רצח של מנהיג פוליטי (נשיא ארה”ב מקינלי ) בידי מתנקש פוליטי קיצוני. ויקיפדיה

דוד מלמד בסיפור שכמו יצא ממהדורות החדשות על רצח של מנהיג פוליטי בידי מתנקש מסתורי.

גירסה שונה של הסיפור פורסמה לראשונה כפרק בספר החלום הרביעי: יומן אירועים (ספרית פועלים, תשמ”ו 1986). ספר עתידני דיסטופי, יומן אירועים מסוייט, המתעד את קורותיו של פליט ישראלי בר מזל הנחלץ מישראל לאחר נפילתה והופך לפליט גולה באירופה.

המערכת

עטיפת ספרו הדיסטופי של דוד מלמד “החלום הרביעי”.

א.

בחקירה התברר שנורתה ירייה אחת בלבד, מטווח אפס, מאקדח עם משתיק קול.

חלפו דקות ארוכות עד שמישהו עבר ברחוב השקט והבחין בגופה. שבת בבוקר לפני השעה שבע, כמעט אף מכונית לא עברה בכביש המרכזי של השכונה שרוב תושביה דתיים. הצועדים הספורטיביים עדיין לא הגיעו, מתפללים משכימי-קום עדיין לא צעדו לבית-הכנסת הסמוך.

גם אחרי השעה שבע שרר שקט פסטורלי. שמש ראשונה, בהירה ועדיין לא חמימה, האירה את הרחוב באור מתון, והשלימה את הנאת האוויר הצלול שזכו בו אלה שהחלו להגיע מן הרחובות הסמוכים. רובם היו מתפללים שהקדימו לבוא למניין הראשון בבית-הכנסת שבפינת הרחוב, מיעוטם צועדים חרוצים שעשו את הג’וגינג היומי או השבועי ללא פיח המכוניות של ימי-החול וללא מבטי העוברים-ושבים שלא הבינו לשם מה דרושה להם ההליכה הזאת.

והיה ברחוב גם יהושפט גרשוני, מתפלל קבוע במניין הראשון בשבת בבוקר, מחזיק שקית עם טלית בידו הימנית, חובש כיפה סרוגה לבנה גדולה מהודקת בשתי סיכות כסופות על קרחתו המתקדמת, לובש מכנסיים שחורים רחבים וחולצה לבנה מתרפקת על כרסו הקטנה, ממושקף, שפם מברשתי סמיך מתחת לאפו, שני חריצים אנכיים על מצחו בין גבות-עיניו ומבטו חד, חמור-סבר, כאילו כעס על מישהו בקביעות והקרין הצהרה חד-משמעית שחוש-הומור אינו השטח שלו.  

הוא הראשון שהבחין בגופה. כבר ממרחק של מטרים רבים ראה משהו מונח על המדרכה. משהו גדול, אולי חבילת-בגדים שמישהו הכין לנזקקים רוסים והיא התגלגלה לאמצע המדרכה, ואולי משהו אחר. אך ככל שהתקרב החל להבין שמדובר בבן-אדם, וכשהיה כבר במרחק של מטרים מעטים ראה שהאיש מת, וכשהתקרב עוד יותר ראה ליד האיש המת שקית כחולה עם טלית ולידה כיפה סרוגה לבנה מוכתמת בדם, ועוד יותר מקרוב ראה שלולית-דם ליד הראש. המראה היה נורא. הפעם האחרונה שבה ראה גופות שותתות-דם הייתה במלחמת יום-הכיפורים. למרות זאת לא התאפק והגיע עד לגופה ממש ואז אחזה בו חלחלה. הוא הכיר את האיש המת. כל הציבור הדתי הכיר את האיש שדיבוריו נשמעו בתקשורת בתכיפות רבה השכם והערב. יהושפט גרשוני עצמו היה מתפאר לא-אחת באוזני אנשים: “הוא גר בשכונה שלי”.

יהושפט גרשוני הביט ימינה ושמאלה בבהלה. בדיוק עכשיו כשהיה צריך מישהו לעזרה, נעלמו אנשים משני צדי הרחוב. לרגע לא נראו המתפללים ולא הצועדים. לרוע המזל, בגלל השבת לא היה הטלפון הנייד ברשותו. אם היה מישהו עובר עם טלפון-נייד היה נעזר בו. מה יעשה עתה?

רגע חכך בדעתו ואז נראתה הישועה. במדרכה ממול פסע אדם לבית-כנסת אחר. יהושפט גרשוני הכיר אותו מן הראייה ומן הפגישה הקבועה בשבתות בבוקר באותה שעה וכמעט באותה נקודה ברחוב. הוא נפנף אליו כדי לקרוא לו. האיש הבין שמשהו קרה והאיץ את צעדיו, עבר את הכביש, הביט ביהושפט גרשוני ובגופה, והתחלחל. “מה?!” – קרא בבעתה – “זה בן-ציון מעוזיהו. הרגו אותו!”

“איך נתקשר למשטרה, למגן-דוד?” – רעד קולו של יהושפט גרשוני.  

כעבור דקות אחדות החלו להתקרב מתפללים נוספים מן הרחובות הסמוכים. כולם עברו לצד זה של המדרכה והוכו בהלם. לא זה המראה שציפו לראות בשבת בבוקר ברחוב השקט כאשר אור שמש רך מלטף את העוברים בו בבוקר הסתווי הצלול. נוצרה התקהלות קטנה שהלכה ותפחה. למזלם הגיע באותו זמן גם זוג צועדים, גבר ואשה, שברגע הראשון לא האטו את צעידתם הספורטיבית, מתוך מחשבה שהמתקהלים מקיימים טקס דתי כלשהו ברחוב. הם לא הקדישו מבט מיותר אל האנשים בתלבושת האחידה: כיפות סרוגות לבנות, מכנסיים שחורים, וחולצות לבנות. רק כשקראו להם לבוא, הבינו שמשהו קרה. אחד המתקהלים נטל יוזמה וביקש מן האשה שהחזיקה טלפון-נייד שתטלפן למשטרה ולמגן-דוד אדום, והיא עשתה כבקשתו כשהיא מסיטה את עיניה מן הגופה.

היה כמובן גם אחד מן המתפללים שמייד מחה כלפי האיש המבקש לטלפן בשבת: “למה אמרת לה לטלפן? זה לא פיקוח-נפש. הוא כבר מת”. האחרים היסו אותו, ואחד מהם לחש משפט מקוטע שהחל במלים “ההלכה אומרת”, אך הנאספים הנרעשים לא הקשיבו לדבריו. הגבר הצועד שאל בינתיים מי ההרוג. אמרו לו: “בן-ציון מעוזיהו”. להפתעתם, למרות פרסומו התקשורתי הרחב של ההרוג ולמרות הפופולאריות הרבה שלו בציבור הדתי, הצועד החילוני נזקק לשתיים-שלוש דקות כדי להבין בערך מי ההרוג, ולומר: “אה, זה ההוא מהכנסת עם הזקן?”

בינתיים החלו לעבור מכוניות מעטות, אחדות האטו, אחרות המשיכו בדרכן, ואז הגיעו, כמעט יחד, ניידות-משטרה, ניידת זיהוי פלילי, כלבי-גישוש, ואמבולנס. הם לא נזקקו להפעיל סירנות, הכביש היה פנוי. בזמן הקצר שבו סיפר יהושפט גרשוני לכולם איך הבחין בגופה, עלה במוחו לשנייה אחת חשש קצר וחולף: “אני הראשון שאיחקר, כי אני מצאתי את הגופה, אולי אפילו אהיה חשוד בהתחלה”. אך מייד נעלם ההרהור האבסורדי מול רצף האירועים שהתגלגלו במהירות.

