לחפש אהבה נכונה – סיפור זיכרון

רחל פארן כותבת לנו:

זהו סיפור שכתבתי לפני שנים ועתה אני משתוקקת לפרסם אותו.

למה דווקא עכשיו?

בין שני ימי הזיכרון, יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה”ל, מקיימת עיריית חולון ‘זיכרון בסלון’. השנה יוקדש ערב לזכרו של ישראל שטרן ז”ל.

הסיפור קשה ועצוב, אך בעל תקווה.

המערכת

ביום השני לטיול ברומא הגיעה יעל, עייפה מהחום ומהלחות, לכיכר טרֶווי. ושם, מול עמודי השיש ומבעד לרסיסי המים הניתזים על פניה, ראתה אותה. היא עמדה זקופה, כתפיה משוכות לאחור, וחייכה אל חברי הקבוצה המקיפה אותה.

לרגע חשבה יעל לחמוק מפניה ולחזור לחדרה במלון הסמוך. אבל לא. “גברת שטרן”, קראה יעל, והתקרבה אל הקהל המאזין להסברי המדריך. גברת שטרן הסתובבה לעברה, ומייד עטפה את כתפיה השבריריות של יעל בחיבוק חם. “איזו הפתעה! זו יעל”, אמרה לחבריה במבטא ההונגרי הכבד שלה. “תמיד היא קוראת לי גברת שטרן, תמיד אני בשבילה גברת, כל כך הרבה פעמים אמרתי לה לקרוא לי בשם שלי. אבל לא, אני גברת שטרן.”

בעדינות, משכה גברת שטרן את יעל במרפקה, וכמעט בלי שהרגישה בכך הרחיקה אותה מהקבוצה. יעל הביטה בפניה של גברת שטרן ונדמה היה לה כי הקמטים הרבים שהכירה היטב נעלמו. היא מצמצה.

גברת שטרן הביטה בה בשקט רגע ארוך, ליטפה את גב ידה ואמרה: “טוב לראות אותך כאן.”

יעל החליקה בידהּ את שערה והחניקה דמעות. היא רצתה לשתף את גברת שטרן בקשיי ההחלטה אם לנסוע או לא.

“אני שמחה שבחרת לנסוע, זה טוב בשבילך לנוח קצת, לשכוח מהכול, מאותו עניין, כן, אני יודעת, בוודאי קשה לך”. אמרה גברת שטרן, כאילו היא קוראת את מחשבותיה, ומבטה מחייך.

“יודעת?” המשיכה גברת שטרן, “המדריך סיפר לנו שהשם טרווי פירושו שלוש, כאן נפגשות שלוש הדרכים. מצחיק. הינה, את, אני וישראל שתמיד איתי, נפגשים דווקא כאן”. קולה נשמע ליעל שלֵו. יעל כיווצה את עיניה וסוככה עליהן מפני השמש הצורבת. היא הביטה בשערה הכסוף של גברת שטרן, שלרגע התמזג עם עמודי השיש הזקורים מעל למזרקה. גברת שטרן העבירה ידה על כתפיה של יעל ברכות ובאיטיות, כמו שנהגה לעשות בכל פעם שנפרדו, כאילו רצתה לומר לה – תהיי חזקה.

“אל תשכחי לזרוק מטבע למים”, קראה אליה גברת שטרן, ונופפה בידה כאשר הצטרפה לחבריה ועלתה לאוטובוס שיוביל אותם לפירנצה.

יעל התיישבה על מדרגות האבן והביטה במים הזורמים שבמזרקה. מעולם לא יכלה לקרוא לה מרגרטה או ציפורה, עבורה היא הייתה תמיד גברת שטרן. בכל פעם שנפגשה איתה בביתה ושוחחה עימה על בנה ישראל ז”ל שנפל, ישבה גברת שטרן מולה זקופה, ראשה מורם וכתפיה משוכות לאחור. ישיבה אצילית, כמו תמונה של גבירה. גם כאשר ניגבה את הדמעות שזלגו על לחייה, לא שמטה את ישיבתה היציבה. יעל לא יכלה מעולם לקרוא לה סתם כך בשמה. בשבילה היא הייתה גברת. גברת שטרן.

