כריכת ״גינת בר״ של מאיר שלו
כריכת ״גינת בר״ של מאיר שלו

הסופר מאיר שלו (1948–2023) נודע בצעירותו כאיש תקשורת רחב אופקים, ידען וסקרן, שהיטיב להשתמש בעושרה של הלשון העברית כדי לנסח את תפיסותיו. כבן למשורר יצחק שלו ולאם בתיה, מורה לתנ”ך, הוא גדל בבית אורייני, שהשפה העברית והדהודיה התנ”כיים היו שגורים בו. בכתיבתו הספרותית היפה הייתה הבקיאות בשפה ובתנ”ך כלי ביטוי עשיר וססגוני, חד ומדויק, שבה היטיב לעצב את המרחבים הבדיוניים שיצר ואת מבוכי הנפש הפתלתלים של גיבוריו.

שלו הפליא להשתמש בלשון העברית וברבדיה השונים כדי לעצב סיטואציות ספרותיות שונות, תוך שהוא נצמד, כטבע ראשון לו, לתחבולות אמנותיות מתחום ההומור, לסאטירה המנמיכה ומגביהה, רוויית סרקזם והומור שחור. הוא השתמש בתחבולות אלו כדי להציג ביקורת חברתית בדרך מפורשת ובאומץ על אתוסים מרכזיים הרווחים בשיח הישראלי שהיו לפרות קדושות. שלו הפך בהן ללא חשש ובאופן ישיר, כותב על הצדדים המוצלים שלהם, ובמיוחד מאיר על מקומות לא אסתטיים ולא הרואיים. כך למשל, ברומן רוסי (1988) מעוצבת הפנקסנות והקטנוניות של חלוצים וחלוצות בנושאי עלייה וקליטה בתקופות העלייה השנייה והשלישית. וכך גם הדיון על אופן קבלתו של האחר, הזר, זה שאינו החלוץ מרוסיה, כמו למשל הספר הזקן של העמק והחקלאים הדתיים מן העמק, וזאת בניגוד למצווה ביהדות על מתן כבוד לאחר. נושא אחר הוא חקירתו את המתח הסמוי שבאַחָאוּת מן הסוג המקראי, המספר על מערכת יחסים בין אחים-תאומים, היוצאת לכאורה מנקודת פתיחה זהה, אך עלולה לייצר ולשאת בחובה קונפליקט ומתח בלתי מוכרעים ובלתי מיושבים, וזה עלול להסיט את מסלול החיים של אחד מהאחים או את של שניהם. כך בעשו (1991) לאחר שהאח האופה שזכה באהובת נעוריהם לאה, שוכל את בנו. שלו טיפל בנושאים לאומיים מקודשים כמו השכול, תוך שהוא מתבונן בהשלכותיו במרחב המשפחתי, זה המוסתר לרוב מעין הציבור, ובכתיבתו חשף היבטים נסתרים, “לא נעימים” וחבויים של משפחת לוי החווה אובדן של הבן הלוחם. שם המשפחה הנפוץ, האגבי לכאורה, ונטול סממן לשיוך עדתי, מלמד על טיפול בנושא מקודש, ועל פנייה לנושא בהיבט חברתי כללי (עיצוב נושא השכול קרוב ומשכנע, בדומה לסופרים שחוו שכול צבאי במשפחתם וכתבו עליו, למשל באישה יקרה של יהונתן גפן ובדרוש לחשן של חגי ליניק).

שלו היטיב לבחון מחדש את המיתוסים ההרואיים והפלקטיים לעיתים על חלוצים וחלוציוּת כפי שעוצבו בספרות עברית עד לרומן רוסי. בעלילת הרומן נפרשת קורותיה של משפחת מירקין, משפחת חלוצים מנהלל, שאיש בה אינו נחשב לנורמטיבי, ועם זאת, הדמויות האחרות, בנות נהלל וגם הקורא הנמען, רוחשים לבני המשפחה האלה הערכה, כבוד, וגם חיבה.

לתכונות ההרואיות של החלוץ, למראהו הרוסי העדין, ולעיניו, העיניים התכולות, נוספו גם תכונות שליליות, מעוררות תמיהה עד כדי סלידה לעיתים. יעקב מירקין, אבי המשפחה, מתעלם מאשתו פייגה, ונפשו נוהה אחר אישה שאינה שייכת כלל לרעיון החלוצי שאליו נושאים חבריו החלוצים את עיניהם. ממקום שבתו בעמק הוא כמֵהַּ לממש את רצונותיו הסובייקטיביים ומנתק את הווייתו מן הכלל. בעיני האחר החלוצי, התנהגותו של מירקין היא שונה, בלתי מתחשבת בכלל, ואפילו פרוורטית. כך, יעקב מירקין זונח את הערכים האידיאולוגיים ואת הנורמות החברתיות שהיו נר לרגליו, הוא נוהג כנער מאוהב, ומביא לארץ את אהובתו שולמית הזונה הקרימיצ’יקאית, עוזב את המשק שהקים במושב, ויחד איתה הוא הולך להתגורר בבית אבות. משמע, יש עת לכל דבר, ממהפכנות ועשייה כחלוץ צעיר הפועל למען הכלל מירקין הקשיש בוחר בשינוי שייעשה להנאתו האישית. המהלך של יעקב מירקין מבטא אינדיבידואליות שהחברה החלוצית לא סבלה ולא סלחה עליה בנקל. גם צאצאיו של מירקין אינם מקלים על אנשי המושב, ומבססים את רעיונותיהם המוזרים בדבקות ובחריצות עד להפיכתם לממשיים: עסק בית הקברות לחלוצים הרווחי, המניב פירות כלכליים יותר מכל ענף חקלאי שבנהלל.

