלי תועלת". בהצגה זו נוספו שני פתרונות חשובים, שהביאו מבחינת ריננברג את ההצגה לכדי בשלות: האחד, עבודה עם נייר כדימוי חזותי מרכזי. ההצגה נעה מעבודה תנועתית וקולית עם 300 קילוגרם של נייר, המשמשים ליצירת הויז'ואל והסאונד של ההצגה. באמצעות הנייר נוצרות הדמויות שאיתם הרצל נפגש: האפיפיור (דמות לבושה גלימת נייר ענקית) או הברון הירש (מסכת נייר המעוצבת כקריקטורה אנטישמית), ומתהווים המקומות שבהם הוא מבקר (רחש של ים), ומיוצגים הרעיונות שאותם הוא פורש (דגל שנקרע) והמצבים הרגשיים שאותם הוא חווה (קימוט נייר). הנייר שדרכו נוצר המפגש עם מחשבותיו של הרצל, יצר את "הבשר התיאטרלי" שרקם את דמות העיתונאי, הסופר והמחזאי.

הפתרון השני היה עיצוב מחודש של התמונה האחרונה, שבה הנכחת ההווה לא נעשית בהנכחת דמות השחקן, אלא בהנכחת הקהל. ההצגה מסתיימת כשהרצל מתאר כיצד "יהיו גם לנו אולמות תיאטרון, הנה הם יושבים שם", ובאותו רגע מוקרן על הבמה צילום במעגל סגור של הקהל הצופה בעצמו יושב בתיאטרון וחי את הפנטזיה שעליה כתב הרצל. תמונה זו שבה הצופים רואים את עצמם על המסך, אינה מבוימת מראש, אלא תלויה באנשים הנוכחים באולם באותו ערב, ומאירה את הקשר ההדוק בין אפשרויות הבדיון ובין המציאות, ואת הקו הדק המפריד בין השניים. הקהל הנוכח באותו ערב מחליט מתי ההצגה מסתיימת והוא עוזב את האולם, הפנטזיה והחיים ממשיכים מחוץ לכותלי התיאטרון. ההצגה הוצגה 20 פעמים ^[28].

צפו בקטעים מההצגה:

2017 הרצל אמר

מאת: רועי חן | בימוי וניהול אומנותי: יבגני אריה | בכורה: תיאטרון גשר, 12.9.2017 | בתפקיד הרצל: גלעד קלטר

פנטזיה מוזיקלית-קומית, הבנויה על המתח שבין החזון האוטופי של הרצל על דמותה של מדינת היהודים ובין מימושו בפועל – בשנת 1949 ובשנת 2017, 70 שנה לאחר הקמתה. המחזה, שעליו קיבל רועי חן המחזאי את פרס משרד התרבות ע"ש יצחק נבון, נכתב בהשראת שלושה מקורות: אלטנוילנד, תולדות מדינת ישראל וחלומות על עתיד טוב יותר. ההפקה עלתה לציון 70 שנה להקמת מדינת ישראל כ"הזדמנות לבדוק מה בדיוק הרצל אמר ומה אנחנו עשינו" ^[29].

העלילה נפתחת בבית הקברות בווינה של 1949, לשם הגיעה משלחת מארץ ישראל במטרה להעלות את עצמותיו של הרצל לארץ. דיון שעולה בין חברי המשלחת מוביל את הנציגים לקרוא "קדיש הפוך" מהסוף להתחלה, פעולה שבדרך מיסטית מקימה את הרצל לתחייה.

הרצל המיוצג כדמות ההיסטורית – פראק וזקָן, מתפעם לשמוע שחזונו הפך למציאות. הוא מתפלא לגלות שאחת מחברות המשלחת לא מכירה את ספרו אלטנוילנד, ומבקש להמחיש לה את חזון המדינה שעליו כתב בספרו. באקט מטא-תיאטרוני הוא ממחיז באמצעות חברי המשלחת ושני "הרצלים" בני דמותו שעוזרים לו להפוך את החזון הכתוב לחיזיון בימתי. הוא מביים על במת התיאטרון, שעליה הם עומדים, חלקים מספרו, שהוא לדברי הדמות: "[…] סיפור עתידני פנטסטי שבו יהודים פשוטים, אומללים, עלובי נפש, חדלי אישים, אנשים ממש כמוכם – מגשימים את החזון הציוני ומתקבצים מכל כנפי תבל בארץ הישנה-החדשה, אלטנוילנד."