השמש להטה וחיממה את ראשה של יעל. בלי שהרגישה, הדמעות שחנקו קודם לכן את גרונה, החלו לזלוג על לחייה. היא שמטה את ראשה בכבדות. עיניה המושפלות אל אבני המדרכה ראו נעלי אנשים חוצות את הכיכר. עגלת תינוק חלפה על פניה. היא הרימה את מבטה והביטה באם הצעירה הדוחפת את העגלה. בידה האחת החזיקה בידית ובשנייה נשאה סל קניות, וילד כבן שלוש השתרך אחריה, מכרסם תפוח אדום.

האם נעלמה בין הסמטאות. עיניה של יעל נחו על פסל השיש בדמותו של נפטון, נדמה היה לה כי פני הדמות מחייכים אליה בחיוכה של גברת שטרן. היא השעינה את ראשה על מעקה הברזל.

מראות השבועות האחרונים חלפו לנגד עיניה והזכירו לה את מה שרצתה לשכוח.

באחד הערבים העמוסים של סיום שנת הלימודים הגיע עידו כהרגלו לשעה קלה. הם שכבו מחובקים והאזינו למילותיו של לאונרד כהן.

“אני מרגיש שאת לא איתי”, אמר עידו, ושאף באריכות את הסיגריה.

“אני איתך בערך שעה ביום”, ענתה יעל בציניות האופיינית לה בשעת כעס ועלבון. “ואם הדקות בחדר המורים שבהן אני מתחמקת משיחה איתך נחשבות, אז אנחנו יחד כמעט שעה וחצי בכל יום”. הוסיפה בהתגרות.

“יופי”, ענה עידו בקול נעלב. “אבל גם בשעה הזו יש לי הרגשה שאת לא כאן. את יודעת שאני לא יכול לבוא ליותר שעות, למרות שאני רוצה. התינוקת גוזלת ממירי את כל הכוחות, ואני חייב להיות איתה ולעזור לה.”

יעל הסתובבה על צידה, והחום המעיק של תחילת הקיץ כמו נדבק לגבה המופנה לעידו. היא הביטה בחלון וראתה את אור המכוניות החולפות דרך שלבי העץ הדהויים.

“צבי ביקש ממני לערוך את ספרו של ישראל שטרן”. פלטה בקול חלש, מהססת אם לשתף את עידו.

“יופי, תהיה לך תעסוקה. בזמן שאני אחליף חיתולים את תחליפי אותיות במקלדת”. קולו נשמע לה משועשע.

אדי החמסין נצמדו לתריס החלון. “הכול אצלך כל כך קל. אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת לפגוש את אימו. בכל שנה בטקס הענקת הפרס על שמו, אני מביטה בה ותוהה, איך היא עדיין מחזיקה מעמד.”

“אם לא תנסי לא תדעי.”

יעל ניסתה שלא להסגיר את מחשבותיה על המשפטים החלולים שנהג להגיד לה. כבר כמה שבועות, מאז לידת התינוקת, היא מרגישה שהוא בא אליה כאילו מתוך חובה.

“תשמע, אני חושבת שצבי גילה את יחסינו”, אמרה תוך שהיא מסירה בתנועה חדה את הסדין מגופה העירום.

“איך את יודעת?”

“כדאי שניקח פסק זמן.”

“מה פתאום, נראה לך שאוותר על הדקות איתך?”

הוא ליטף את גבה, ויעל הרגישה כאילו נמלים חמות מטיילות עליו. הדקות שלך איתי נפלאות לך, ואחר כך השעות הרבות שלי הן בדידות איומה, חשבה. היא רצתה לצרוח שילך ולא יבוא יותר, שאין עוד טעם בפגישותיהם החפוזות, אבל אף צליל לא בקע מגרונה.