צוות האמבולנס פעל במיומנות, הוריד את האלונקה ואת מכשירי הטיפול, והחל בפעולות הנדרשות. צוות הזיהוי הפלילי החל לצלם, לאסוף את תרמילי-הכדורים, לקחת טביעות אצבעות, לסמן סימונים על המדרכה ועל הכביש ולבצע פעולות נוספות על-פי הנהלים. השוטרים שהגיעו בניידת החלו גם הם לפעול, והרחיקו את האנשים מן הגופה שהייתה מוקפת בצוות הרפואי. לאיש לא היה ספק שבן-ציון מעוזיהו כבר מת ולכן לא ציפו לבשורות אחרות מן הצוות. לאחר שהתבקשו על-ידי  השוטרים להתרחק מן המקום, החליטו רובם להמשיך לבית-הכנסת למרות שאיחרו להתחלת התפילה. זוג הצועדים הלך לדרכו, והמשיך להאזין למוזיקה קלה באוזניות. הפוליטיקאי הדתי שנרצח לא היווה סיבה לעכב את ההליכה הספורטיבית או להשבית את המוזיקה המלווה.

בדרך לבית-הכנסת דיברו המתפללים על מה שהחלו לומר בלחש ליד הגופה כבר בדקות הראשונות. “הם הרגו אותו בדיוק כמו שהרגו את גנדי”, “כנראה עקבו אחריו וידעו מתי ואיפה הוא הולך לבית-הכנסת”, “זאת פאשלה של השב”כ שלא נתנו לו מאבטחים”, “עד שלא נעשה טרנספר לא יהיה שקט”. ולבסוף באה האמירה החד-משמעית: “הכל בגלל השמאל והתקשורת שלא נותנים לטפל במחבלים”. כל המתפללים הסכימו עם הדברים, איש לא חלק עליהם. השייכות הלאומית של הרוצח או הרוצחים הייתה ברורה להם מעל לכל ספק. 

בבית-הכנסת הופתעו עדי-הראייה כשנוכחו לדעת שכולם כבר יודעים על הרצח והם לא יוכלו ליהנות מן הסיפוק הנסתר שיש למי שיכול לומר בחשיבות עצמית: “שמעת? רצחו את בן-ציון מעוזיהו. הרגע ראיתי את הגופה שלו”. מסתבר שכמו בכל בית-כנסת היה גם כאן הקשב התורן שכולם מכירים אותו ויודעים שאפשר להתעדכן באמצעותו בחדשות האחרונות בשבת כי “שכן שלו סיפר לו ששמע ברדיו ש…”.

רבים התקשו להתפלל, והגבאי היה צריך לא-אחת לדפוק על השולחן ולקרוא: “חברים, שקט, תנו להתפלל”.

ליד הגופה קבע הצוות סופית את מותו של בן-ציון מעוזיהו והחל בכיסוי הגופה ובהעלאתה לאמבולנס. הדלת נסגרה והאמבולנס עזב את המקום. למעלה חג מסוק משטרתי שטס לכיוון בלתי-ידוע.

יהושפט גרשוני לא היה מסוגל ללכת לבית-הכנסת, אך גם כך התבקש על-ידי השוטרים להישאר איתם אחרי שענה על השאלה מי מצא את הגופה, “אני, אני מצאתי” – אמר להם. השוטרים שדיווחו מייד על האירוע למפקדיהם התפנו לערוך תחקיר הכרחי ראשון לגרשוני. הם התחשבו באיש הדתי ולא רצו להציק לו בשאלות מרובות, ולאחר התייעצות עם הקצין התורן בתחנה, רשמו רק את פרטיו האישיים וביקשו שיתייצב במטה המשטרה לאחר צאת השבת.

בינתיים הגיעה למקום שיירת מכוניות ומתוכן ירדו בכירי המשטרה והשב”כ. הם בחנו את זירת האירוע, שוחחו ביניהם, וסירבו לענות לשאלותיו של כתב-מקומון זריז שהגיע למקום רכוב על אופנועו. “במוצאי-שבת תהיה מסיבת-עיתונאים” – אמרו – “אחרי שתסתיים החקירה הראשונית”.

יהושפט גרשוני, המום מן האירוע, החליט ללכת הביתה. הוא לא היה מסוגל למחות ממוחו את התמונה הקשה שראה בבוקר ולהתפלל כפי שהיה רגיל. ברגליים כושלות השתרך לביתו ובהיכנסו אמר לאשתו המבוהלת: “אל תשאלי מה קרה. הרגו את בן-ציון מעוזיהו, ואני מצאתי את הגופה ברחוב שידלצקי”. צילה אשתו, לבושה חלוק ביתי כחול, לא האמינה למישמע אוזניה. “שב” – אמרה לו – “תסביר לי. אני לא מבינה. הרגו את בנצל’ה פה על-ידנו?!”. ולאחר הפסקה קצרה הוסיפה באנחה: “הוא היה כוכב השבט שלנו ב’בני עקיבא’, כולם קראו לו בנצל’ה”. ואכן, גם עתה קראו לו כל אלה שהכירוהו בכינוי בנצל’ה, וגם אלה שלא דיברו איתו מעולם ראו צורך לכנותו בנצל’ה כאילו היו חבריו הקרובים ביותר עוד מימי גן-הילדים.

יהושפט גרשוני הניח את הטלית על השולחן וסיפר לה על האירוע במשפטים קטועים בעוד צילה מגישה לו כוס מים מינרלים.

בינתיים נזכר שלא העיר את בנו הצעיר בן ה-22 לתפילה. הבן תמיד התקשה לקום בשבת בבוקר והיה הולך לתפילה המאוחרת יותר, בשעה תשע. עכשיו כבר היה מאוחר אפילו לתפילה זו, אך יהושפט גרשוני לא ויתר. “רק רגע” – אמר לאשתו – “אני קודם אעיר אותו”. הוא נכנס במהירות לחדרו ומצא אותו ישן שינה עמוקה. “שילה, בוקר טוב, קום, כבר אחרי תשע” – אמר לו. שילה פקח עיניים רדומות, פיהק, ומיהר לקום. למרות הקושי לקום בשבתות הוא לא החסיר אף תפילה. תוך דקות היה לבוש: מכנסי דגמ”ח, חולצת-ציצית מעל למכנסיים, כיפה סרוגה חומה-כתומה, מכסה את כל הראש, פיאות מסולסלות ארוכות, וסנדלים בלי גרביים. הוא סירב לשתות לפני התפילה, לקח סידור קטן ורצה לצאת לדרכו כשאביו בישר לו את הבשורה. גם הוא היה המום. “אני לא מאמין” – אמר – “הרגו אותו פה על-ידנו? נבלות. ככה אנחנו נראים. משדרים חולשה, והם מנצלים את החולשה שלנו. אם היה עונש-מוות לא היה קורה דבר כזה”. “אני מצאתי את הגופה” – אמר אביו בכבדות. שילה נעצר: “מה ברצינות? אתה!? ומה עשית?”

יהושפט גרשוני סיפר ליד הדלת על רגל אחת את הסיפור. שילה הקשיב בעניין רב ומיהר לצאת למניין המאוחר. ניכר היה על פניו שאינו קולט עדיין את גודל ההלם של הוריו ואת האפשרות שיתחילו לחקור את אביו כמקובל לגבי מי שמדווח ראשון על גופה שמצא.

יהושפט גרשוני, ששנא לקחת כדורים, הסכים הפעם להפצרותיה של צילה ולקח כדור-הרגעה. אחר-כך התעטף בטלית והתפלל ביחידות בחדר-העבודה שלו. כשסיים, סירב לאכול, ישב על הספה ותיאר שוב בפירוט רב ותוך חזרות אחדות את מה שעבר עליו מאז הבוקר ברחוב שידלצקי. צילה חשבה מייד על האספקט האישי: “עכשיו המשטרה תתחיל לטרטר אותך. מי היה צריך את זה? בדיוק אתה היית צריך למצוא את הגופה? אנחנו לא אנשים של חקירות במשטרה ועדויות בבתי-משפט” – אמרה מוטרדת.