ההצגה נעה בין סצנות של הרצל והמשלחת אובדת העצות שמנסה לטכס עצה כיצד להתמודד עם תחייתו של החוזה "היוצא מן הארון", ולהשלים את משימתם להביא את עצמותיו ארצה, לבין תמונות חלום הממחיזות חלקים מתוך הספר אלטנוילנד שנכתב בווינה של 1902, והעתיד האוטופי המצטייר בו של פלשתינה של 1923: חיפה, הכנרת וירושלים – ארץ של שוויון זכויות, קדמה טכנולוגית, תרבות גבוהה ודו-קיום. בתמונה האחרונה בבית הקברות בווינה, חברי המשלחת מתווכחים על הפער בין החזון לבין המציאות הקיימת של המדינה הצעירה שאך זה קמה. הרצל מתעצבן ממה שהוא שומע, ומתוך כעס סוגר את הדיון ומזכיר להם שלמשפט "אם תרצו אין זו אגדה" יש המשך: "אבל אם לא תרצו, כל שסיפרתי אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות". ובצעד הפגנתי אומר: "לא רוצים? לא צריך!" נכנס לארון הקבורה שלו וסוגר את המכסה.

צפו בטריילר של "הרצל אמר". צילום: רדי רובינשטיין, באדיבות תיאטרון גשר.

2021 הרצל על ספת ההיסטוריון

מאת: אריאל פלדשטיין | בימוי: יאיר מוסל | בכורה: 30.6.2021, כ' בתמוז, יום האזכרה הממלכתי לבנימין זאב הרצל|  בתפקיד הרצל: יאיר מוסל.

מפגש תיאטרלי בין היסטוריון לבין דמותו של הרצל מציג לקהל את מגוון הנרטיבים על אודות סיפור חייו, חושף פרטים חדשים, פחות ידועים, וצולל לתוך נבכי נפשו ומחשבותיו של האדם שהפך לחוזה. עלילת המופע ממוקמת ביום חורף סוער, ב-24.12.1999 ^[30]. היסטוריון מגיע לעוד יום עבודה בארכיון בן-גוריון בשדה בוקר כשהוא עצבני וכעוס לאחר נסיעה קשה בכבישים המוצפים מן הגשם השוטף. הוא מתיישב ומתחיל לעיין במסמכים. בין הניירות הוא מוצא את ההספד של דוד בן-גוריון על הרצל בטקס הקבורה של עצמותיו שנערך ב-17.8.1949 בירושלים. במקביל לקריאתו את ההספד, נכנסת לחדר דמות גבר הלבוש חליפה שחורה ישנה, שאליה תפורים כתבים, פתקים, וכתבי יד מהוהים. לאחר כמה רגעים ההיסטוריון מבין שהגבר ללא הזקן שעומד מולו הוא הרצל, ובהתלהבות מחליט שזו הזדמנות חד-פעמית לשאול אותו את כל השאלות שלא נשאלו, ולחשוף את האדם שמתחת לסמל האייקוני של חוזה המדינה.

ההיסטוריון מוציא מכשיר הקלטה, והרצל, כמעין הרגל העונה על הציפייה ממנו, מתחיל לנאום על עתיד היהודים. ההיסטוריון עוצר אותו ומבקש שידבר על עצמו – על חייו, משפחתו, מחשבותיו, מסעו האישי, השלבים המהותיים בטרם פרץ לבמת ההיסטוריה בחודש יוני 1895.

ההיסטוריון, שהוא תוצר של מערכת החינוך והאקדמיה הישראלית, מקשיב לראשונה לסיפורו האישי של הרצל ללא "צנזורה" או ניתוב לצרכים אידיאולוגיים או חינוכיים, ומגלה פרטים רבים בביוגרפיה של הרצל שלא סופרו או נכתבו. הם מציפים סוגיות מתולדות חייו שהינן מהותיות להבנת דמותו, מנהיגותו וההחלטה שלו לוותר על חייו האישיים ולכונן תנועה ציונית: החל מילדותו בבודפשט, הונגריה, דרך נעוריו בווינה, שנות לימודיו באוניברסיטה, קריירת העיתונאי שלו, וכלה בתקופה המרתקת בפריז במהלך משפט דרייפוס.