עידו קם והתחיל להתלבש תוך הצצה אל שעונו. יעל עצמה את עיניה וחשבה על החושך. רק כששמעה את השקט שב אל חדרה פקחה את עיניה. היא קמה ופנתה למטבח. טיפשה, טיפשה, רטנה לעצמה תוך כדי הדחת הכלים של ארוחת הערב המשותפת. עכשיו כבר הרגישה כיצד הכעס חודר אל נימיה. דונה החתולה התחככה ברגליה. יעל ליטפה את פרוותה השעירה, וזו הסתלקה, מרוצה.

בשבוע שלאחר מכן ובאלו שבאו אחריו, מצאה יעל את עצמה מטפסת במדרגות ביתה של גברת שטרן, דירה קטנה בבית שיכונים של ראשית הקמת העיר. דירה שבה החיים עצרו מלכת עשרה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים. במרפסת הקטנה הפונה לחצר זרועת חול, גוללה בפניה גברת שטרן את סיפורה, ופניו של ישראל מביטים בה מהתמונות ומחייכים בהסכמה.

הכנת טיוטת הספר העסיקה אותה שעות רבות, היא אפילו לא יכלה להתפנות לפגישות עם עידו. באחד הערבים נכנס לדירה וזר שושנים לבנים בידו.

“נו, איך מתקדם הסיפור שגוזל אותך ממני?” אמר וחיבק את מותניה.

עיניה העייפות הציצו אליו. “בדיוק כמו שזה שהפכת לאבא גוזל אותך ממני”, השיבה ופנתה למלא את האגרטל במים. קול זרם המים התערבב בקול יללותיה של החתולה שטיפסה על השיש והתיישבה ליד הכיור. יעל הכניסה את הפרחים לאגרטל והניחה אותו על השולחן. כאשר הרימה את מבטה, ראתה את מבטו השפוף של עידו. נדמה לה כי מספר שערותיו הלבנות הוכפל, חשבה לרגע.

היא התיישבה מולו ולקחה את ידו בידה. הידיים שלו עדיין נשארו עדינות, הרהרה ונזכרה כיצד אחז בידה בפעם הראשונה, בטיול השנתי לאילת לפני שנה, ועזר לה לרדת מהצוק.

עידו הביט בה, קמטים זעירים הסתתרו בצידי עיניו. רק אל תבטיח לי שוב שיהיה אחרת. חשבה יעל, לא אוכל לעמוד מול הבטחותיך המוכרות. היא שחררה את ידה מידו.

“ידעת שמנגלה בעצמו ‘תלש’ את בתה בת השש של גברת שטרן מידיה כאשר ירדו מהרכבת שהובילה אותם לאושוויץ? אימא שלה, בנה התינוק ובתה בת השש צעדו בטור שממנו לא שבו. עד היום היא זוכרת איך לאחר שהיניקה את בנה הקטן, שנקרא ישראל, הוא נלקח ממנה אל מותו. והיא נשלחה לבלוק של מנגלה, לניסוי במה קורה לשדיה של אם שאינה מיניקה”.

“לא ידעתי על הטרגדיה הנוספת שלה. תמיד חשבתי שישראל היה בנה הבכור”, אמר עידו וקולו נשמע סדוק.

“אילו לא הכרתי אותה בעצמי, לא הייתי מאמינה שאפשר להמשיך ולבנות את חייך גם אחרי שהגורל התאכזר אלייך פעמיים”, אמרה יעל וקמה ממקומה.

היא הרימה ניירות משולחן העבודה והושיטה לעידו את תמונותיו של ישראל. “תמיד אותו חיוך, נדמה לי שאני כבר מכירה את חיוכו היטב.”

