
"כיתה אלמונית", מאת יחיאל מוהר, עם לחן של משה וילנסקי, הוא פיזמון שהושמע לראשונה באפריל 1955, ופורסם בדפוס לראשונה במגזין "במעלה: עיתון תנועת הנוער העובד והלומד" גליון 10 ב-23.7.1956. כנראה לא במקרה חודשים בודדים לפני מבצע סיני.
זהו פזמון של רומנטיקה צבאית, גבורה קודרת, וקולקטיביזם נחוש שמעטים כמוהו בכל קורפוס הפזמונים הישראליים. גם הרבה יותר גם משירים כמו "גבעת התחמושת" ו"שיריונים 69", שגם הוא הולחן בידי אותו משה וילנסקי.
זהו השיר הקרוב ביותר לשירים המיליטריסטיים של מלחמת העולם הראשונה והשנייה, ובמיוחד לשירי הצבא האדום, וכאמור ישנם רק מעט מאוד כמוהו בשירה העברית כולה.
הגיבור הקולקטיבי של השיר הוא "צבא העם", הלא הוא הפלוגה האלמונית, הלא הם המאזינים בבסיס ובבית, גברים ונשים.
הפיזמון נכתב בידי יחיאל מוהר, שכתב בשם "י. מוהר" את הפזמונים שלו עבור להקת הנח"ל בשנת החמישים, שהיו פופולאריים ומושמעים מאוד אז, ונשארו כאלו עד עצם היום הזה.
יחיאל מוהר (1921-1969), שהיה בנו של המשורר מאיר מוהר, אחיינו של המשורר משה בן-מנחם שלַנגר-מוֹהר, ואביו של המשורר עלי מוהר, מעולם לא התגאה בפזמונים האלו, כמו כל עמיתיו הסופרים, שהיו אדישים כלפיהם או בזו להם. אלו היו פזמונים שאותם כתב במהירות ובקלות ולכאורה כלאחר יד עבור להקת הנח"ל, ולמרות שזכו בפרסום רב ובההשמעות רבות ברדיו (פזמון שלו זכה במקום הראשון במצעד הפזמונים האהובים על הקהל הראשון בשנות החמישים), העדיף את השירים הרציניים שכתב ופורסמו בכמה ספרי שירה.
אבל השירים "הרציניים" שכתב למרבית הצער לא עוררו תשומת לב רבה בחוגי המשוררים, או מחוצה להם אצל הקהל הרחב, אם כי הוא זכה בפרסים ספרותיים שונים, ונשכחו לחלוטין.
המשורר מת בגיל צעיר, וההספדים עליו בידי עמיתיו הסופרים הזכירו רק בשורה אחת, אם בכלל, את הפזמונים הידועים שכתב.
כיום יחיאל מוהר זכור כאחד הפזמונאים הבולטים, החשובים, והמרשימים של שנות החמישים. למעשה יצירותיו הפזמונאיות זכורות יותר משיריהם של רוב המשוררים של התקופה. סביר להניח שהיום הוא היה מתהפך בקברו על כך שמה שזוכרים ממנו הם הפיזמונים שהיו בעיניו השוליים של השוליים של היצירה האמיתית. ההיפך הגמור באווירה ה"קולקטיבית" שלהם משיריו "האמיתיים" שהיו אינדיבידואליסטיים מאוד. אבל זה מה שזוכרים ממנו היום, והוא לא נשכח הודות להם.
דעתי היא שאין לזלזל כלל בפיזמונים, שאיך שהוא מבטאים את האווירה הכללית בחברה בתקופתם.
השיר "כיתה אלמונית" נכתב במקור עבור להקת הנח"ל עבור תוכניתה "בין מגל וחרב", שהועלה על הבמות לראשונה באפריל 1955. הוא זכה להצלחה גדולה, ושושנה דמארי שרה אותו ב-1956.