בבית הסמוך, מתוך דירה שחלונותיה היו קרובים לחלונם של הגרשונים, נשמעו קולות של קרייני טלוויזיה חוזרים ואומרים את שמו של חבר-הכנסת בן-ציון מעוזיהו. צילה הסתכלה החוצה וראתה את המתפללים שסיימו את תפילת השבת חוזרים מבתי-הכנסת. יותר מתמיד הם פסעו הפעם בקבוצות ודיברו בליווי נפנופי ידיים. לפתע חשה גם היא פחד עמום מן העובדה שהמחבלים הגיעו עד לשכונה השקטה שלהם. במוחה ניקרה הזייה נוראה מה היה קורה אם בעלה היה עובר באותו מקום לפני בנצ’לה ונתקל במחבל או במחבלים.

כשחזר שילה מבית-הכנסת התיישבו לאכול ארוחת-צהריים מוקדמת. שילה היה נסער: “אנשים כמעט לא התפללו. כל הזמן דיברו על הפיגוע. כולם ידעו שאתה מצאת את הגופה. נהיית סלבריטי”. “תודה. הייתי מוותר” – ענה אביו, וכמו אצל רבים חילחל גם בו פחד אינסטינקטיבי: איך השתכללו המחבלים שהצליחו לגלות את מקום מגוריו של בן-ציון מעוזיהו ולדעת את נתיב הליכתו. לא נעים לדעת שבתוך השכונה שלהם היה בבוקר “ביקור” של מרצחים. ובכלל, תמהו כולם, מדוע ארבו דווקא לבנצל’ה. הרי הוא לא נחשב אף-פעם ליעד לפיגוע של מחבלים.

על הסיכוי שהשב”כ יגלה את הרוצחים היו חילוקי דיעות ליד השולחן. יהושפט גרשוני אמר: “אני סומך על השב”כ. עם המודיעין שלנו והמשתפי”ם שלהם שעובדים בשבילנו – ישימו יד על הרוצחים”. שילה חלק עליו: “השב”כ כבר לא מה שהיה פעם. והערבים השתכללו. ובכלל, אם יתפסו אותם אז מה – מה יעשו להם? יקבלו מאסר-עולם, יעשו בגרות, וישחררו אותם באיזה עיסקה אחרי שנתיים-שלוש”.

צילה לא השתתפה בדיון. מוחה היה נתון למוצאי-שבת, להתייצבות של בעלה במשטרה. היא אף-פעם לא נכנסה לתוך תחנת-משטרה, וכנראה גם ליהושפט גרשוני תהיה זו הפעם הראשונה להיכנס ולהיחקר – אם אפשר לקרוא לכך “חקירה”.

שיחתם של בני משפחת גרשוני עברה מהר מאוד לעניין התייצבותו של אבי המשפחה במשטרה לאחר צאת השבת. במוחותיהם קינן עוד חשש זעיר אך עיקש: הרבה פעמים שמעו על מקרים שבהם אדם חף-מפשע מצא עצמו מואשם במעשה שלא עשה, ואפילו נדון לעתים למאסר על לא עוול בכפו. ההיגיון אמר ליהושפט גרשוני שלא יחשדו ביהודי כמוהו, אך העובדה שהוא האיש שמצא את הגופה בוודאי תגרום לשאלות ולבלבולי-מוח. אולי כדאי ללכת מייד עם עורך-דין? הציעה צילה. יהושפט אמר: “זה מזמין חשד. בשביל מה עורך-דין?”. שילה התערב ואמר: “בכל אופן לא ניתן לך ללכת לבד. אנחנו נבוא איתך”. “אני אלך עם אבא” – אמרה צילה – “גם אם לא יתנו לי להיכנס, אחכה בחוץ”.

בכל זמן הארוחה הגניב יהושפט גרשוני בסתר מבטים אל שעון-היד שלו. כשהגיעה שעה עגולה קם והלך לשירותים. הסקרנות האדירה ניצחה את שמירת השבת. הוא לקח בדרך מחדר-השינה את הטרנזיסטור הקטן, הסתיר אותו בכיסו, נעל את הדלת, הצמיד את הטרנזיסטור לאוזנו והקשיב בווליום הנמוך ביותר לחדשות. 

הודיעו בהן על הירצחו של חבר-הכנסת בן-ציון מעוזיהו ועל החקירה המאומצת שבה פתחו מייד המשטרה והשב”כ. בלי להזכיר את שמו של מוצא הגופה אמרו: “גופתו נמצאה על המדרכה סמוך לביתו על-ידי עובר-אורח שהיה בדרכו לבית-כנסת”. אחר-כך דיברו בקצרה על תולדות חייו של בן-ציון מעוזיהו ואמרו שסדרי ההלוויה ייקבעו ביום ראשון.

למאזינים שחיפשו איזכור כלשהו על כיוון החקירה ניתן משפט קצר בסוף הדיווח: “המשטרה והשב”כ בודקים את כל הכיוונים כולל הכיוון הלאומני”.

לקראת הצהריים היו אמורים הגרשונים לצאת לחברים. בחוג ידידיהם נהגו להיפגש כמעט כל שבת, אחרי ארוחת-צהריים מוקדמת, אצל מישהו מהחברים. כשבא לעתים זוג חדש, היו שואלים את הגבר ואת אשתו מאיזה שבט הם בבני-עקיבא, ולפי התשובה ידעו מייד את גילם והיו מעלים שמות של מכרים משותפים. כולם הכירו את כולם. בהמשך השיחה גם מצאו לפעמים קירבה משפחתית, כמו: בן-דוד של האורח החדש הוא מחותן של הגיס של אחת האורחות. גילוי הקירבה היה גורם להם הבעת-שמחה קולנית, “לא להאמין, איזה עולם קטן” – נהגו לומר תמיד.

הם היו אוכלים פשטידות, סלטים, מיטבלים, ופיצוחים, מדברים על מחלות ועל הילדים והנכדים, ולרוב עוברים לפוליטיקה. בשיחות הפוליטיות הייתה לכולם דיעה זהה וביטאו אותה במלים דומות. גם האורחים החדשים שהיו מוכרים רק לבעלי הבית, השתלבו באותה דיעה. רק לעתים רחוקות היה מישהו מהנוכחים במפגשים האלה שותק. לשתיקה זו היו יכולות להיות שתי סיבות: או שהלה שתקן מטבעו או שיש לו דיעה שונה במקצת והוא לא שש לאומרה.

כל הנוכחים היו תמימי-דעים שהתקשורת אשמה בכל הצרות, ושפוליטיקאים מסויימים מושחתים, ופוליטיקאים אחרים הם מצויינים, אמינים, ומוכשרים.

תרומתו של יהושפט גרשוני לשיחות הללו התבטאה בדרך-כלל במשפטים קצרים והחלטיים על כל פוליטיקאי מהצד היריב, ללא ספקות או עידונים: “צריך לתלות אותו” – היה אומר. הוא לא העניק הנחות וגם לא עסק בסוגים אחרים של הוצאה-להורג. רק תליות.

גם על הערבים הייתה דעה אחידה, “הם רוצים להשמיד אותנו. אין עם מי לדבר. הם מבינים רק שפה אחת: כח. הבעייה היא שיש בתוכנו אנשים שעוזרים להם”.

צילה לא התערבה בדרך-כלל בדיונים הפוליטיים, אך מדי-פעם חזרה על מה שאמרו אחרים לפניה, באותן מלים ממש ובכל הרכב של חברים: “בכל אשמים התקשורת והבג”ץ”.

תופעה אחרת במפגשים הללו הייתה חזרה מפתיעה לעיירה היהודית במזרח-אירופה. רבים מהם החלו לגדל זקנקנים ועברו לכיפות שחורות, ילדיהם הפשילו ציציות מעל מכנסיהם, ואף שהיו ילידי הארץ, השתמשו יותר ויותר במלים באידיש או בהגייה אידישאית. תחילה בצחוק, אחר-כך ברצינות, היו אומרים: “גיט שאבעס”, “אנשי שלומנו”, “הטיש”, “שולם זוכר”, “ה-רב’ה מלובביץ”, “מעייריב”, “אומיין” ו”לכה דויידי”. גם בתפילות בבית-הכנסת היו שהחלו להתפלל במבטא אידישאי. הם פנו לרבנים בשאלות ולא רק בענייני דת, וילדיהם לא קיבלו החלטות ללא הוראות מרבניהם. חלק מנכדיהם עברו לישיבות ליטאיות, גידלו זקנים ופיאות ארוכות, וחבשו מגבעות שחורות.