הוא עיין בתמונות, מעבירן בידו במהירות, בתנועות חדות, כמי שאינו מעוניין לבזבז את זמנו.

עידו לא נשאר בדירה זמן רב. בלילה, לבד במיטה, הביטה יעל בתקרת החדר, מצפה לגוונים של אורות המכוניות החולפים ועוברים מעל לראשה. דמותו של ישראל הופיעה לנגד עיניה. היא ראתה את עיני השקד הגדולות מחייכות אליה. מול פניה נראה ישראל בן שש, מכין שיעורים בצריף במעברה ופניו מחייכים. גם כשגדל והתבגר לא מש החיוך מעל פניו. “תלמיד טוב היה”, נזכרה בדברי אימו, “כל המורים אהבו אותו. המנהל העריך את הישגיו בספורט ושלח אותו לכל התחרויות”. בתחרויות הספורט הצלחת חשבה יעל, אך בתחרות המלחמה לא שרדת.

“הוא היה החייל הראשון שנפל בקרב על ארמון הנציב, קרב שפתח את המערכה לשחרור ירושלים, והוא בכלל לא היה צריך להיות שם”, אמרה לה גברת שטרן, תוך כדי ניגוב הדמעות. “הוא היה בן יחיד. באחת השבתות לפני שהתגייס ניסיתי לרמוז לו שהוא יכול לשרת קרוב. את יודעת מה הוא עשה? הוא דפק באגרוף על הצלחת, שנפלה ונשברה וצעק, ‘אם עוד פעם אחת אתם חושבים על זה, אני לא אכנס הביתה, לא חינכתם אותי לזה’. וזהו. הוא התגייס ליחידה קרבית, קורס מ”כים ואחר כך קורס קצינים.”

יעל רכנה אל תיקה ושלפה מתוכו ממחטת נייר והושיטה לה. גברת שטרן ליטפה את ידה בחמימות.

“אני מצטערת”, אמרה יעל והרגישה לא בנוח לפתוח פצעים ישנים.

“זה בסדר, זה בסדר”. גברת שטרן זקפה את קומתה, היא קמה מהספה ונעמדה מול מזנון העץ, פתחה את דלת הארונית והוציאה ניירות מהודקים בגומייה. היא הראתה ליעל מכתבי תנחומים ממר מנחם בגין, ממשה דין ומראש העיר. “כולם כתבו, לא ידעו איך לנחם אותנו”, הוסיפה וסיפרה לה, בוררת את מילותיה בקפדנות ובדייקנות ומחפשת את המילים הנכונות. “יום-יום נסענו לירושלים, להר הרצל, לפקוד את הקבר. כל יום ישבתי מול המצבה ודיברתי איתו. מה יכולתי לעשות?”

לפני שנפרדה מגברת שטרן, ביקשה ממנה יעל: “אני רוצה לכתוב על ישראל הילד, לא רק על ישראל החייל והקצין.”

בשביל המוביל אל הרחוב הרגישה יעל כי רגליה רועדות. לקבור בן יחיד ללא הוריו, איך אפשר? חשבה.

שעות הלימוד עברו עליה באיטיות מתמשכת. היא הביטה משועממת בפני תלמידיה כאשר הסבירה על סוגי האדמות בארץ. לרגע החליפה את עיניהם הסקרניות בעיניו של ישראל. “הוא תמיד ישב בסוף, כי היה גבוה”, נזכרה בדברי חבריו לכיתה, שאותם פגשה במהלך הימים האחרונים.

באותו הלילה חלמה על ישראל: “אימא סיפרה לי עלייך, חייך אליה, תשמרי עליה. תמיד דאגתי לה, היא עבדה קשה ומעולם לא התלוננה, רק טובות דיברה על האנשים, על המורים, על המדינה. אני דיברתי איתה רק בהונגרית. שעות ישבתי במסדרון הצר וסיפרתי לה על כל מה שעבר עליי במשך היום. תמיד היא הקשיבה לי, גם כשהייתה עייפה וחסרת סבלנות. עכשיו אני מקשיב לה”.