כך לדוגמה, נדונה הטראומה האישית והמשפחתית שיצר מותה של אחותו הגדולה פאולינה, האבל העמוק של הוריו והחלטתם לעקור מבודפשט לווינה שנה לאחר מותה, והבחירה לקרוא לבתו הבכורה על שמה. בשיחה עולה הקשר עם הסב, וטקס בר-המצווה שכמעט והתקיים – אך בוטל בגלל התפרצות מחלת כולירה בעיר. הם מתעכבים על תהליך הקבלה לאגודת הסטודנטים "אלביה" ועל הבחירה לעזוב אותה בסערה לאחר שהושמעו בה אמירות אנטישמיות. הרצל פורש את הביקורת שהייתה לו על דרייפוס במשפט, וכיצד רק לאחר שנה, בעקבות האיגרת של אמיל זולא, התפכח והבין שהמשפט היה הפללה על רקע אנטישמי. הוא ממשיך ומשתף ביחסים הרעועים עם אשתו ז'ולי, ומתוודה על כך ששרף את כספי משפחתה למען חזון שבאותה העת נשמע כהזיה. ברגע של התרה הוא מפנה אליה התנצלות רטרוספקטיבית שבה הוא מכיר בכך שהיא הקריבה את חייה, שלא ברצונה, למענו, וגם למען העם היהודי.

המפגש מסתיים באמצע השיחה, כאשר הרצל מודיע כי עליו לעזוב. הוא מפנה את ההיסטוריון (ואת הקהל) שנשאר עם שאלות פתוחות ועם רצון לדעת עוד אל הביוגרפיה שלו, שנמצאת כמעט בכל ספרייה, ועל כתביו השמורים בארכיון הציוני. "צא ולמד, לך וקרא!" אומר הרצל ועוזב את הבמה. ההיסטוריון נותר מבולבל ולא יודע אם הרצל אכן ביקר או שכל המפגש התרחש בראשו.

המופע הסמי-ביוגרפי משקף את המחקר של פלדשטיין, שהחל בשנה שבה נחשף לסוגיה הרגישה סביב קבורת הרצל ובני משפחתו בארץ, שהובילה אותו למסע אישי ומחקרי מעמיק ומקיף בעקבות הרצל. עיצוב הבמה מדגיש את חלל הארכיון: ערמות ספרים וארגזי מסמכים, ואת תקופת המפגש בסוף שנות ה-90, דרך מכשיר הקלטה, המוזיקה המתנגנת, הלבוש ודגם הנעליים. המופע שנוצר במהלך מגפת הקורונה יועד לחללים קטנים ולמפגשים עם קהל מבוגר שמכיר את הרצל ורוצה להכירו שוב ^[31].

צפו בקטעים מהמופע :

2022 הגטו החדש

מאת: בנימין זאב הרצל | תרגום: יהודה ושרה מורלי | בימוי: יהודה מורלי | תיאטרון מיקרו ירושלים 7.2.2021, 14.2.2022

הפקה ראשונה של המחזה "הגטו החדש" במדינת ישראל, שעלתה כקריאה מבוימת במסגרת תוכנית של "תיאטרון הקריאה", הפועלת בתיאטרון "מיקרו" שבתיאטרון ירושלים. המחזה מגולל את סיפורו של סמואל, עורך דין בלי הרבה קליינטים, בן יחיד לאימא דומיננטית, ונשוי לאישה שלא כל כך מבינה אותו – מעין בן-דמות בדיוני של הרצל. סמואל מהופנט ממעמד בני האצולה, ורוצה להפיל את החומות בין היהודים ללא יהודים. הוא נדחה על-ידי מעמד האצולה, ומבין שאי-אפשר לבטל את המחיצות שקיימות בקרב היהודים שעדיין נמצאים בגטו. סמואל הוא דמות של יהודי חדש, הבורא בתוכו את רגש הגאווה היהודית, גם אם המשמעות של זה היא למות. המחזה מעיר תובנות רלוונטיות לחיים הלאומיים ולזהות היהודית במדינת ישראל, ומפנה את המבט גם לאנטישמיות.

