פרופסור אלכס גורדון ברשימה על חייו של ההוגה הצרפתי יהודי החשוב אנרי ברגסון.

המערכת

אנרי ברגסון. ויקיפדיה
אנרי ברגסון. ויקיפדיה

פרופסור אנרי ברגסון, יהודי צרפתי, חתן פרס נובל, אחד המוחות המבריקים ביותר של המאה העשרים. שם המסה, “בעקבות הזמן האבוד של אנרי ברגסון”, נקבע תוך אנלוגיה לספרו הידוע של הסופר הצרפתי ממוצא יהודי מרסל פרוסט בעקבות הזמן האבוד. פרוסט היה מעריצו של ברגסון.

ביום קר של דצמבר 1940, בפריז הכבושה, עמד תור ארוך למשרדו של המפקד הנאצי. היהודים עמדו בו והמתינו לרישום, חרדים לחייהם. בקהל היה גבר זקן, רזה וגבוה, מצחו בולט וגבוה והוא בעל סנטר ושפם קטנים. לאחר שעות רבות של המתנה בקור, הוא התקרר קשות, חלה בדלקת ריאות ומת ב-3 בינואר 1941. הוא מת באותה עיר שבה נולד 80 שנה קודם לכן. היהודי הזקן הרשום במשרד הנאצים היה אחד האנשים המפורסמים ביותר בצרפת, פרופסור בקולג’ דה פראנס, חבר האקדמיה הצרפתית למדעים, חתן פרס נובל לספרות בשנת 1927 – הוא אנרי ברגסון. בפנתיאון, על אחד העמודים ישנה כתובת: “לאנרי ברגסון, פילוסוף, שחייו ויצירתו הנחילו כבוד לצרפת ולמחשבה האנושית”.

ברגסון היה אדם של סתירות: אף-על-פי שספריו נכללו ברשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית, הוא עצמו נטה להתנצר לקתוליות; אף-על-פי שהיה, לפי השקפת עולמו, קתולי אדוק, הוא נכנס לספרי הרישום של הנאצים כיהודי; אף-על-פי שקיבל פרס נובל לספרות, הוא לא היה סופר; אף-על-פי שהיה אחד הפילוסופים המפורסמים במאה ה-20, הוא לא תרם לפילוסופיה, כי תפיסת הזמן שלו התבררה כשגויה; אף-על-פי שהיה פילוסוף, תרומתו העיקרית לציוויליזציה הייתה דרך הספרות.

אנרי-לואי ברגסון (1859–1941), הנציג הגדול ביותר של הפילוסופיה של האי-רציונליזם של המאה ה-20, התמנה לפרופסור בבית הספר הגבוה בפריז ב-1898. בשנת 1900 הוא קיבל קתדרה לפילוסופיה יוונית בקולג’ דה פראנס, וב-1914 נבחר לתפקיד נשיא האקדמיה למדעי המוסר והפוליטיקה. המושג המרכזי בפילוסופיה של ברגסון הוא מושג הזמן. הוא הבחין בין הזמן “המדעי”, זמן הפיזיקה, הנמדד בשעות, לבין הזמן “הטהור” המהווה זרם דינמי ואקטיבי של האירועים, קרי זרם החיים עצמם, שהוא זמן סובייקטיבי, זמן התודעה. הוא כינה את הזמן הזה “משך”. הרעיון הזה דומה לרעיון “זרם התודעה” של הפילוסוף והפסיכולוג האמריקאי ויליאם ג’יימס.

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה זכה אנרי ברגסון לתהילת עולם בשל יצירותיו, הרצאותיו ונאומיו. בהרצאות הוא צחק על המגבלות של שיטות הקוגניציה הרציונליות. ביקורתו של האינטלקט על הזמן הפיזיקלי והשבחים שחלק לאינטואיציה ולזמן הסובייקטיבי כזמן אמת מושכים סופרים רבים בשל הפילוסופיה שלו, ואילו מדענים רבים דוחים אותה. ברגסון לא הסכים עם המסקנה של תורת היחסות על האטת הזמן בשעון של צופה הנע במהירות גבוהה מאוד. בספר Duration and Simultaneity (1922) הוא כתב שהשעון של התאום הנע “אינו מראה עיכוב כאשר הוא מוצא את השעון האמיתי עם שובו [ממסע בחלל – א.ג.]”. לדעתו, יש שעונים אמיתיים, כלומר מוחלטים. אמירה זו פגעה במוניטין המדעי של ברגסון בעיני הפיזיקאים. ב-6 באפריל 1922, בכנס של החברה הצרפתית לפילוסופיה בפריז, הגן ברגסון על רעיון הדו-קיום של זמנים “חיים”. איינשטיין, שנכח בכנס, דחה מכול וכול את “זמן הפילוסופים”. הוא אמר: “זמנו של הפילוסוף […] הוא הזמן הפסיכולוגי והפיזי כאחד”.