יעל התעוררה בבהלה, שטופת זיעה, היא יכלה לחוש את פעימות ליבה, חולצתה נדבקה אל גבה. היא הביטה בחלון הפתוח והאזינה לאוושת הרוח המניעה את העצים, ונזכרה בדבריה של גברת שטרן. “ישראל תמיד איתי, כל היום אני מדברת איתו ומספרת לו הכול, כל מה שקורה במדינה, אפילו עלייך סיפרתי לו.”

אני מכירה אותו כל כך טוב, חשבה יעל, ומצטערת שלא זכיתי להכיר אותו. “כל הבנים קינאו בו, על קומתו התמירה, על הצטיינותו בספורט, על יופיו ועיניו השובבות. כל הבנות רצו שיהיה שלהן”, נזכרה בדברי חברו הטוב. “עידו” לחשה לעצמה בקול, “לו היית כאן איתי עכשיו, להעביר איתי את הרגעים הקשים. אבל, לא, אתה עכשיו עם מירי והתינוקת, הן שלך”. היא קמה ממיטתה, ניגשה אל המטבח ומזגה לעצמה כוס מים קרים. כשהתיישבה, נח מבטה על הפרחים הנבולים שבאגרטל. עבר שבוע מאז שעידו היה כאן חשבה. גבעולי העלים המצהיבים נאספו בכפות ידיה בתנועות איטיות. עלי הכותרת נותרו מיותמים על מפת השולחן הצבעונית.

“כל הכבוד לך, שמעתי שלקחת על עצמך פרויקט רציני”, אמר לה איתן, חברה לחדר המורים בסיום יום לימודים ארוך ומתיש.

“כן”, ענתה בקרירות, “עבודה לא קלה הייתה לי באיסוף החומר.”

“טוב שאת מסיימת לפני החופשה, ככה תוכלי לנוח”. קולו נשמע לה כבא ממרחקים. היא הפנתה ראשה לכיוון הדלת, עיניה הצטלבו עם עיניו של עידו, שקרץ בחביבות וסימן לה בידו בתנועה המרמזת שבערב ייפגשו בדירתה. יעל הביטה בו ושריר בפניה לא זע. מבטה היה קפוא, היא יישרה את גבה.

“תגידי?” שמעה את קולו של איתן. “את אולי צריכה עזרה בעריכת הסיפור?”

“לא”, ענתה ופסעה לכיוון דלת היציאה.

דקות ארוכות ישבה במכונית. ידיה אחזו בחוזקה את ההגה. היא הרגישה גוש צעקה עומד לפרוץ מגרונה. ראשה נשמט בכבדות, היא השעינה את כפות ידיה המאוגרפות על לחייה. ידיה רעדו והיא הרגישה מחנק כאילו אין ביכולתה לשאוף אוויר. במהירות התניעה את מכוניתה שהשמיעה קול נהמה, כמו לאות הזדהות עימה. גלגלי המכונית נשקו לכביש והיא לא ידעה לאן היא נוסעת. מבעד לזגוגית החלון התערפל הרחוב לנגד עיניה.

בלי שהרגישה, מצאה עצמה נוסעת לכיוון ביתה של גברת שטרן. רק כאשר פתחה לה את הדלת ועטפה אותה בחיבוק חם ואוהב פרצו הדמעות.

“בואי, שבי”, אמרה גברת שטרן בעדינות, והובילה את יעל אל הסלון הצנוע. “להדליק מזגן?” שאלה בקולה החם במבטא ההונגרי.

יעל הנידה בראשה לשלילה. גברת שטרן הושיבה אותה על הספה והגישה לה כוס מים. “אולי אתן לך תפוחים אפויים, כמו שאת אוהבת?”