צפו בשיחה על המחזה "הגטו החדש"

2023 תיאודור אופרה

אופרה ישראלית מקורית ומושקעת על דמותו של חוזה המדינה. כותב הליברית והבמאי, עידו ריקלין. המלחין, יונתן כנען.

האופרה כורכת יחד שתי תקופות בחייו של הרצל – הרצל הצעיר רגע לפני שהפך את עצמו לאגדה. תיאודור הצעיר, סטודנט בוינה, מתקבל ל"אלביה", אגודת סטודנטים לאומנית פרו-גרמנית יחד עם חברו היהודי פאול, והטיול הלילי המסויט של הרצל המסקר בפריז את משפט דרייפוס בזמן שנישואיו האומללים לז'ולי עולים על שרטון.

שניהם מתמודדים עם גילויי אנטישמיות שמטלטלים את עולמם ומחפשים פתרונות, עד שבסופו של דבר מתמלא הרצל הבוגר בחזון חדש – הקמת מדינה לעם היהודי. שזור בתמונות מלאות אושר ותקווה של תיאודור הצעיר כאשר שניהם נאלצים, כל אחד בתורו, לברוא לעצמם מציאות חדשה.

צפו בקטעים מהאופרה:

זה מה שהוצג על הרצל על הבמה הישראלית נכון לשנת 2023 במלאת 163 שנים להולדתו של הרצל.

לא ניתן אלא לתמוה מה יוצג על הבמה על הדמות של הרצל בשנים הבאית.

מראי מקום להערות שוליים

^[1] הסקירה כוללת רשימה של הפקות שליקטנו ממקורות מידע רבים ומגוונים. אם נפלו טעויות או חסרים פרטים מרכזיים, נשמח לקבל הערות ותיקונים. כמו כן, נשמח לקבל מידע על הפקות תיאטרון נוספות על דמותו של הרצל וכתביו. לא נכללו ברשימה הפקות שבהן מופיעה דמותו של הרצל בתמונות בודדות, הפקות כגון אלו של אלדד זיו, ינתי פרזי, תיאטרון "החאן" (1988). נשמח לקבל מידע גם על הפקות מעין אלו.

^[2] מרדכי עהרנפרייז, "תיאודור הרצל", עמ' 208-195. בתוך: יוסף קלאוזנר, ח"נ ביאליק (ע'). השילוח: מכתב עתי חדשי. כרך י"ד, חוברת ע"ט, תמוז תרס"ד-כסלו תרס"ה (מו"ל חברת אחיאסף, דפוס יוסף פישר: קראקא). עמ' 196-195.

^[3] שמעון לוי בפרולוג לספרו התיאטרון הישראלי: זמנים, חללים, עלילות (רסלינג, 2016), מזכיר הפקה של הגטו החדש שהעלו חברי תיאטרון התא"י בשנת 1921.

^[4] מצוטט אצל עהרנפרייז, שם, "תיאודור הרצל", עמ' 208-195.

^[5] https://www.perseus.tufts.edu/

^[6] המחזה יצא בקובץ הרצל ביאליק – ילקוט מערכונים (תל אביב: המרכז לתרבות של הסתדרות העובדים). תש"ו. עמ' 32-24. מופיע אצל: "הרצל ואטלנטיס" – המולטי יקום של אלי אשד.

^[7] בתרגום ב"נ, הוצאת העולם, 1947. שם.

^[8] תאודור הרצל, סולון בלודיה. תרגום: בן ציון ידידיה. הוצאת מ' ניומן, 1949.

^[9]  משה הלוי, "סולון בלודיה" (לקראת הצגת הבכורה ב"אהל"), דבר. 22.5.1949. עמ' 2 .

^[10] דבר, 17.6.1949.

^[11] ההצגה ימים של זהב מאת שלמה שבא עלתה בבימוי יוסף מילוא.

^[12] רפאל בשן, "מונולוג של שמעון ישראלי – מי אתה ד"ר הרצל?" מעריב:⁩⁩ ימים ולילות. 11.4.1969, עמ' 2.

^[13]  ס' גלברט, "אמנים ובמות – 'מונודרמה מקורית על הרצל'".⁨⁨ על המשמר. 26.3.1969,⁩⁩ עמ' 2.