צפו בביצוע של להקת הנח"ל של הפזמון בשנת 1958
אבל לדעתי הביצוע העוצמתי והמרשים ביותר שלו הוא דווקא של חיים טופול המנוח, שהשתתף בביצוע המקורי שלו ב-1955, וחזר לשיר אותו ב-1978, עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר, במופע לציון 30 שנות מוזיקה צה"לית, והפעם, בניגוד לביצוע הקודם, כסולן עם בתו ענת ולהקת הנח"ל של שנת 1978. הביצוע שלו ביחד עם הלהקה הוא מצמרר ממש, ולעניות דעתי זהו ביצוע השיר הטוב ביותר שלו אי פעם.
לגמרי לא במקרה הלחן של שיר זה הוא אחד הלחנים העיקרים של תזמורת צה"ל' ואפשר לאמר שהשיר הזה התקרב מאוד לדרגת המנון כמעט רשמי של צה"ל.
להלן מילות השיר בעברית.
כיתה אלמונית
מילים: יחיאל מוהר
לחן: משה וילנסקי
הָרִים יִרְעֲמוּ וְהַדֶּרֶךְ תָּחוּל
וְיַקְשִׁיב הָאוֹיֵב לַמִּצְהָל:
כָּאן צוֹעֶדֶת כִּתַּת חַיָּלִים עַל הַגְּבוּל
וְהַגְּבוּל הוּא בְּלֵב כָּל חַיָּל!
יַעַל שִׁיר לְכִתָּה אַלְמוֹנִית (אַלְמוֹנִית)
אֵיתָנָה כְּאַבְנֵי הַגָּזִית (אַבְנֵי גָּזִית)
נִשְׁמָתָהּ לֶהָבָה
וְדִגְלָהּ אַהֲבָה
הַנּוֹשֵׁק שְׁמֵי עָבָר וְעָתִיד.
יַעַל שִׁיר, יַעַל שִׁיר
יַעַל שִׁיר לְכִתָּה אַלְמוֹנִית, אַלְמוֹנִית.
–
בִּשְׁבִילֵי הַגָּלִיל, בְּנוֹפָהּ שֶׁל אֵילַת
בְּלֵילוֹת הַמִּדְבָּר הַשּׁוֹמֵם
צוֹעֲדָה הַכִּתָּה, וְיָדָהּ עַל הַקַּת
תִּפְאָרָה, תִּפְאָרָה לְלֹא שֵׁם.
יַעַל שִׁיר…
–
מַה יָּפְתָה הַכִּתָּה בְּפַשְׁטוּת מִצְעָדָהּ
בִּצְחוֹקָהּ שֶׁמִּפִּיהָ לֹא סָר
בְּיָמִים יְגֵעִים שֶׁל מַסָּע וּמַשָּׂא
בְּשָׁמְרָהּ עַל שָׂדֶה וְעַל כְּפָר.
יַעַל שִׁיר…
–
עַל יְפִי נְעָרִים בַּשּׁוּרָה הָעָרְפִּית
עַל הָאֵשׁ בָּעֵינַיִם מִזְמוֹר
כִּי מֵאָז וְתָמִיד – רַק כִּתָּה אַלְמוֹנִית
מַפְסִיעָה אֶת עַמָּה אֱלֵי דְּרוֹר!
יַעַל שִׁיר…
הנה המילים באנגלית. מתוך אנתולוגיה של שירת מלחמה עברית.
No rattling of sabers: an anthology of Israeli war poetry / translation and introduction by Esther Raizen. Austin : Center for Middle Eastern Studies, University of Texas at Austin, c1995.


לביצועים שונים של השיר ראו באתר זמרשת
צפו גם בביצוע השיר על ידי חיים טופול ובתו גליה בשנת 1978.
יחיאל מוהר היה שמו, ויחיאל מר היה שם העט כמשורר. הוא לא בז לפזמוניו אבל החשיב יותר את השירה.
אם היה נחרד היום היה זה מהמצב של ישראל, העברית, התרבות וההתנהגות האנושית. כמי שעזב לבדו את ברלין בשנת 37, ההקבלה היתה כנראה מזעזעת אותו.
רוני מוהר
מנהלת תכנית יואל