יעל חייכה. עיניו של ישראל חייכו אליה ממסגרת העץ, ולרגע נדמה היה לה, כי הוא מזהה אותה.

“כל כך הרבה אהבה יש בך ואין אהבה”, אמרה גברת שטרן.

“יש אהבה, אבל לא נכונה.”

“אין אהבה לא נכונה, או שיש אהבה או שאין”, פסקה גברת שטרן.

יעל, המומה מקולה התקיף מעט של גברת שטרן, הרגישה כיצד קומתה שלה מתכווצת אל הספה.

“את צריכה לעשות את הדבר הנכון”, המשיכה גברת שטרן בלי להמתין לתגובתה של יעל. “ישראל היה אומר תמיד: ‘אימא, צריך לעשות מה שאוהבים, ולא מה שאחרים אוהבים'”, הוסיפה. “סיפרתי לך שפעם חגגנו לו יום הולדת ואחר כך היינו עייפים, ובסוף היום הוא אמר לנו שהיה לו מאוד שמח, אבל הוא לא רוצה שאנחנו נעבוד כדי לשמח את האורחים. מאז חגגנו לבד שלושתנו: בעלי, ישראל ואני. ככה גם את צריכה לעשות, מה שהלב אומר.”

“מה אהב ישראל?” שאלה יעל, מנסה להסיט את נושא השיחה ממנה.

“ישראל אהב הכול. לב רחב היה לו. הוא אהב אותנו, את החברים, תמיד עזר להם, אהב את ירושלים ובעיקר את מרחבי החולות שבהם גדל.”

בכל פעם שסיפרה לה על ישראל, ראתה יעל כיצד עיניה של גברת שטרן מתרחבות והיא נעטפת בגעגועים. כאשר סיימה את דבריה, נראתה כאילו היא מרגישה הקלה מכך שהם נאמרו. יעל הביטה בעיניה הכחולות, צבען העמוק נסך בה הרגשת רוגע.

“הוא כל כך אהב אותנו, תמיד התחשב. את החולות השאיר בחוץ, כדי לא ללכלך את הבית, וסידר אחריו כדי שלא אעבוד קשה”. גברת שטרן קמה ממקומה והושיטה ליעל כד נחושת קטן. “מתנה שקנה לנו.”

אני חייבת לשאול אותה עכשיו, הרהרה יעל. לפתע, ללא למחשבה נוספת שמעה עצמה אומרת, “למה לא סיפרו לכם מייד על מותו של ישראל?”

גברת שטרן נשמה עמוקות, ולאחר כמה שניות שהתארכו אמרה: “כולם בעיר הכירו אותנו ואת הסיפור שלנו. ידעו שאיבדנו ‘שם’ שני ילדים וישראל הוא בננו היחיד. פשוט, הם פחדו לספר לנו.”

“אבל איך סיפרו?” שאלה יעל, נחושה לדעת הכול.

“המלחמה הייתה קצרה, את יודעת. שישה ימים והחיילים התחילו לחזור הביתה. אנחנו לא שמענו כלום מישראל. ברחובות הייתה הרגשת ניצחון. חיכינו וחיכינו. התקשרנו לקרובי משפחה בירושלים, שיבררו בשבילנו. את תחושות הפחד הדחקנו. הרי לישראל החייכן ומלא שמחת החיים לא יקרה כלום, כך קיווינו והאמנו. עוד לא ידענו את הנורא מכול. ישראל כבר איננו, ונקבר בלעדינו. בחג השבועות חשבנו שישראל יגיע הביתה לחופשה, הדלקתי את דוד המים החמים. כשנשמע צלצול בדלת הייתי בטוחה שזה ישראל, אבל בדלת עמדו כל כך הרבה אנשים. אני לא זוכרת מה אמרו לנו, הייתי מבולבלת. אני רק זוכרת שנסענו להר הרצל בירושלים, שם חיפשנו את הקבר. אמרתי: ‘אין קבר’. אבל בעלי אמר לי, ‘קבר יש, אין ילד’. לא יודעת למה קברו אותו בלעדינו. ישראל נקבר שלושה ימים אחרי שנפל. הוא הובא לקבורה ללא הוריו שאותם אהב ושהם אהבו אותו. שאלתי הרבה פעמים: ‘למה בלעדינו?’ אמרו שלא רצו להכאיב. כל העיר ידעה ואנחנו היינו האחרונים לדעת”.

