עמנואל בן סבו הוא סופר ילדים מוערך מאוד בקהילה של אחינו, היהודים הלאומיים, ואחד ממפעליו המרשימים הוא מבחר הסיפורים לילדים ולנוער על שורדי השואה, ותיאור כיצד עדויות אלו נקלטות אצל בני הארץ שנולדו בחירות.
אני מודה כי עד שלא התוודעתי לבן סבו, לא ידעתי שבין תשע העדות הנוצריות הקיימות בארץ יש גם עדה קטנה – הארמית-נוצרית, שבן סבו העניק לה תמיכה שזיכתה אותו בתואר "יקיר העדה".
בן סבו גם יזם את "מצעד אל החיים": ביקורים אצל שורדי שואה.
קשה להקיף את הפעילות התרבותית-חברתית של האיש, אזכיר בקצרה שהוא משורר (ספרו הראשון על חלל צה"ל מעיר הולדתו בית שאן ראה אור כשהיה בן שמונה-עשרה), מחנך, עורך מקומונים, מו"ל. בפרסים שקיבל הוא זכה בהערכה שהוא ראוי לה, ואני אזכיר כאן את החשוב ביותר בעיניי –"אות התקומה", שזכה בו במלאת שבעים ואחת שנה למדינה.
הרשימה שלי תתמקד בספרים לילדים שכתב בנושא שממש לא קל לכתוב עליו לילדים – נושא השואה. כידוע, סופרי ילדים נוהגים לסיים את סיפוריהם ב"סוף טוב" – הגיבור בסיפורי ילדים נתקל בקשיים ובעיכובים לרוב, ואפילו בסכנת נפשות, אבל בסוף תמיד סינדרלה תזכה בנסיך. בסיפורים על שורדי השואה יש הרי רק כאב תהומי, ואלה שזכו להינצל מהתופת, נושאים לנצח בליבם את מראות הזוועה ואת החלל שנפער בהיעדר קרובים ואהובים שהפכו לעפר ואפר. אבל הרי מדובר בגורלנו המר, שאסור כי יתמסמס בחלוף הדורות. נראה לי שבן סבו מצא את הדרך הנכונה לספר לילדים פכים קטנים מהעולם המבהיל ההוא, והוא מכנה את סיפוריו אלה בשם "ספרים מעצבי זהות לילדים ולנוער". וחובה לציין כי בסיפוריו לילדים הוא מתבסס על עדויות של שורדי שואה, שאותם הוא מזכיר בשמות, כמו מרים שליסר, יונה שליסר, אהרן וייס, בנימין ורצברגר.
עמנואל בן סבו מתפאר, בצדק, ברשימה של אישים מוכרים בתרבות ובביטחון שמשבחים את סיפוריו.
בסיפור אנדור (עכשיו אפשר – הוצאת ספרי איכות, תשפ"א 2021) מתואר איך אביו של אהרן וייס גזז את הפאות של בנו, והעניק לו שם הונגרי, אנדור (טרנסילבניה, המחוז שבו מתרחשת העלילה, הייתה מאוכלסת בתושבים הונגרים), בתקווה שהוא ישרוד את אימי השואה. הילד רואה איך יורים באביו, אבל הוא נשמע להוראותיו, ובורח. בהמשך, במסווה של ילד הונגרי, אהרן-אנדור מצליח להביא שאריות אוכל, אפילו מפחי האשפה, למשפחות המסתתרות במרתף.
עטיפת הספר "אנדור" מאת עמנואל בן סאבו
בנימין זאב ורצברגר, גיבור הסיפור הכותל של בנימין (עכשיו אפשר – הוצאת ספרי איכות, תשפ"ב 2022) נולד בהונגריה, וחווה את זוועות מחנה הריכוז מאוטהאוזן ואת צעדת המוות. הצבא האמריקאי משחרר את המחנה, ולבנימין אין בית שאליו יוכל לחזור. על אפם של משמידינו, בנימין מגיע לארץ, ולימים מגשים חלום: לדאוג לניקיון הכותל. המחבר מפגיש אותו עם אביר איטלקי, אולי צאצא של הצלבנים, וזה מביע אליו אהדה ומעניק לו את חרבו.
בספר פפושה (עכשיו אפשר – הוצאת ספרי איכות, תשפ"ב 2021) אנו פוגשים את מרים שליסר בזקנתה. מרים נולדה בעיר הדמים יאשי שברומניה, העיר שבה בוצע הפוגרום הנורא ביותר שהתרחש בכל רומניה בימי מלחמת העולם השנייה, ואת הפוגרום לא ביצע רק המון מוסת, אלא המשטרה והצבא הרומני בפקודתו של הצורר אנטונסקו. לקוח רומני של אביה, החייט, מלשין לפורעים שהמשפחה היהודית מתחבאת, והם נלקחים אל התופת. מרים איננה יכולה לשכוח את הבובה, "פפושה" ברומנית, שקיבלה מהצלם, לפני המאורעות הנוראים, בובה שהייתה בידיה במשך הצילום בלבד, כי הצלם לקח אותה מידיה. הילדות, גיבורות הסיפור, "מפצות" את מרים בזקנתה, ומעניקים לה מתנה בובה.
הגיבור הטראגי ביותר בסיפורים אלה הוא חיימקה, גיבור סוכריות החיים (ארגמן מיטב, 2019) שסדר השבוע שלו הוא לקנות כל יום סוכריות בצבע אחר, כדי לחלק לילדים בבית הכנסת, וזאת משום שאיבד את
רעייתו וחמשת ילדיו, שהיו סוכריות חייו. אגב, כמעט בכל סיפור מוזכרות סוכריות, ואני מניח שיש באזכור זה משום סמל.
עטיפת ספר הילדים "סוכריות החיים" מאת בן סבו,ציור סשה ויסמן
הספר אחי (ארגמן מיטב, 2019) מוקדש ליונה שליסר, שפולנים רצחו את משפחתו ואת משפחתו של השכן. בסיפור הוא מקבל את השם אברהם. הוא ויצחק, אחיו הגדול ממנו בשנתיים, מצליחים לברוח, אבל חיילים פולנים גוזלים מהם את האוכל ואת הכסף ומסגירים אותם לאושוויץ. לקראת סוף המלחמה הם מוצעדים בצעדת המוות שבה יצחק אינו מחזיק מעמד ומתמוטט. אברהם מנסה לשאתו על כתפו, אבל זאת משימה שמעבר לכוחותיו, ולמרות שהבטיח לא להיפרד ממנו, מאחיו – שהמספרים המקועקעים על ידיהם עוקבים, ושיישאר תמיד בליבו כפצע שלא יירפא לעולם – אח זה, נספה אי-שם בדרך לוודז'יסלאב.
בכל הסיפורים הילדים, שנולדו במולדת החופשית, מרותקים אל סיפוריהם של השורדים, ומוכנים להמשיך ולהקשיב גם אם הוריהם קוראים להם לחזור הביתה לארוחה או לשנת הלילה.
את הסיפורים מלווים, כמקובל בספרות ילדים, ציורים מלבבים ומרגשים של ליהי הברי, של סשה ויסמן, ושל מיכאל ויסמן. הסיפור אחי, המיועד לדעתי לנוער, מאויר בצורה ריאליסטית ובוגרת יותר על-ידי מיכאל ויסמן, כראוי לקהל היעד. אין ספק שהציורים גורמים לסקרנות בריאה אצל קהל היעד הצעיר.
קיראו עוד של ועל עמנואל בן סבו
אריות על הגבעה: טקסט ספרו של עמנואל בן סאבו על הצנחנים כובשי הכותל