ההתנגשות החדשה בין ברגסון לאיינשטיין התרחשה כמה חודשים לאחר מכן, ולא על בסיס מדעי. איינשטיין הוזמן לוועדה לשיתוף הפעולה האינטלקטואלי של חבר הלאומים, שברגסון היה יושב ראשה. מייד לאחר הצטרפותו לעבודת הוועדה החל איינשטיין לחשוב על התפטרות, כי הוועדה התייחסה אליו בחשדנות עקב הדעות האינטרנציונליות שלו ועקב שיתוף הפעולה שלו עם הציונים. בעוד איינשטיין נשאר אינטרנציונליסט, בלי לשכוח את יהדותו, עמדתו של ברגסון נשלטה על-ידי הלאומיות הצרפתית. בפברואר 1925 הוא דחה את הזמנתו של איינשטיין להגיע לירושלים לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית. במכתב לידידו מוריס סולובין (1923) סיפר איינשטיין על החלטתו להתפטר מהוועדה: “התפטרתי מהוועדה של חבר הלאומים כי אני כבר לא מאמין במוסד הזה. זה גרם לכעס רב, אבל אני עדיין שמח על כך. יש לנטוש עיסוקים כוזבים, גם אם יש להם שמות יפים. ברגסון עשה טעויות חמורות בספרו על תורת היחסות. אלוהים יסלח לו”.

ברגסון לא היה סופר, אבל כתב בצורה מבריקה. ויליאם ג’יימס תיאר את סגנונו באופן הבא: “בהירות המצגת היא הדבר הראשון שמרשים את הקורא. ברגסון כל כך לוכד אותך, שמייד נוצר רצון להפוך לתלמידו. זה פשוט נס, הוא קוסם אמיתי”. בשיטת עבודתו ובנאומיו הייתה מוזיקליות, שבה הבחין תלמידו והביוגרף שלו ז’אק שבלייה: “דיבורו היה רגוע, קצבי ואצילי. היה לו ביטחון יוצא דופן ודיוק מדהים וגם היו לו אינטונציות מוזיקליות מהפנטות”. ברגסון ירש את המוזיקליות מאביו – פסנתרן ונגן עוגב מפורסם, מחבר ספר לימוד לנגינה בפסנתר, מחבר כמה אופרות, פרופסור, ומנהל האקדמיה למוזיקה של ז’נבה – מישל ברגסון, יהודי-פולני שלקח שיעורי פסנתר אצל שופן. אימו של הפילוסוף, יהודייה אירית דתייה, הייתה אישה משכילה שעוררה את עניין בנה בפילוסופיה האנגלית. ברגסון קרא במקור את יצירותיהם של הפילוסופים האנגלים, החל מג’ון לוק ועד הרברט ספנסר. היא חייתה עד גיל 98 וקראה את היצירות העיקריות של אנרי. היא הייתה גאה בהצלחותיו וסובלנית לנטייתו לקתוליות.

הזמן הסובייקטיבי, ה”משך” של ברגסון, והמושג “זרם התודעה” לא זכו להצלחה במדע, אלא הפכו למושגים פופולריים בספרות לתיאור החיים הרוחניים. למושג הזמן כ”משך” של ברגסון, שאינו הגיוני מנקודת מבטה של הפיזיקה, הייתה השפעה עצומה על סגנון הכתיבה של סופרים גדולים, ביניהם מרסל פרוסט וג’יימס ג’ויס. במושג ה”משך” ראה ברגסון את מימוש הרצון החופשי שביטל הדטרמיניזם. ברגסון השפיע על סגנון הכתיבה של מרסל פרוסט, מחבר הספר בעקבות הזמן האבוד. ל”משך” שלו היה תפקיד גדול בתיאור הזמן בספרות ובהצגת המנגנון המורכב של הזיכרון. כשפרוסט שלח במתנה לפילוסוף כרך של בעקבות הזמן האבוד – את הרומן סדום ועמורה, כתב הסופר הקדשה: “למר אנרי ברגסון, המטפיזיקאי הגדול, הראשון אחרי לייבניץ (ואף גדול יותר), ששיטת יצירתו, גם תוך כדי האבולוציה שלו, תישמר לעד ותישא את שמו של ברגסון. – המעריץ הנלהב שלך, הנבוך מכך שהמילים “הרומנים הברגסוניים” נקשרות ליצירותיו ללא סיבה. […] כל מטבע מודרני נושא חותם ברור של הפרופיל של המונרך [ברגסון]”. זמן “המונרך” של ברגסון היה פיקציה לא מדעית, מכשיר ספרותי, דרך לתאר את דמיונו של הסופר.