גברת שטרן ישבה וידיה מונחות על רגליה. הפעם לא יכלה יעל לעצור את הדמעות. היא הרגישה כיצד עיניה מתערפלות, והדמות שמולה מיטשטשת. בכל פגישה עם גברת שטרן, כאשר סיפרה לה על בנה, חשה יעל כיצד היא נקשרת יותר ויותר אל אישה מופלאה זו. כל איבר בגופה מתחבר אליה.

עכשיו ישבה מולה חסרת אונים, לא ידעה מה לומר או מה לעשות.

יעל הציצה בשעונה, המבחנים מחכים לי ועידו ודאי יגיע. הוא לא יוותר על אף דקה, גיחכה לעצמה. גברת שטרן הניחה את ידה בעדינות על ברכה של יעל: “מאוחר, את צריכה ללכת ואני גוזלת לך את הזמן”. יעל קמה וגברת שטרן נשקה לה על לחייה. “אהבה צריכה שתהיה נכונה”, אמרה בחיוך.

“לפעמים אני מצטערת שלא הכרתי את ישראל, אבל אני שמחה שזכיתי להכיר אותך.”

ליד השולחן ערבבה יעל באיטיות מתמשכת את הקצף שבכוס. בועות החלב החלו מתמוססות וצבען הלבן הפך לחום עכור. היא נשמה את ריחו של הקפה וקירבה את הכוס לפיה. אחר כך הניחה את הספל הריק על השולחן, והביטה בתחתיתו, מחפשת לראות את צללית פניה בשאריות הקפה, כמו שנהגה לעשות עם חברותיה לכיתה בבית הספר. אז, כשהיו נערות, האמינו שמי שרואה את פניה בתחתית הספל סימן הוא שתזכה באהבה בימים הקרובים. יעל לא יכלה שלא לחייך בציניות.

הבוקר שבו הגישה לגברת שטרן את טיוטת הספר היה חם ולח במיוחד. ימי ראשית הקיץ הביאו עימם חמסינים בלתי צפויים. יעל מצאה אותה יושבת במרפסת ביתה, ליד השולחן העגול, מול הכיסא-נוח שנקנה במיוחד בשביל ישראל, “כדי שיהיה לו נוח בזמן שהוא מתכונן לבחינות הבגרות. שמרנו על השקט”, נזכרה יעל בדבריה. ידיה המטופחות של גברת שטרן דפדפו בספר וליטפו את התמונות המצורפות. היא הפכה את הדפים הלוך ושוב. יעל עקבה אחר הדפים הנעים והרגישה את שעות הריאיון הרבות חולפות לנגד עיניה.

פניה של גברת שטרן החווירו ודמעות חמות זלגו על לחייה. יעל חשה כיצד צבע פניה שלה אף הוא אוזל ועוזב את גופה. היא הביטה בדמעות החורצות את האיפור. מבלי משים הניחה את כף ידה על גב ידה של גברת שטרן, וליטפה אותה בחמימות. “אני אמשיך לבוא”, שמעה את עצמה אומרת. “אני לא מתכוונת לסיים את הספר ולא לראות אותך יותר.”

גברת שטרן הביטה ביעל וחייכה חיוך עדין ורך. “אני יודעת”, לחשה מבעד למסך הדמעות. “הדפים האלו כל כך חשובים לי, הם כל ילדותו של ישראל, והוא היה רק בן עשרים”. היא אימצה את הדפים המודפסים אל ליבה, כאילו היא מחבקת תינוק.