^[14] תוכניית ההצגה, באדיבות רוני ניניו.

^[15] ד"ר א' פוירשטיין ב"איש מאחורי האגדה". הצפה.30.5.1969.⁩⁩

^[16]  ע' רם, "צפוי פסטיבל שגרתי". למרחב.20.6.1969.⁩⁩

^[17] יוסף מונדי, "זה מסתובב", עכשיו 28-25 (1973), ירושלים, עמ' 57-29; י' מונדי, "זה מסתובב", שלושה מחזות: זה מסתובב, משחקי ילדים, הטפיל (תל אביב: הוצאת עכשיו, תירוש מפעלי תקשורת, 1976), עמ' 59-28.

^[18] תודה לד"ר מורן פרי על הסיוע והחומרים. ערך זה מתבסס על המקורות: זה מסתובב, יוסף מונדי", בתוך: אתר התיאטרון הישראליhttps://arts.tau.ac.il/theater/arc/ZeMistovev ; מורן פרי, "יוסף מונדי – מונוגרפיה היסטורית חברתית", דיסטרציה, בהנחייתה פרופ' זהבה כספי, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון, 2014. ראו עמ' 157-155, 171-170, 264.

^[19] ריאיון עם משה בקר, מוטי סנדק. 16.2.2022. מידע נוסף באתר סטיראו ומונו https://stereo-ve-mono.com/1066  לשמיעת האופרה: https://www.youtube.com/watch?v=hVPPNN5pR-A

^[20] מתוך תוכניית ההצגה.

^[21] ריאיון עם הווארד ריפ, אחינעם אלדובי, 2.2.2022.

^[22] מקורות: דף ההצגה בארכיון הבימה:http://archive.habima.co.il/showPage/?itemId=690; ערוץ היוטיוב של אורי פסטר,  https://www.youtube.com/watch?v=zF7JYkVBREo

^[23] באחת הפעמים ההצגה הועלתה בכלא שבו שהו גם אסירים פוליטיים-פלסטינים. אחד האסירים שנכלא עקב פעילות טרור על רקע לאומני הגיב לדבריו של "הרצל", מה שהוביל לדיאלוג חי בין "הרצל" לאסיר על מקומן של מדינת ישראל והציונות.

^[24] ריאיון עם עמיחי פרדו, 1.2.2022.

^[25] מקורות: הרצל, "אנסמבל עיתים"(itimensemble.com) ; מיכאל הנדלזלץ, "ההצגה הרצל של אנסמבל עיתים: מי חוזה בזה?" הארץ: תרבות. 17.5.2010; איתן בר יוסף, "הרצל של רינה ירושלמי: בלי זקן ועם הרבה סגנון". עכבר העיר. 26.5.2010; מירב יודילוביץ, "הרצל אז ועכשיו",ynet: במה. 20.4.2010.

^[26] תיאטרון גושן https://tgoshen.com/shows/Herzel; ריאיון עם יאיר מוסל, 13.2.2022.

^[27] אתר תיאטרון מיקרו:  https://www.mikro.co.il/herzlmania

^[28] ריאיון עם יפים ריננברג, 2.2.2022; מאיה נחום שחל, "הרצל חמקמק ובורח לי בין האצבעות". כלכליסט. 30.07.17; נ' שבתאי, "דיוקן חוזה המדינה כמחזאי מאני־דפרסיבי". הארץ. 28.1.2018; אסף קוגלר, "זכה במאה אלף שקל והשקיע אותם בחוזה המדינה". מקור ראשון. 18.10.2014.

^[29] רועי חן, הרצל אמר, עותק של היוצר; ע' סוסליק, "'הרצל אמר': אוטופיה משעשעת על חוזה המדינה". עכבר העיר. 18.9.2017.

^[30] תאריך בעל משמעות סמלית, כיוון ש-24 בדצמבר הוא יום הולדתו של ישו, כסימן להולדתו של הרצל, סוג של גואל בן המאה ה-19.

^[31] תכתובת עם פרופ' אריאל פלדשטיין פברואר 2022. ריאיון עם יאיר מוסל, 13.2.2022.

קיראו עוד על ושל הרצל ב"יקום תרבות"

תיאודור הרצל. ויקיפדיה