בשבת הזאת, למרות אי-הנעימות ולמרות חוסר היכולת לטלפן ולהודיע שלא באים לביקור, היה ברור לגרשונים שהיום לא הולכים לחברים שאליהם הוזמנו. הם ניסו לנמנם אחר-הצהריים, כהרגלם מדי שבת, אך לא יכלו לעצום עין. שוב דיברו על המקרה ובעיקר על מה שצפוי הערב במשטרה. רק שילה הלך לנוח ונרדם ללא קושי. אי-הנעימות הצפויה לאביו לא הטרידה אותו. הוא היה בטוח שתוך זמן קצר יחזור אביו הביתה. מה הוא כבר יכול לתרום לחקירה חוץ מתיאור מדוייק של מציאת הגופה?

בפגישות החברתיות של הציבור הדתי באותה שבת ידעו כולם על הרצח ואיש מהם לא היה מסוגל לדבר על נושא אחר. האיסור להאזין לרדיו ולטלוויזיה בשבת גרם לשטף שמועות. המלים “אומרים ש” היו הפתיחה השלטת בשיחות. הזעם על המחבלים הפלשתינאים הוליד דברים קשים יחד עם הצעות אופרטיביות כיצד לטפל בהם. בתוך הפורומים הסגורים האלה, כשאוזן זרה אינה מקשיבה, יכלו להעלות הצעות מגוונות, הרבה מעבר לעונש מוות לרוצחים.

אך היה חידוש אחד בשיחות: פה-ושם היו יחידים שהעלו חשד כי אולי ידו של השמאל ברצח. אולי הפעם יצא למשימה צעיר שמאלני חם-מזג וירה בפוליטיקאי הימני חובש הכיפה הסרוגה? והיו בשולי השוליים של הציבור הדתי גם אחדים שבסתר לבם ניקר חשש מסויים שמעולם לא ניקר בהם: אם השמאל הוליד מתוכו רוצח מתועב שכזה, סימן הוא שהשנאה לדתיים התעלתה לממדים קיצוניים, ומי יודע אם זה לא יקרה שוב. ועוד היו שדימיינו במוחם כי יכול להגיע יום בו אנשים חובשי כיפות סרוגות יפחדו לצאת לרחוב עם כיפות לראשיהם מחשש להתנכלויות מצד שמאלנים מטורפים, והם ייאלצו לנהוג בצאתם לרחוב כפי שהם נוהגים בבואם לחו”ל: להסיר את הכיפות מראשיהם, וללכת ללא כיפה או עם כובע-מצחיה שאינו מזהה מי החובש.  

אך רואי-השחורות הללו היו מתי-מעט שלא העזו אפילו להשמיע את חששם ההזוי. תחושת הרוב המכריע הייתה ברורה: מחבלים רצחו את חבר-הכנסת בן-ציון מעוזיהו הי”ד.

עם צאת השבת הופיע ראש-הממשלה בכל ערוצי הטלוויזיה ואמר: “ישראל אבלה על מותו של חבר-הכנסת בן-ציון מעוזיהו שנרצח בידי מחבלים בני-עוולה. אנחנו נשיג את המרצחים ונעמיד אותם לדין. ישראל תמשיך למגר לחלוטין את הטרור כפי שמיגרה אותו לחלוטין פעמים רבות בעבר. העולם צריך להבין שיש להילחם באיסלאם הקיצוני עד חורמה”.

אך, כרגיל, העולם שהיה צריך להבין – משום-מה לא הבין שצריך להבין.

ב.

נח גרסטנר נולד בפולין והיה תינוק כשהוריו הביאו אותו לגרמניה. הם היו יהודים חרדים, ולמרות שלמד בבתי-ספר לא-יהודיים נשאר דתי אך לא חרדי. הוא חבר לצעירים דתיים אחרים, רובם ילידי פולין, שהתפללו עמו בבית-כנסת קטן בקומת המרתף של בית-הכנסת הרפורמי המהודר. הם היו רווקים שעסקו בעבודות שונות, סייעו לפרנסת משפחותיהם, והתגוררו שנים רבות בגרמניה מבלי לקבל אזרחות גרמנית. מדי חצי-שנה קיבלו הצעירים צווי-גיוס מהקונסוליה הפולנית לבוא לשירות צבאי סדיר בפולין.

בשנות העשרים של המאה הקודמת התארגנו בתנועות ציוניות-דתיות שנשאו שמות כמו “ברית חלוצים דתיים”, “צעירי מזרחי”, “החלוץ המזרחי”, ו”השומר הדתי”. הם חלמו על עלייה לארץ-ישראל, שבה יגשימו את רעיון תורה-ועבודה, על הכשרה חקלאית וקיבוץ דתי, על שילוב של דתיות מודרנית עם מבט אוהד אל החלוציות הסוציאליסטית החילונית.

אחת לשנה הייתה פעילותם מגיעה לשיאה. הם התאספו מכל רחבי האיזור למחנה-קיץ באחד היערות, למפגש מכונן שהיה חוויה עמוקה ומקרבת לבבות. באווירה הרומנטית של הטבע האירופי האזינו להרצאות, התווכחו, וטוו את החלום על עתידם בארץ-ישראל. השהייה ביער הייתה מרגשת. באוויר עמד ריחם המשכר של העצים העבותים, העלים הסגולים שנשרו אל השבילים, ריח הטחב, משב צונן, והפטריות שבצבצו בצדי השבילים. הם ישבו ביער הגרמני ולבם ערג לציון.

שם פגש לראשונה אנשים שהפכו ברבות הימים לדמויות מוכרות בארץ-ישראל. הוא האזין להרצאותיו של ד”ר ישעיהו לייבוביץ הצעיר והחריף, לד”ר בורג המשכיל ובעל חוש-ההומור, לד”ר ברט, לד”ר איזי אייזנר, ולדמויות נוספות, ידועות-פחות, שתפסו אחר-כך מקום בולט בציונות הדתית בארץ-ישראל. שם גם שמע את שמות האנשים שאת מאמריהם קרא בשקיקה: הרב נ”צ נובל, הרב ניסנבוים, ש”ח לנדוי, ישעיהו וולפסברג, ד”ר רוזנבליט,  ואחרים. שם נחשף לצירוף-המלים “סוציאליזם ויהדות” ו”סוציאליזם דתי”, ושם שמע את ההרצאות על השאלה “סוציאליזם בתורה – מניין?”.

פעם רשם בפנקס את דבריו של ישעיהו לייבוביץ: “אם אנו מבינים שהחברה היהודית החדשה בארץ-ישראל יכולה להתקיים רק על בסיס של צדק חברתי, עלינו כבני-אדם וכיהודים להתייחס לסוציאליזם בחיוב כאמצעי להגשמת חידוש החברה הדתית בארץ-ישראל”. וגם רשם דעה של מישהו אחר שגרס כי “עלינו ללמוד את הסוציאליזם כחזון למשטר צודק מהתורה… ביחסים המסובכים שבמציאותנו, מקומנו לצד אלה השואפים לדפוסים חדשים, המונעים אי-צדק ואי-שוויון. ומכאן שאנו חייבים להכריע למען הסוציאליזם, סוציאליזם של תורה”.

כאשר סיפר על כך לשני בניו כעבור שנים רבות, לא הבינו את דבריו, והביטו עליו כאילו חלילה השתבשה דעתו.   

