דגל ישראל
דגל ישראל

במוצאי שבת בחצות הלילה התעוררתי להטיל מימיי וכשחזרתי למיטתי בעלי לא היה שם. זה עניין מוזר. למרות שנפטר לפני יותר משנה, לא פעם אני קמה בלילה ושוכחת שכבר איננו במיטתי. אולי בחלומותיי הוא עדיין איתי, מכל מקום אינני זוכרת חלומות. ניסיתי להירדם והוטרדתי במחשבות על בעלי ועל ימים יותר טובים שהיו פעם. בסוף קמתי, הדלקתי את אורות הסלון, ופתחתי אלבום תמונות. הייתי מאוד יפה פעם, גם בעלי. כך אני זוכרת אותו, כמו בתמונות. את ימיו האחרונים אני משתדלת לשכוח. רמקולים ממסיבה אצל השכנים הפרו את הדממה. תמיד משהו מפר את הדממה. ביום אלו הצפירות או נביחות הכלבים, ואתמול ההפגנות נגד הרפורמה, הלילה אלו השכנים החדשים, זוג צעיר שירשו את דירת הסבא שנפטר וחגגו את חנוכת ביתם החדש. הכרתי את הסבא, היה איש חיל, היה מ”פ במלחמת ההתשה. דפדפתי בין התמונות. הנה ההיריון הראשון שלי. הנה שלושת בניי. גם הם גדלו והזדקנו, והבכור שבהם כבר סבא. בסבא שנהיה אפשר לראות את התינוק שהיה, אך בתינוק שהיה לא בהכרח רואים את הסבא שעתיד להיות. הכל היה יכול להיות אחרת, כל אחד היה יכול לגדול אחרת עם חינוך אחר, לטוב ולרע. משעשע לחשוב מה היה קורה אם הייתי לוקחת את הנכדה שלו, שהיא נינתי, לוקחת אותה אחורה בזמן ומגדלת אותה בבית ילדים בקיבוץ. וודאי הייתה יוצאת ילדה אחרת. אם הייתי לוקחת את שכני ומגדלת אותו היכן שסבו גדל גם הוא היה אולי יוצא אחרת. מצחיק לחשוב כמה מהר דברים משתנים.

אבל זה לא יעזור. הנחתי את האלבום. הזמן רץ רץ ולא מסתכל אחורה. חזרתי למיטתי ונשכבתי לישון. בחורף קר בירושלים והשמיכה לעולם לא מספיק חמה.

***

למחרת ישבתי בבית קפה עם בני הבכור. אור אפרורי נגה מעיניו, שיערו היה מפוזר, זיפים מושלגים התרוצצו על עורו היבש. לא ראיתיו חודשיים והייתה מין רשמיות בהזמנתו שהחשידה אותי שמשהו קרה. “מה תשתי אמא?” שאל כשמלצר בא. “קפה הפוך חזק”. כשהמלצר הסתובב תפסתי את עיניו ואמרתי: “אורי, דבר ישר כמו שאתה מכיר מהבית. אני רואה שמשהו לא טוב הולך איתך, אז פתח פיך וספר. ואחר כך גם תלך בדחיפות להתגלח”. “לא תחכי לקפה הא?” אמר ובלע רוק. המלצר בינתיים הביא קפה לשנינו ועוגיות תמרים. “דניאל השתגע. החליט לעזוב הכל ולגור בגרמניה”. “הבנתי. זה באמת חבל” אמרתי ולגמתי מהקפה. “זה כל מה שיש לך לומר? באמת חבל?” נדהם. “אתה רוצה שאעשה את עצמי מופתעת?” שאלתי. “אני רוצה שתחסכי לי את הציניות, את האכזבה ואת המרירות. יש לי מספיק משלי”.

“למה הזמנת אותי? מה אתה רוצה שאעשה?”.

“שתדברי איתו, שתנסי לשכנע אותו להישאר. אם לא בשבילו אז בשביל תמר. הוא בחור גדול, זכותו לדפוק את החיים של עצמו, אבל היא עוד תינוקת, שלא יעשה לה את העוול הזה”. “הוא לא יקשיב לזקנה בלה כמוני” אמרתי.

“אמא, אני נואש. אני אנסה כל מה שאפשר לנסות כדי שישנה את דעתו. את שייכת לדור שבנה את המדינה הזאת במו ידיו. הוא אומר שהמדינה טובעת אז הוא נוטש את הספינה, תשכנעי אותו שלא משנה מה אסור לנטוש, שאי אפשר לוותר על המקום הזה ויהיה מה” התחנן. חמלה ועצב שקשקו בתוכי ולחצו על עיניי להזיל דמעות, אך שריריי עפעפיי חזקים והתרגלו לחסום את הסכר. אורי אורי אורי, לא רק עליך האשמה. אם גידלת אותו להשתמט סימן שגם אני טעיתי בדרך. “אני אדבר איתו, עכשיו אתה יכול ללכת להתגלח”.

*** 

בפתח היה שטיח רקום בצבעי הקשת עליו כתוב “welcome” באותיות מסולסלות. לדלת לא הייתה מזוזה. דפקתי ודניאל פתח בחיוך. “סבתא! כנסי שבי, אכין לך קפה”. הכין קפה במקינטה. הייתה שבת בבוקר ושמש האירה את הים שמעבר לעיר מבעד לחלון. תמר חפנה פירה באצבעותיה השבריריות, אכלה ולכלכה פניה על כיסא התינוקות. “אז אבא אמר לך שאנחנו עוזבים לגרמניה. תכננתי לומר לך בעצמי השבוע אם לא היה מקדים אותי” אמר. “הקטנה יודעת?” שאלתי. “יודעת שעוזבים. היא לא מבינה מה זה גרמניה, אבל היא תבין ותתרגל אחרי זמן מה. יהיה קשה, אבל בסוף יהיה לה יותר טוב לגדול במדינה דמוקרטית”, אמר. “דניאל, אתה לא מגזים?” שאלתי.

