יוסף דנון בסיפור מפתיע על שיחה עם בורא העולם בשעת לילה מאוחרת מתוך קובץ הסיפורים רולטה רוסית (בעריכת מתתיהו ראובן, הוצאת כתב, 2022).

המערכת

כריכה קדמית של ״רולטה רוסית״ מאת יוסף דנון
כריכה קדמית של ״רולטה רוסית״ מאת יוסף דנון

שנתי נדדה. דחף פנימי שאי-אפשר לרסנו אילץ אותי לצאת אל השדרה הקרובה לביתי. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, ליל קיץ מחניק. האימפולס המסתורי הצעיד את רגליי לעבר ספסל מסוים. ‘לעזאזל!’ הרהרתי אחרי שהתיישבתי, ‘איך זה שאין לי שליטה על עצמי?’ בבית היה חם, ובחוץ – חם עוד יותר. התגעגעתי לחורף, לאוויר הקר, לגשם… הקיץ עודנו בתווך, עליי לסבול את המחנק הנורא עוד ימים רבים.

לפתע ליטפה רוח קרירה את עורי, ומטר דק וצונן החל לרדת. לזאת לא פיללתי… עצמתי עיניים, ריח שדות ופרחים עלה באפי. כשבאתי לכאן הספסל היה ריק מאדם, אולם אך פקחתי את עיניי – והינה פלוני יושב לידי. ניסיתי לאמוד את הזר בזווית עיני, אבל דמותו השתנתה מרגע לרגע: פעם זקן מופלג, רם ואדיר… ופעם נפיל, צעיר וחייכן…

“שלום”, בירך אותי הזר. קולו בקע כמו מארובות השמיים.

“שלום”, עניתי, מבוהל עד קצה נשמתי.

“משונה”, אמר הלה, “מכל הבליל האנושי רק דמותך אינה מופיעה, איך הצלחת לעבוד עליי!?”.

“איפה לא מופיעה?” השתדלתי לשמור על קור רוח.

“אצלי, שם למעלה”. עיניו רשפו, גרונו דמה ללוע של הר געש.

“למה? מי אתה?” מלמלתי, רועד כעלה נידף.

“בורא העולם, האדם וכל היתר. מתי התפללת בפעם האחרונה?”.

כה מבוהל הייתי, עד שבמקום להשיב לו – שאלתי: “איך אדע שאתה אלוהים?” הלה צחק. צחוקו הרם החריש את אוזניי.

“אין זו בעיה”, גיחך. משום מקום הגיחה אישה, לבושה בגלימה לבנה. יפת מראה הייתה האישה: בעלת שיער שחור וארוך עד למותניים, גוף תמיר ועיניים בורקות ושחורות כמו פחם. כשחלפה על פנינו הסבה את ראשה לאחור, ובו במקום – ותהי לנציב מלח.

“זיהית אותה?” שאל הבורא.

“אשששת לללוט”, גמגמתי, אחוז אימה. סילון מים ירד על נציב המלח, והוא התמוסס והפך לביצה.

“למה, למה?” נפלטה זעקת כאב מפי. האל פרץ בצחוק מבודח. העצים היטלטלו, האדמה רעדה… צחוקו הדהד מהבניינים הסמוכים ומכל פינות השדרה.

“אפשר גם אחרת”, אמר כשצחוקו גווע. שלולית המים שנוצרה – התייבשה, וגבישי נתרן התנוצצו באור הירח. עם יתר היסודות הפכו הגבישים לנציב מלח, והנציב הפך לאישה בעלת שיער שחור וגלימה לבנה. בצעדים מדודים נעלמה האישה לתוך החשֵׁכה.

“הבה נחזור לעניין שהתחלנו בו!” ציווה האל. “אל תירא ואל תרעד! מכל בני התמותה בחרתי בך…”

“זה לא נכון!” העזתי להמרות את פיו. “רצית לדעת מי אני, מיהו אותו הברנש שפספסת…”

“עם אופי כשלך לא תגיע רחוק”, גיחך הבורא. “כלפי מטה אתה צריך להיות בוטה ואכזר, וכלפי מעלה – חנפן ומלוקק. כשהאל מדבר, האדם משתטח אפיים ארצה…” לפתע נמלך בדעתו: “לא אכחיש, באמת רציתי לדעת מיהו האפס בר אפס הזה שהחמצתי. אתה מתפלל?”. הרמתי את ראשי וְהֵישַׁרְתִּי את מבטי.