עליית הנאצים לשלטון קטעה את חייהם הרעיוניים התוססים של הציוניים הדתיים הצעירים. חלקם מיהרו לעלות לארץ-ישראל, חלקם נשארו עוד זמן-מה בגרמניה ואחר-כך נמלטו בעור שיניהם, וחלקם ניספו בשואה. רובם איבדו את משפחותיהם, בין היתר בעקבות גירוש היהודים אזרחי פולין לארץ מוצאם.

מבין חבריו הקרובים היו שעלו לארץ והצטרפו ל”קיבוץ רודגס” שנוסד כקואופרטיב ליד פתח-תקווה בשנת 1929, היו שהתיישבו בשכונת קריית-שמואל הדתית ליד חיפה, ואחרים שנבלעו בערים ובמושבות, השתלבו בעבודה, והחלו להקים משפחות.

נח גרסטנר עלה לארץ על סף מלחמת-העולם השנייה באוניית-מעפילים שיצאה מבלגיה ועל סיפונה ארבע-מאות מעפילים מחולקים לפי מפתח מפלגתי, והוא בתוך מיכסת “הפועל המזרחי”. רק אחר-כך נודע לו על מותם של בני משפחתו שגורשו לפולין בשנת 1938.

את כאב אובדנם נשא בלבו עד יומו האחרון. 

הוא נשא אשה, ילידת גרמניה, דתית כמוהו. בימים ההם הייתה הדתיות המודרנית שונה מן הדתיות המוכרת היום. גרסטנר הסתובב בבית בלי כיפה, אבל אכל והתפלל עם כיפה כמנהג יהודי גרמניה, היה מדליק חשמל בחגים שנחוגו ביום חול “כי זה לא שבת”, ונהג עוד אי-אלו מנהגים שאינם מוכרים היום לדור הדתי הצעיר. בימי-חול חבש מגבעת-קש בהירה, מכנסי-חאקי, חולצה של “אתא”, וקרא את עיתון “הצופה” הדתי מראשיתו ועד סופו, כולל המודעות בטור “נרשמו לנישואין”. בשבתות חבש מגבעת-בד, הלך לבית-כנסת “הפועל-המזרחי”, ואחר-הצהריים צפה במשחק כדורגל ממרפסת ליד המגרש.

שני בנים נולדו לנח גרסטנר, שהחליט לאחר לבטים רבים להחליף את שם משפחתו לשם עברי: גרשוני. לבנו הבכור קרא על-פי רצון אשתו “מרדכי”, על שם אביה, ולבנם השני קראו “יהושפט”, חיבור מתוחכם של “יהושע” ו”שפטל”, שמות הוריו של נח.

הוא עסק במלאכות שונות עד שמצא את מקומו הקבוע בסוכנות היהודית בעזרת “פרוטקציה” של שר בממשלה שהיה ידידו בימי נעוריו בגרמניה. כאשר קרבו הבחירות הראשונות לכנסת הצטרף לפעילות במפלגה שהמשיכה את דרך הציונות הדתית בה גדל. לימים נחלקו פעילי המפלגה לסיעות, וגרשוני מצא את מקומו הטבעי בסיעת “למפנה”, סיעת-פועלים בתוך המפלגה. גרשוני היה נוהג לומר לשני בניו שגדלו “אני סוציאליסט דתי”, ושניהם לא הבינו איך אדם דתי יכול להיות סוציאליסט, ואיך יכול להיות שילוב כזה בין דתיות לסוציאליזם.

כעבור שנים, אחרי מלחמת ששת-הימים, ראה גרשוני בטלוויזיה בפעם הראשונה איש שחרחר, שעתיד היה להיות ברבות הימים ממנהיגי תנועת ההתנחלות בשטחים. גרשוני הסתכל עליו רגע אחד קצר ואמר בשקט לבניו: “העיניים שלו לא מוצאות-חן בעיניי. אלה עיניים של פאנאט”. והבנים לא הבינו מה רע בעיניים של הבחור האידיאליסט שיצא להיאחז בשטחים המשוחררים, נחלת אבותינו. 

ככל שחלף הזמן התרחקה המפלגה מהשקפת-עולמו המקורית של גרשוני. בתגובה לכך חדל ללכת לישיבות הסיעה בסניף המקומי, לא התנדב לוועדת הקלפי ביום הבחירות, ובסופו של התהליך אפילו גילה לבניו בסוד שהצביע עבור מפלגה אחרת, מפלגת פועלים. בכך תם הפרק המפלגתי של הציונות הדתית בחייו. גרשוני חש שהמפלגה שבה צמח וגדל אינה עוד ביתו.

ג.

יהושפט גרשוני נולד להוריו כשהיו בגיל מבוגר ובהפרש של מספר שנים אחרי אחיו הבכור מרדכי. האח למד במוסדות-חינוך דתיים מחוץ לבית, עובדה שהכשירה אותו לחיים עצמאיים. כעבור שנים נשא אשה, ועבר לגור עמה באחד הישובים בשטחים. מרדכי לא היה שבע-רצון מהשם שניתן לו על-ידי הוריו, ובאחד הימים סיפר להם כי החליט להוסיף לשמו האחד שם שני, שיבטא את תחושותיו הלאומיות העמוקות – ישבעם, על-שם אחד מגיבורי דוד המלך. ההורים הנדהמים הגיבו כלפי-חוץ באיפוק, ורק שאלו אם יהיה זה שם שני. מרדכי שתק והתקשה לענות. אביו הבין את התשובה שלא ניתנה ואמר באנחה: “טוב, תהיה בריא, ישבעם”.

בעיר הקטנה שבה התגוררו היו התושבים הדתיים מיעוט קטן. יהושפט היה צועד בבוקר לביה”ס הממלכתי-דתי, תחילה עם קסקט שחור ואחר-כך עם כיפה סרוגה. בדרכו ראה מעט מאוד חובשי-כיפות. הוא אהב כדורגל כמו רוב חבריו, ובשבתות הלך אחרי התפילה למגרש הכדורגל, גאה להיות אוהד של הקבוצה שצבעיה שחור-לבן, ומביט בתיעוב אל הקבוצה המקומית השנייה שצבעיה אדומים. היא סימלה בעיניו את השמאל שכבר אז היה שנוא על הנערים הדתיים.

בשבתות אחר-הצהריים לבש מכנסי חאקי, חולצה לבנה, עניבה כחולה, והלך ל”בני-עקיבא” – בעיקר בגלל הבנות. “הקומונר”, מרכז הסניף, נדרש להתמודד עם זליגת ילדים לתנועת-הנוער בית”ר. הוא קרא לאותם ילדים ואמר להם וגם לאחרים: “מה יש לכם לחפש בבית”ר? דרכם זרה לדרך שלנו, דרך תורה ועבודה”. המשפט הזה היה עתיד ללוות את יהושפט גרשוני שנים רבות, אך כשסיפר עליו לחבריו ולילדיו כקוריוז, לא האמינו שכך אמר פעם האיש שהפך ברבות הימים לאחד ממנהיגי הציונות הדתית. ילדיו הביטו עליו כפי שהוא הביט על אביו המנוח כשאמר “אני סוציאליסט דתי”.

האיבה לשמאל והאהדה לימין, תחושת הקיפוח של נער שרצה להיות דומה לחברים חילונים, ודברי המורים שהשמאל הוא אנטי-דתי, כל אלה השתרשו בנימי נפשו ועיצבו את השקפת-עולמו הפוליטית. הוא הביט בתיעוב על הדגלים האדומים במצעדי האחד-במאי, אל החולצות האדומות של שחקני “הפועל”, ואל עסקני מפלגות הפועלים ששלטו בעיר. המלים “מפא”י” ו”פנקס אדום” הפכו לאויב מיתולוגי, איום יומיומי של הרוב החילוני על המיעוט הדתי.

כל ימי נעוריו לא הבין את אהדתו של אביו למפלגות הפועלים, את דיבוריו על צדק חברתי ושיוויון, על הצורך להילחם למען השכירים ונגד הקפיטליסטים הנצלניים. ציטוטי אביו מדברי האידיאולוגים הסוציאליסטים נשמעו לא רק תמוהים אלא גם מקוממים. מדוע אימץ אביו את האידיאולוגיה הסוציאליסטית השנואה, האנטי-דתית, והכניס אותה לביתו בזיווג משונה עם הציונות-הדתית?