עיניה של יעל שוטטו על פני קפלי שמלתה התכולה של גברת שטרן. היא עצרה את מבטה וקיבעה אותו באחד הקפלים.

“אני לא מתלוננת על הגורל”, המשיכה גברת שטרן ואמרה, וליעל נדמה היה כאילו היא קוראת את מחשבותיה. “פעמיים הכה בי. ילדיי הקטנים הושמדו באושוויץ, כי לא היה מי שיילחם על היותם יהודים. ישראל נפל בהגנה על המולדת שאהב.”

“איך אספת כוחות?” העזה יעל ושאלה, אך הביטה בגברת שטרן בחשש שמא שאלתה פגעה בה.

“היו הרבה שנים קשות, לא רציתי להמשיך, אבל המחלה של בעלי תבעה ממני כוחות. לאחר מותו הבנתי שייעודי בחיים הוא פעילות התנדבותית. זה מה שאני עושה, עוזרת לאחרים שזקוקים לעזרה”. ידיה נעו, מחליקות ומיישרות את קפלי שמלתה, “ישראל נמצא איתי בכל רגע. כל הזמן אני מדברת איתו.”

גברת שטרן קמה ממקומה, היא ניגשה למטבח וכשחזרה הגישה ליעל צלחת ובה פירות העונה. בכל פעם שהניחה מולה צלחת ובה פירות, או מאפה מעשה ידיה, התרגשה יעל מהמחווה המכוונת אליה בלבד. היא ידעה שלפני בואה טורחת גברת שטרן למענה, ורק לה היא ממתינה ומקדישה את שעותיה.

תוך כדי נגיסה בענבי ראשית העונה סיפרה לה גברת שטרן, כי בעוד כמה שבועות היא נוסעת לטיול באירופה. “את יודעת, יש לנו קבוצה של חברים שאנחנו נוסעים כל שנה ביחד. אני נוסעת וישראל איתי.”

יעל חייכה חיוך של הבנה.

“ואת? מה תעשי בחופש שלך?” שאלה גברת שטרן בהיסוס, חוששת לחדור לפרטיותה של יעל.

יעל משכה בכתפייה. “לא יודעת, אולי אנוח.”

“את צריכה לחפש אהבה נכונה”, פסקה.

יעל חייכה חיוך קל וחשבה על עידו. היא ראתה את דמותו מתרחקת.

יעל פקחה את עיניה והרימה את ראשה מול המוני האדם שליד המזרקה. השמש הלוהטת צרבה את עיניה. היא חיפשה בתיקה ושלפה משקפי שמש. קולות המים הזורמים שבמזרקת טרווי העירו אותה למציאות. צללי הבתים ממול החלו מתארכים וקרני השמש התנגשו, כמו חרבות, בסוסי השיש הבהירים והרטובים. נדמה היה לה כי הם דוהרים קדימה, עוזבים את שטח המזרקה וכמו מציעים לה, בואי איתנו.

יעל ניגבה את הזיעה ממצחה והתרוממה ממדרגות האבן. היא התקרבה אל המזרקה והביטה במטבעות שבקרקעיתה, עיגולי המטבעות חייכו אליה. יש אהבה נכונה.

אחרית דבר

ישראל שטרן ז”ל נולד ב-1947 ברומניה. בגיל שלוש עלה לארץ עם הוריו שאיבדו “שם” שני ילדים קטנים. ישראל גדל והתחנך בחולון. הוא נהרג במלחמת ששת הימים, בקרב על כיבוש ארמון הנציב.

גברת שטרן ז”ל נפטרה בחולון ב-1999. בן אחותה אפרים לורנץ ומשפחתו ממשיכים להנציח את זכרו של בנה.

סיפורו של ישראל שטרן אמיתי. בכל השאר, הקשר לדמויות אמיתיות מקרי.