שלו מתאר את השינוי שחל במירקין, מחלוץ מרכזי לדמות משנית השוהה מבחירה בבית אבות, מקום המנוגד לחייו במושב, חיי יצרנות ויזמות, אך נדמה שהוא מקבל מקום מכובד ודמותו נוכחת בעלילה. כך גם באשר לדמויות אחרות משניות בקורפוס יצירתו של שלו: פייגה, באותו רומן, מושתקת ומדירה עצמה מחבורת החלוצים, אך זוכה להתייחסות מיוחדת של המחבר המובלע ולחמלתו. כך למשל, הוא שותף לנקמתה הקטנה ברחל ינאית צבי המתנשאת מעל פייגה החלוצה ונוזפת בה “מדוע אינך עובדת בחקלאות?” (רומן רוסי, עמ’ 38), כאשר “עשר שנים אחר כך […] פייגה קוראת לאחת מהתרנגולות שלה על שמה של רחל ינאית”. גם דמויות אחרות, כמו יעקב פינס, המחנך הדגול, משולם צירקין המתעד את תולדות היישוב, ואליעזר ליברסון, הן נלעגות בעיני חבריהם, אך זוכות לאמפתיה מהמחבר המובלע. אם תרצו, הן זוכות גם לאמפתיה מהסופר שלֵו, שבעצם כתיבת הרומן תיעד צורות של שיח על רעיונות החלוציות וכיבוש האדמה, וכמו החלוצים, ניסה לטפח את גינת הבר בבית ששכר והסתמך על ניסיונו המועט מאוד בגננות. ניסיון של מסתכל “בסבא שלי בנהלל, ובאמי-בתו – בירושלים” (גינת בר, עמ’ 12).

גם דמויות משניות אחרות, גברים ונשים כאחד, מתוארות כנלעגות וכמגוחכות, ומסייעות בכך כדי לעצב מסר ביקורתי חברתי נוקב. ועם זאת, הן זוכות לחמלתו של המחבר המובלע לצד הנמכתן: ברוך שנהר, המספר ברומן רוסי, וחבריו; ה”מומחית ביחסים […] שבנולבנה” (עשו, עמ’ 176); טיה דודוץ’; ברינקר (עשו, 255); ועוד.

כתיבתו של שלו רוויה בחמלה וברצון לתיקון של הפגם ושל הפגום, של המודר והצידי, או לכל הפחות לאפשר לדמות מקום ראוי, ולכבדה על אף שונותה בעיני החברה. לעיתים נדמה כי דמויות שברא הן מופרכות והקשר בינן לבין המציאות קלוש, ובה-בעת כתיבתו מלמדת על זיקה לממשות, שחלקה נובע מעבודת חקר עמלנית, ולימוד של תחומי ידע משניים הקודמים לכתיבתו הספרותית. קריאה בהיסטוריה של תולדות יישובים ספציפיים, קריאה בספרי זיכרונות וביוגרפיות שנכתבו על דמויות מקומיות בנות השפעה, קריאה בתחומים שבהם האדמה נתפסת כבית הגידול המרכזי לחיים וליצירה: אגרונומיה, זואולוגיה, ובוטניקה. בגינת בר (2017) שלֵו מודה ומספר בלי שמץ של אירוניה על קרבתו ועל אהבתו המעשית לאדמה ולטבע, מדווח על הצלחותיו כגנן וגם על כישלונותיו, וגם מודה על הצער והמועקה שחש כשלא הצליח להציל עץ אזדרכת שנכרת בחצר ביתו בלית-ברירה: “בתמונה שמסגרתה הוא חלון המטבח נותר חלל, כמו בפה שנעקרה ממנו שן, ובלב – צער ומועקה” (גינת בר, עמ’ 126).

עם מותו של שלו, הכתירו אותו מאמרי העיתונות והכתבות שהתפרסמו כאחד הסופרים החשובים בישראל, כסופר ש”סיפר את הסיפור של כולנו”. אני רואה באמירה הזו חלק מדברי הספד המהולים במבעים אמוציונליים נסערים, ומוטב להימנע ממשפט מכליל זה. שלו, שנשאל לא פעם על העיסוק הדל בכתיבתו, אם בכלל, בנושאים חברתיים שעלו בחברה הישראלית ומשקפים קונפליקטים ושסעים – טען שלא הכיר מזרחיים וכתב על נופי ילדותו שכללו עולים מרוסיה ומפולין.

שלו לא כתב על חרדים, על בני ישיבות, על בני ערי ספר, עיירות פיתוח, לא על מזרחיים, ערבים, ומיעוטים אחרים. לכן חשוב להתייחס לנכתב בעיתונות היומית בעירבון מוגבל, ולבדוק לגופן כל הנחה וקביעה ספרותית לא זהירות ומופרכות. אבהיר: שלו לא כתב את הסיפור של כולנו. הוא היה מודע לכך, ולא התנצל על נושאי כתיבתו, הפונים לתקופות ילדותו, ולנושאים שמצא בהם עניין, בעיקר בזיקה של האדם אל האדמה ואל עבודת כפיים.

יהי זכרו ברוך.

קיראו ראיון עם מאיר שלו של משה גרנות

מאיר שלו.מכון גנזים

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 + 1 =