בחלוף דור העביר יהושפט גרשוני את העוינות שזרמה בעורקיו אל בניו, לא בהרצאות דידקטיות, אלא כבדרך-אגב, בהבעת-פנים, בדיבור, בציטוט, בהערה. הוא לא נתקל בקושי כלשהו לרכוש את הזדהותם עם דבריו.

לימים, כאשר ישב עמם בשולחן השבת, השמיע אמירות פוליטיות חדות, פסקניות, נטולות ספקות, תמיד מתוך נקודת-מוצא אחת. אך בניגוד לרוב חבריו החילונים בימין, לבשה אצלו ההתנגדות לשמאל עוינות מרתיחה, סמוקת-פנים, עוטה נימה דתית. “הכל בגלל השמאלנים האנטי-דתיים” – חזר ואמר פעמים רבות – “הם יותר גרועים מהערבים”. ורק מי שהכיר את דעתו על הערבים ידע עד כמה חריפה קביעה נחרצת זו.

ד.

מייד עם צאת השבת עשה יהושפט גרשוני “הבדלה” וירד עם צילה למכונית. את שילה שיכנע להישאר בבית. הוא יצא עם בגדי השבת: מכנסיים שחורים, חולצה לבנה, והכיפה הסרוגה הלבנה. צילה לבשה את בגדי-החול: חולצה פשוטה וחצאית-ג’ינס רחבה שהגיעה עד נעלי-ההליכה הלבנות וכמעט נגעה ברצפה.

בתחנת המשטרה חיכו לו חוקרים מן המשטרה והשב”כ. צילה התבקשה להישאר על ספסל במסדרון, ויהושפט גרשוני נכנס לחדר-החקירות ושהה שם למעלה משעה. כשיצא מן החדר הלכו שניהם למכוניתם ונסעו הביתה. רק בתוך המכונית שאלה צילה “מה לקח כל-כך הרבה זמן?”, ויהושפט השיב “שאלו אותי כל מיני שאלות. מתי ראיתי את הגופה, מאיזה מרחק, איזה אנשים היו ברחוב, האם אני הולך כל שבת באותה שעה ובאותה דרך, האם ראיתי משהו חשוד, האם הכרתי קודם מקרוב את בן-ציון מעוזיהו, האם שמעתי קול של יריה, האם ידוע לי על אויבים שהיו לו. והיו להם גם שאלות שאני לא מבין למה שאלו: מה הדעות הפוליטיות שלי, מה דעתי על בן-ציון מעוזיהו, האם שמעתי מישהו מהחברים שלי מדבר עליו בצורה שלילית”.

בדרכו לביתו חש יהושפט גרשוני תחושת-הקלה. הוא לא הוזמן לחקירה נוספת, השאלות שנשאל היו הכרחיות בגלל היותו האיש שמצא את הגופה, והעניין נראה סגור מבחינתו. ההנחיה היחידה שקיבל הייתה לא להתראיין לכלי-התקשורת. הוא קיבל את ההנחיה בהסכמה מלאה. ממילא תיעב אותם בכל נפשו.

צילה מיהרה לדווח בטלפון הנייד לשני בניה ולאחותה על סיום החקירה, ואמרה לאחותה ולבנה ישבעם שהם יכולים לבוא לבקר.  

כשהגיעו צילה ויהושפט לביתם הפעילו את המשיבון, עליו הוקלטו כל שיחות-הטלפון מהחברים ששמעו כי יהושפט הוא מוצא הגופה, ואחר-כך ניתקו את הטלפון. לשניהם לא נותרה סבלנות לנהל באותו ערב שיחות עם כל המטלפנים, ובנם שילה ממילא שנא לדבר עם החברים של הוריו.

שניהם הצטרפו לישבעם ולשילה, שישבו כבר בסלון וצפו בחדשות בטלוויזיה. מהדורת-החדשות המורחבת הייתה מוקדשת לרצח בן-ציון מעוזיהו, לדברים של בני-משפחתו, חברים ופוליטיקאים. לציוני-הדרך בחייו: ביה”ס שבו למד; תנועת בני-עקיבא; חבריו לשבט; לגרעין הנח”ל; לישיבה התיכונית; ופעילותו בדור הצעיר של המפלגה, וכמובן, הסיעה בכנסת.

בן-ציון מעוזיהו נולד באחת הקריות ליד חיפה, בן להורים דתיים-לאומיים, שכירים במפעל-תעשייה מקומי. כל גידולו היה בחברה הציונית-דתית: בית-ספר ממלכתי-דתי; מועצת התלמידים; בני-עקיבא; קורס מדריכים; קומונר בסניף הצפוני; גרעין נח”ל; שירות בנח”ל המוצנח; קיבוץ בעמק בית-שאן; רשימות בעיתון בני-עקיבא “זרעים”; כתב “הצופה” בצפון; לימודים באוניברסיטה; פעילות בוועד אגודת הסטודנטים; הצטרפות למשמרת הצעירה של המפלגה; כיבוש ראשות הסניף המקומי; בולטות במישור המוניציפלי; פסק-זמן ללימודים בישיבה ציונית; התקדמות מהירה במרכז המפלגה; מקום ריאלי ברשימה לכנסת; כישרון-נאום מעולה והתנסחות מצויינת; חבר-כנסת פעיל; אחד האנשים החזקים במפלגה; ובאחרונה השמעה מינורית מפתיעה של אמירות פוליטיות מתונות. 

בשעה מאוחרת נמסר על הישיבה המיוחדת שבה נקבעו סדרי ההלוויה יחד עם בני-משפחתו. על החקירה הוטל איפול מלא, והדוברים חזרו ואמרו שהכיוון העיקרי הנבדק הוא הכיוון הלאומני, אך לא מוציאים מכלל אפשרות גם כיוונים אחרים.

בינתיים, בניגוד למצופה, שום ארגון פלשתינאי לא נטל אחריות על הרצח, והדבר נראה תמוה וגם היקשה על החקירה. הפרט היחידי שהיה קשור ישירות למימצאים ושהותר לפרסום על-ידי המשטרה היה שעל-פי סימני הבלימה על הכביש ניכר שהרצח בוצע ממכונית חולפת שהאטה ליד מקום הליכתו של הנרצח, וכן שכלבי-הגישוש שהובאו למקום לא הביאו שום חידושים: כלב אחד הוליך לביתו של בן-ציון מעוזיהו, מה שנחשב כהגיוני על-פי ריח בגדיו של הנרצח, וכלב שני הוליך לביתו של יהושפט גרשוני, מה שהיה אף הוא הגיוני על-פי ריח בגדיו של האיש שהיה הראשון לעמוד ליד הגופה.

רק בסוף הערב, אחרי כל הדיבורים וההערות, הועלתה בבית גרשוני, וגם בבתים מעטים אחרים, השערה שונה על מבצעי הרצח. שילה היה זה שהעז להעלות את ההשערה כי אולי הרוצח בכלל אינו ערבי. “אולי מישהו מהשמאל רצח אותו” – אמר שילה – “הם שונאים אותנו שנאת-מוות. חסרים משוגעים  אצלם?”

אביו ואמו פיקפקו בדבר. “למה דווקא אותו? יש מספיק פוליטיקאים יותר ימניים ממנו. ובכלל, בזמן האחרון הוא השמיע כמה הצהרות שלא מתאימות לאדם ימני”. “נכון” – הסכים שילה – “ההצהרה האחרונה שלו נשמעה כמו התחנפות לשמאלנים”.

עייפים מן היום הקשה הלכו בני משפחת גרשוני לישון. הם סיכמו לא לצאת מחר לעבודה אלא לנסוע להלוויה בירושלים. אחרי הכל יהושפט גרשוני הפך להיות, שלא מרצונו, חלק קרוב ובלתי-נפרד מן הנרצח: האיש שמצא את הגופה.