אנרי ברגסון היה בן גילו של אלפרד דרייפוס. רבים מאנשי התרבות והמדע הצרפתים הגדולים תמכו בדרייפוס במהלך משפטו המפורסם, שנמשך בין 1894 ל-1906. ראש ממשלת צרפת לעתיד, היהודי לאון בלום, נכנס לעולם הפוליטיקה בגלל פרשת דרייפוס. בתקופה מסוימת, היה בלום, ככל הנראה, מועמד לתפקיד של דרייפוס השני. במהלך פרשת דרייפוס, שמע ברגסון בפריז מכל עבר על המקרה הזה, אך לא חתם על אף מחאה, לא פרסם דבר בנושא, ולא הגן על הקצין הנאשם שלא בצדק. הוא לא הגיב למשפט המאה, ששיקף את כוחה של האנטישמיות בחברה הצרפתית. התעלמותו של ברגסון מהשאלה היהודית התאפשרה בעזרת הקטגוריה העיקרית של הפילוסופיה שלו, הזמן סובייקטיבי: היהדות הייתה מחוץ לזרם התודעה שלו.

משפט נוסף הוציא את ברגסון מאדישותו ומהפנטזיות שלו, והחזירו לבעיה היהודית, שבקיומה הוא זלזל. ב-25 במאי 1926, ברחוב ראסין בפריז, רצח שלום שוורצברד את ראש הממשלה לשעבר של הרפובליקה העממית האוקראינית סימון פטליורה. חוט נמתח מתיק דרייפוס ועד משפט שוורצברד. סבו של סנגורו של שוורצברד, היהודי-הצרפתי אנרי טורס, היה המייסד של הליגה להגנה על זכויות האדם והאזרח במהלך פרשת דרייפוס. ברגסון הגן בפומבי על הרוצח של פטליורה, שהעניש את רוצח היהודים הזה. ההומניסט אנרי ברגסון צידד ברוצח: הרצח, שבוצע כנקמה על טבח היהודים, היה לדעתו אמצעי לגיטימי להגנה עצמית. הרצח ההמוני של היהודים החריד את ברגסון. הוא תמך במחאה ה”לא שגרתית” של שוורצברד. ברגסון, שלחם נגד ההשתלטות של התבונה על החיים הרוחניים, סלד מאובדן התבונה והאנושיות של רוצחי היהודים. הפילוסוף פתח בחיפושים אחר הזמן האבוד, הזמן שהוא איבד בהתעלמותו מהבעיה היהודית, אבל לברגסון נותר מעט מאוד זמן.

אנרי ברגסון הספיק לקרוא את “הצו על היהודים” האנטי-יהודי שהוציא ממשל וישי ב-3 באוקטובר 1940. הוא החזיר את עיטוריו ופרסיו לשלטונות הפרו-נאציים, יורשי האנטי-דרייפוסרים, וסירב להצעת הנאצים לא להירשם כיהודי. הוא לא הספיק לחיות בגטו ולראות את גירושם של יהודי צרפת למחנות ההשמדה. זמן קצר לפני מותו הוא התאחד עם העם שממנו התרחק כל חייו. בצוואתו הסביר ברגסון את רצונו להירשם כיהודי: “המחשבות הובילו אותי לקתוליות, שבה אני רואה את ההשלמה המוחלטת של היהדות. הייתי מקבל את זה אם לא ראיתי איך זה מספר שנים […] מתגלגל גל נוראי של אנטישמיות שישטוף את העולם. רציתי להישאר בין אלה שיירדפו מחר”. לפני מותו, הבין אנרי ברגסון את הרלוונטיות של השאלה היהודית, שמהתשובה עליה התעלם כל חייו.

כריכת ספרו של ברגסון בעברית
כריכת ספרו של ברגסון ״מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה״ בעברית


קיראו גם

אנרי ברגסון בויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × 1 =