“לא, לא מתפלל”. הייתי משוכנע שהאל יכעס עליי.

“מצוין!” בקע קולו של הבורא. “מרוב תחינה, התרפסות וסגידה – ראשי מתפוצץ. מדוע עליי להאזין למאה מיליון תפילות בדקה ולכל ההתרפסויות וההתייסריות הללו: ‘חטאנו, פשענו…’ ביודעי שלאחר התפילה כולם שבים מייד לסורם? מה חושבים לעצמם בני דמותך הכסילים, שאני עובד עשרים וארבע שעות מסביב לשעון? הרי כולכם יודעים שאני אל יחיד שם למעלה, מדוע זה קורה לי?”

“מכיוון שאתה אל קנאי”, פלט פי.

“הַמְשֵׁךְ, המשך”, עודד אותי ריבונו של עולם. “הלילה אני חשוף לביקורת”. פתאום הרגשתי משוחרר מכבלים. ‘אם עליי למות, אמות בן חורין’, הרהרתי.

“חיסלת את אלי המזרח”, המשכתי בגאון. “את אלי יוון קטלת במחי יד, ואת אלי רומא מחקת כאילו לא היו מעולם. ברומא העתיקה, כך טוענים ההיסטוריונים, היו יותר אלים מבני אדם. את האלים האלה יכולת להשאיר כפקידים זוטרים, ואז לפרוש יום אחד בנחת להיכלי השמיים.”

“אין זה פשוט כל כך”, התרעם מלך מלכי המלכים. “אם אתה משאיר היום אל בתפקיד קטן, מחר הוא יגדל ויתפוס את מקומך. זה קרה לאורנוס, ובזה התנסה כרונוס – על מלחמת האלים שמעת?” ולפתע קרא בתמיהה: “יש לך עוד ביקורת עליי!?”

“כן, יש לי…” גרוני היה יבש מרוב חרדה, אך האומץ שאזרתי לא הפקירני: “בכל מקום שמגלים בו עתיקות, יש למזבח מעמד מיוחד. האם אתה אל רחמן או אל צמא דם?”

“גם זה וגם זה, לפי המצב… הַמְשֵׁךְ, המשך! זה מעניין.”

“דפי ההיסטוריה מלאים במלחמות לאין-ספור, בהרס ארצות וברצח עמים. כאשר כל הזוועות הללו מתרחשות, אתה עוצם עיניים ומחריש אוזניים!”

“בכל פעם שאני מנמנם קצת – קם איזה אטילה, היטלר, או סטלין וטורף את הקלפים. מה לעשות שגם לגואל הדם יש צרכים משלו. הַמְשֵׁךְ, המשך…”

“בעוד רבבות מפארים את שמך ומכנים אותך אבינו, הקדוש ברוך הוא, הרחמן, העושה ניסים ונפלאות – מיליוני בני אדם גוועים ברעב; גברים, נשים וטף נטבחים כמו חיות; בשם הדת מתרחשות זוועות שהדעת אינה סובלת…”

“די!” עצר אותי האל. “נמאסת עליי! נמשיך את השיחה שם למעלה!” הוא הרים אצבע אלוהים ו… נעלם. נשארתי יושב על הספסל – סחוט ועצוב. המחנק שב, גופי כאב, אוזניי זמזמו… כשחזרתי הביתה, הייתה השעה שלוש לפנות בוקר.

ראו גם

יוסף דנון בסימניה

הפוסט הקודםניוזלטר יקום תרבות ליום שישי 21/4/23
הפוסט הבאחיים הזז – אוהב מדינת ישראל
דנון יוסף
יליד בולגריה, עלה לארץ בשנת 1949 בהיותו בן 15, והחל לסייע למשפחתו בפרנסת הבית. במשך השנים הקים עסק משפחתי ובמקביל למד באופן אוטודידקטי את השפה והחל לכתוב שירים וסיפורים. ספרים שיצאו לאור מפרי עטו של יוסף דנון :  "מפרץ הדולפינים",  "תעתועי גורל", ובשנת 2022 יצא ספרו האחרון בינתיים "רולטה רוסית" שמכיל 24 סיפורים קצרים. סיפורים נוספים פורסמו במדור היצירות של בית ההוצאה "כתב" ובירחון "מאזניים" וזכו לדירוג גבוה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים + אחד =