ה.

הלווייתו של בן-ציון מעוזיהו הייתה ההלוויה הגדולה ביותר שידעה הציונות הדתית מעודה. מספר המשתתפים נע בין עשרים-אלף לפי גירסת המשטרה, ובין מאתיים-אלף לפי גירסת מפלגתו של הנרצח.

המוני מלווים חובשי כיפות סרוגות הלכו אחרי ארונו ברחובות ירושלים והאזינו לנאומי ההספד של הרבנים הראשיים, רבני הציונות הדתית, וראשי מפלגתו. כולם הצביעו לעבר האשמים ברצח, קראו לכוחות הביטחון לעשות הכל ללכידתם, ודרשו מן הממשלה לגזור עליהם עונש מוות. יהושפט גרשוני הינהן בראשו למישמע הדברים ולחש לצילה “צריך לתלות את הרוצח”, וצילה הינהנה בזעם “כן, צריך לתלות אותו”.

עוד דרשו הנואמים מן הממשלה להפעיל יד חזקה נגד ארגוני הטרור, ולהורות לצה”ל לכבוש מחדש את השטחים שנמסרו בעבר לרשות הפלשתינאית. שוב ושוב חזר בדבריהם המשפט: “יוצא יהודי מביתו לתפילה בשבת בבוקר ונרצח בידי בני-עוולה. ואיפה הממשלה כשדם יהודי נעשה הפקר?”

בשולי ההלוויה ניסו אנשי “כהנא-חי” להניף כרזות נגד ראש-הממשלה הבוגד, שנכנע לטרור ואשם ברצח של בן-ציון מעוזיהו הי”ד. סדרנים ניסו להרחיקם מן המקום ולא הצליחו. רבים בקהל הצדיקו את הכהניסטים וקראו קריאות-זעם נגד הסדרנים ונגד הממשלה.

עם תום ה”שבעה” הגיעה המשפחה לבדה אל הקבר, וביום השלושים, בגילוי המצבה, נכחו במקום רק כמה עשרות בני-משפחה וחברים קרובים. התקשורת חזרה לעסוק בעניינים אחרים והחקירה עברה על-פי הדיווחים “למישור המודיעיני”.

תעלומת הרצח לא נפתרה, אך חלה תפנית מפתיעה בחקירה: המשטרה שיחררה לפרסום הודעה לאקונית לפיה היא בודקת גם אפשרות לרצח על רקע פוליטי. לכולם היה ברור שמדובר בהתנקשות של מישהו מהשמאל באיש שהיה ממנהיגיו הבולטים של הימין הדתי. הזעם בציבור הדתי פרץ במשנה-עוז. נאמרו ביטויים חריפים נגד השמאל שכמותם לא נשמעו מעולם. היו שהזדרזו לקרוא לנקמה, והיו שהזהירו מפני מלחמת-אחים, היו שדרשו להצמיד אבטחה לכל מנהיגי הימין הדתי, והיו שהציעו לאבטח גם התקהלויות ומקומות-מפגש של חובשי כיפות סרוגות. בציבור הדתי השתכנעו בהדרגה שהפעם הירייה באה מצד שמאל.

גם במשטרה ובשב”כ החלו לבדוק את החשד שלרצח היה מניע פוליטי מצד גורם שמאלני, שזעם על דרכם הימנית הקיצונית של בן-ציון מעוזיהו ומפלגתו. כיווני החקירה הוסטו לכיוון זה. סוכני שב”כ שעקבו במשך שנים אחרי תאים שמאלניים קיצוניים נקראו לסייע בחקירה. תיקים ישנים הוצאו מן הארכיונים, סרטים שצולמו בהפגנות השמאל הקיצוני הועלו אל הצגים, סוכנים רדומים נקראו לפעולה, מלים שלא נשמעו זמן רב הידהדו שוב בחדרי החקירות: “מצפן”, “התנועה האנארכיסטית”, “יש גבול”, “סרבני גיוס”, “בצלם”, ועוד שמות של גופי השמאל הקיצוני. בעקבות המלים עלו גם שמות אנשים. אט-אט נאספו הכתובות והטלפונים, ועם רדת הלילה נקשו החוקרים על דלתות בתיהם של הפעילים המוכרים. המשטרה שהייתה נתונה לביקורת קשה מצד הציבור הדתי על אוזלת ידה בגילוי רוצחיו של בן-ציון מעוזיהו נאלצה לפרסם הודעה נוספת שתוכיח כי החקירה לא גוועה. “נבדק חשד שגורמי שמאל קיצוניים עומדים מאחורי הרצח” – הודיעה המשטרה אף שידעה שהיא נותנת פתחון-פה למסע שיסוי קשה נגד השמאל כולו.

בזה אחר זה זומנו פעילי השמאל הקיצוני לחקירה בתקווה שמאחד מהם יתגלה קצה-חוט שיוביל לפתרון התעלומה. אך הפעילים לא סיפקו את הסחורה המבוקשת. לכולם היה אליבי מוצק, איש מהם לא יכול היה להיחשד כי נמצא בבוקר אותה שבת בנתיב הליכתו של בן-ציון מעוזיהו, איש מהם לא יכול היה להצביע על מתנקש פוטנציאלי.

זעמו של הציבור הדתי לא דעך, ההאשמות נגד המשטרה והשב”כ לא חדלו. והיו שאמרו: מה נותר למשטרה לחקור? כיוון פלילי? אולי רצו להרוג בכלל מישהו אחר וירו בטעות בבן-ציון מעוזיהו? ואכן היה עבריין שגר בסביבה והופיע באלבומי המשטרה, אך החשד שרוצח כלשהו התכוון אליו וירה בטעות בבן-ציון מעוזיהו היה דימיוני לחלוטין. השערה נוספת שהועלתה בלית-ברירה הייתה שאולי היה בן-ציון מעוזיהו המנוח נתון לסחיטה מצד גורמים בעולם התחתון והוא לא גילה על כך לאיש. המשטרה הפעילה את סוכניה, נאלצה לתשאל גם את בני-משפחתו של בן-ציון מעוזיהו, וגם לבדוק את מחשבו ואת מסמכיו האישיים, אך בשום מקום לא נמצא סימן כלשהו לקשר עם גורמים בעולם התחתון.

המשטרה הייתה חסרת-אונים. ביקורת חריפה נמתחה עליה ועל השב”כ באשמת אוזלת-יד. בפעם הראשונה בתולדות המדינה נרצח מנהיג פוליטי בכיר ותעלומת הרצח לא פוענחה. הדרך היחידה שנותרה הייתה מינוי צוות-חקירה אחר בתקווה שחוקרים חדשים שאינם שבויים בקונספציות הקודמות אולי יעלו על זווית אחרת בפרשה, ויגלו קצה חוט ללכידת הרוצח או הרוצחים.

הצוות החל את החקירה מן ההתחלה, כאילו לא פעל צוות-חקירה קודם. וכמו בחקירה הראשונה היה הנחקר הראשון יהושפט גרשוני, שבינתיים עבר לזקנקן קטן ולכיפה שחורה. הפעם נמשכה החקירה זמן רב יותר, והשאלות היו בוטות יותר. צילה שחיכתה בחוץ כמו בפעם הקודמת, הפעם עם ישבעם ושילה, החלה להרגיש ברע וביקשה כוס מים וכדור נגד כאב-ראש.

ההחלטה של הצוות החדש לחקור הכל מן ההתחלה כאילו לא הייתה חקירה קודמת, הובילה גם לשאלות על מימצאי כלבי-הגישוש. בחדר אחר, סמוך לחדר שבו נחקר יהושפט גרשוני, חקרו את הגששים. הללו סיפרו שהכלבים הובילו לביתו של בן-ציון מעוזיהו ולביתו של יהושפט גרשוני. “עד להיכן בביתו של בן-ציון מעוזיהו?” – שאל חוקר עקשן אחד. “עד לדלת הבית” – ענה הגשש – “לא היה טעם להיכנס פנימה למשפחה ההמומה, וגם לא רצינו להיכנס עם כלבים לבית הדתי בשבת כשידענו בדיוק מדוע הכלבים מובילים לשם”. 