נאנח. “הוי סבתא.. ידעתי שבאת לשכנע אותי. זה לא יעבוד סבתא, המדינה שגדלתי בה זאת לא אותה מדינה שאת גדלת בה”.

“נכון דניאל, אני גדלתי בפולין בימים שיהודים נחשבו פחותים מכלבים, וההורים שלי נמלטו איתי לקיבוץ רגע לפני שהיה מאוחר מדיי. אני גדלתי בדור שעשה כל מה שעשה כי ידע מה יהיה מר גורלנו אם לא ייעשה. אתה דניאל יקירי גדלת על חוף הים בתל אביב הבנויה, השתזפת והשתעשעת בתענוגים כל חייך, ועכשיו כשקצת קשה אתה נושא רגליים ובורח”.

“לא תשכנעי אותי באידיאליסטיות הקיבוצניקית שלך. עם כל הכבוד החיים של תמר ושלי חשובים מכדי שאקריב אותם על מזבח מדינה מתמוטטת”. תמר צחקה ונפנפה במלפפון חתוך כמו בדגל. אלומת אור הבהיקה את פניה מן החלון וצחוקה היה נעים ויפה. “תמרי מתוקה, את אוהבת את השמש?” שאלתי. “שמש” חזרה אחריי הקטנה, שיחקה בלשונה בהברות המילה, גררה את הש’ שבסופה. “כן, היא אוהבת את השמש, הקטנה” מלמלתי לעצמי. כאב לי עליו. כאב לי עליה. אבל לא היה טעם להישאר, ההחלטה נגזרה מזמן, לפני שהועלתה על הלשון, אפילו לפני שדניאל נולד. ההחלטה נגזרה והתגלגלה ממשהו שגוי שקרה עוד בדורי. הדור שבנה את המדינה בנה משהו לא נכון, ואינני יודעת מה. אבל התינוקת אהבה את השמש, ראיתי זאת בעיניה. “דניאל, רק אומר לך דבר אחד ואלך, ואקווה בכל ליבי שתהיה לך החוכמה להרהר במה שאומר לך. אם תעזבו אתם תהיו לבד, רק אתה ואשתך והקטנה. הילדה הזאתי אוהבת את השמש של ארץ ישראל, היא תתגעגע למשפחה שלה. כמו שהוריי הבינו כשהייתי ילדה, ככה גם היא תבין מתוך הסבל והמצוקה כמה חשובה האדמה הזאת. היא תחזור לספינה הטובעת בלעדיכם ואתם תזדקנו בודדים ועצובים, בלי ילדים ובלי משפחה, בארץ זרה שרצחה את אבות אבותיכם. זאת תהיה השיבה שלכם, קשה כגיהנום. תאמין לי שאני יודעת מה זאת זקנה”. השארתי את ספל הקפה מלא עד גדותיו. נשקתי לילדה, אמרתי לדניאל שכל מה שאמרתי אמרתי רק מאהבה ויצאתי. ידעתי שאם נבואתי תתגשם כבר לא אהיה שם לראותה. 

צילום אחת ההפגנות נגד ההפיכה המשפטית. צילום אורן רוזן. מקור ויקיפדיה
צילום אחת ההפגנות נגד ההפיכה המשפטית. צילום אורן רוזן. מקור ויקיפדיה

3 תגובות

  1. אכן עצוב. אמנם כבר מזמן מי שעבר לגור בחוץ לארץ לא נחשב ״נפולת של נמושות״ אבל נתניהו וחבר מרעיו ממש דוחפים אנשים לברוח. טיעונים שנשמעים כבר שנים על נפילת ישראל, או ממש התחסלותה כמדינה, או לפחות התחסלות הדמוקרטיה בישראל, הרבה יותר משכנעים עכשיו. ועדיין, אני תולה תקווה במוחים, ובסקרים שמראים שגם בקרב מצביעי הליכוד קרוב לחצי מאוד לא מרוצים. כמובן השאלה היא מה יעשו ברגע האמת, כי עד עכשיו על אף הביקורת על נתניהו והתנהלותו, בקלפי הם שמו פתק של הליכוד. איך ״המחנה הלאומי״ הפך ל״מחנה האנטי-ציוני״. לא רק בהתרפסות מול החרדים האנטי-ציונים במוצהר אלא גם בפעולות שממש דוחפות אנשים החוצה מישראל.

  2. ההערכה שלי שיקרה לליכוד מה שקורה למפלגת העבודה. יהיו מי שיהיו שיפרשו מהליכוד. הפיתרון היחידי יהיה לחבור לגנץ, לפיד, וליברמן ולהקים גוף חדש לחלוטין .יחד יהיו להם יותר מ -70 מנדטים ויוכלו להקים ממשלה בלי החרדים.

  3. אנו חיים בימים קשים ונפלאים שמוציאים מאיתנו יצירות כה מרגשות. יש להם ערך. מתפלל לעוד יום אחד ליד הים הכחול תחת קרני השמש האוהבות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה + 12 =