“ובבית של יהושפט גרשוני עד לאיפה הגעתם בדיוק?”, לחץ החוקר העקשן. “גם זה היה בית דתי וגם פה ידענו מדוע הכלבים מובילים לשם. לא ראינו טעם לעלות לקומה השישית ולהיכנס לתוך הדירה בשבת. נעצרנו עם הכלבים למטה בחניון”.

“ליד המכונית הראשונה”? – המשיך החוקר.

“לא”, חשב הגשש לרגע, “ליד המכונית הרביעית”.

“והכלב ריחרח את גרשוני במקום הרצח?”

“גם את גרשוני וגם את הכביש ליד הגופה” – ענה הגשש.

החוקר העקשן קם ויצא מן החדר. ללא הכנות וללא זהירות כלשהי פנה לצילה: “מה מספר החנייה שלכם בחניון הבית?”. “ארבע” – ענתה צילה בעצבנות – “למה?”.

החוקר הביט לרגע אל שילה, מבט חודר היישר לתוך עיניו המתרוצצות. “תיכנס אליי לחדר” – אמר לו. צילה השמיעה צעקה לא אופיינית לה: “למה שייכנס? מה יש לכם איתו?”

החוקר ענה בשלווה מקפיאה: “אני רוצה לשאול אותו רק שאלה אחת קצרה”.

– “מה הוא שייך לעניין?” – קמה צילה ממקומה. אך החוקר כבר הניח את ידו על כתפו של שילה וסייע לו בדחיפה קלה להיכנס לחדר. 

“שב”, אמר לו, “הבטחתי לאמא שלך שתהיה שאלה קצרה. אז להמשיך לחקור ולעצור את האבא שלך, או שאפשר לגמור את המשחק?”

שילה השפיל את עיניו שאיבדו את ביטחונן. “תנו להם ללכת הביתה” – ענה בלחש.  

ו.

באותו ערב, בשעה מאוחרת, שבועות אחדים לאחר הרצח, כאשר התקשורת והציבור כבר היו עסוקים בעניינים אחרים, הגיעה מכונית משטרתית ללא מספר-רישוי משטרתי אל ביתה של משפחת גרשוני. שני בלשים ירדו לחניון עם שילה הנתון באזיקים, התעכבו שם זמן קצר, ואחר-כך יצאו במהירות חזרה למכונית ומשם לשיחזור במקום הרצח.

בתחנת המשטרה חיכה עורך-דין ידיד המשפחה שהוזעק בטלפון. עורך-הדין לבש חליפה שחורה, ענב עניבה שחורה, וחבש כיפת-צמר שחורה. לאחר שהתלחש קצרות עם שילה המתוח והעצבני, נכנסו שניהם אל חדר מפקד יחידת החקירות. הוריו של שילה הגיעו והמתינו בחוץ.

שילה, עיניו יוקדות במבט משונה, ועל פניו חיוך מאולץ שבא לחפות על חרדתו, צפה בבלש שחבש כפפות-ניילון והוציא מתיקו אקדח עם משתיק קול ומחסנית כדורים.

“אני הרגתי את בן-ציון מעוזיהו”, אמר שילה בקול יבש ובידיעה שהוא מצולם במצלמה נסתרת, “זה האקדח והכדורים של אחי ישבעם שהיו בכספת של הוריי יחד עם תכשיטים ומט”ח מאחורי הארון של כלי-הפסח. לישבעם היה רישיון לאחזקת אקדח בגלל שגר ביש”ע. לפעמים היה מכניס את האקדח למשך השבת כשנסע להתארח במלון. פעם הכניס לשם גם משתיק-קול שהיה בודק אותו במיטווח. גם בשבת של המקרה היה עם המשפחה שלו במלון. ידעתי את הקוד של הכספת והוצאתי את האקדח עם הכדורים והמשתיק. אחרי המקרה הכנסתי אותו מייד בחזרה לפני שהוריי התעוררו”.

שוטר כבל את ידיו באזיקים בעוד עורך-הדין מבקש עבור מרשו מזון כשר בהכשר בד”ץ. צילה ויהושפט גרשוני, המומים ומבוהלים, ראו את בנם מוצא מן החדר ונלקח לחקירה במקום אחר. היומנאי שהביט בהם ממקום מושבו חשב בליבו: איך בכלל הוא הרוצח, הרי הרצח היה בשבת והיריות נורו מתוך רכב נוסע, ואילו הבחור הזה שאומר שהרג את בן-ציון מעוזיהו הוא דתי, ומה יש לו להרוג אדם כמוהו, חובש כיפה סרוגה?  

בחקירה הראשונית אמר שילה בקור-רוח: “הוא הרגיז אותי יותר מהבוגדים השמאלנים, כי היה אחד משלנו והתחיל לדבר בעד פשרות כואבות ביהודה ושומרון. עשיתי את זה בכוונה בשבת בבוקר, כדי להטעות ולטשטש עקבות. הוריי לא הרגישו שיצאתי מהבית, לקחתי את הרכב של הוריי, וחזרתי הביתה לפני שאבי הלך לתפילה בשעה שבע. אני גאה במה שעשיתי. וביערת הרע מקרבך”.

החוקרים המנוסים ביותר ביחידה לפשיעה חמורה התקשו להאמין למשמע אוזניהם: על-כך קם אדם ויוצא לרצוח?

למחרת הובא שילה לבית-משפט להוצאת פקודת-מעצר. הוא היה מגודל זקן מתפתח, וחבש כיפה סרוגה, שחורה וגדולה, ופיאותיו המסולסלות התארכו עד לכתפיו.

נציג המשטרה הביא קלטת של שיחזור הרצח וחוקרי המשטרה נשמו לרווחה עם פיענוח התעלומה. בציבור הרחב לא הצליחו לעכל את הידיעה, ולהבין מדוע רצח הצעיר חובש הכיפה הסרוגה את בן-ציון מעוזיהו שהיה מן המחנה הפוליטי שלו. בציבור הדתי הייתה התדהמה גדולה עוד יותר: הם התקשו לעכל את הידיעה שהרצח בא מתוך “אנשי שלומנו”. אך התגובה לא איחרה לבוא: “הוא מטורף, זה בטוח, צריך לאשפז אותו”.

צילה ויהושפט גרשוני ישבו בבית-המשפט שמוטי-ראש. צילה לא הייתה מסוגלת לעצור את דימעותיה, ויהושפט הביט ביוצא-חלציו הכבול באזיקים, ונזכר בגעגוע באביו המנוח, שידע כבר לפני שנים רבות לזהות עיניים של פאנאט.

תגובה אחת

  1. סיפור עצוב על מה שקרה לדתיים הממלכתיים עם הסחיפה ימינה וההתחרדות. כבר קראתי בעבר את התיאורים האלו, על ההורים ששלחו את ילדיהם לכל מיני פנימיות ונחרדו כשהם חזרו ימנים קיצונים, גזענים פשיסטים ממש, וגם הרבה יותר קיצונים בכיוון החרדי. עד שכדי שטבעו מושג חדש חרד״לים. וגם התיאורים על בני עקיבא, שלפני 50 שנה היו פעולות משותפות כולל ריקודים במעגל בן/בת/בן/בת בלי השטויות האלו של ״שמירת נגיעה״ שזה כמובן המצאה מודרנית שאבותינו לא הכירו בכלל, כולל לא חרדים. בדיוק כמו מה שקרה למוסלמים ה״פונדמנטליסטים״, שקראתי מומחים לאיסלאם שאמרו שזה בדיוק ההפך, הם רדיקלים ולא פונדמנטליסטים, זה הכל המצאות חדשות והאיסלאם בכלל לא היה כזה אפילו לא לפני מאתיים שנה שלא לדבר על תקופת החליפים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 + שש עשרה =