יואב ויכסלפיש ממליץ על
הספר “ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל” של ישי רוזן-צבי
לחגים היהודיים יש השפעה רבה על המרחב הציבורי במדינת ישראל, גם בקרב הציבור שאינו שומר מצוות. הטקסים היהודיים נערכים כבר בגיל הגן, וממלאים תפקיד מרכזי ביצירת תודעה יהודית והיסטורית בהסתמך על כתבי הקודש, וכמו כן בקביעת ימי העבודה והמנוחה.
תלמידי מערכת החינוך רוכשים ידע לפי הנחיות משרד החינוך, שנכתבו לכל המוקדם לפני 75 שנה. המחבר, פרופסור לתלמוד ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת”א, מראה שהשוואה היסטורית וקריאה בספרי ההלכה מובילות למסקנה שצורת החגיגות בדורות הקודמים הייתה שונה באופן מהותי מהמקובל בימינו. כמו כן חל שינוי מהותי במנהגי החג במהלך הדורות, והגרסה המוכרת בימינו, כפי שמסביר המחבר, “צונזרה והותאמה לכל המשפחה”, תוך התעלמות מדיונים ומתחים בין גישות שונות בספרות חז”ל ובמדרשים.
כך למשל הפך יום הכיפורים מאירוע דתי אשר במרכזו הכהן הגדול וטיהור המקדש, לציווי לאינדיבידואל, המוכר בימינו בסיסמה “חשבון נפש”. המחבר מסביר שהדיון ניזון מהמקרא, חז”ל, וספרות בית שני (אשר נמצאת באמצע מבחינה כרונולוגית), ומהמתחים ביניהם. בקרוב נחגוג את הפסח, והקורא יופתע לגלות שליל הסדר מהווה מעין חיקוי למשתה ההלניסטי (סימפוזיום), ואחת המטרות של הקושיות היא לתת לגיטימציה לאכילה ושתייה מופרזות, כדי לחקות את מנהג השליטים הרומיים (לפי עקרון ההיפוך שמאפשר הקרנבל).
מסקנה מפתיעה נוספת העולה מהקריאה היא שבימי בית שני נחשב יום ט’ באב כחג של “קורבן העצים” ולא כיום זיכרון לחורבן.
הספר עוסק בכל החגים שמקורם בתורה, וכן בתשעה באב, חנוכה, ופורים. המחבר מתמקד במספר מצומצם של סוגיות מהותיות, ומרחיב עליהן, ונמנע מנפילה למלכודת של הצפה בפרטים ובמראי מקום. הקריאה בו מרחיבה את הידע על ההיסטוריה היהודית, ומצביעה על ההטיות המכוונות של הגירסאות הממלכתיות המופיעות בספרי הלימוד.
הוצאת כנרת, זמורה 191 עמודים.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט “רילוקיישן”
ביום ראשון 26.3.2023 היה לי זמן לראות סרט. “רילוקיישן” תפס לי את העין. זהו סרט חדש, שהוקרן עד אז 5 ימים בלבד, וגם השם שלו אקטואלי: רילוקיישן (relocation) הוא להיט בימים אלה בארץ.
באתר seret היו שתי ביקורות גולשים עם ציונים קיצוניים – 1 (סרט גרוע, פשוט גרוע) ו-10 (סרט מעולה, מדהים ורגיש, מאוד אהבתי, לא לפספס אותו). הפער הזה אומר לי, שהסרט מציב אתגר. צריך להיטיב לראות את הסרט, ומי שמצליח בכך, בא על שכרו: נגלה בפניו יופי ויזואלי, ועומק של תוכן.
הסרט מתרחש בקפריסין, הוא דובר יוונית ואנגלית, עם שחקנים ישראלים ויווניים. “חרה” (במילרע), שמה של הדמות הראשית, מאתגר את האוזן השומעת עברית, ולא בכדי בתיאור המקוצר באתר הסרט השם מאוית כ”צ’ארה”. חרה (בגילומה של אנג’ליקי פפוליה) היא אישה קפריסאית, עובדת זוטרה במשרד כלשהו. מיד רואים שהיא שרויה במצוקה: היא מאחרת לעבודה, שפת גופה משדרת חוסר ביטחון, היא פוצעת את קצות אצבעותיה. במהלך הסרט מתגלה סבך הבעיות המשפחתיות שלה בשלוש רמות: אמא, בעל, בת. חרה פוגשת את מלינה, בגילומה של ג’וי ריגר, נערה ישראלית בת 16, אשר עברה לגור בקפריסין עם הוריה, ואביה עובד במשרדה של חרה. גם מלינה משדרת מצוקה: קשיי הסתגלות למקום, מרדנות של גיל ההתבגרות, יחסים מתוחים עם אמה. חרה שמה לב למלינה, מתעניינת בה. משהו בנערה מזכיר לה את עצמה, את קשייה המשפחתיים. שתיהן מנסות להסתיר את קצות אצבעותיהן הפצועות, את ציפורניהן המכורסמות. חרה מתקרבת אל הנערה, פורשת עליה את חסותה, מזמינה אותה לשבת במשרדה, אף מחלצת אותה ממעצר משטרתי. שתי הנשים נעזרות זו בזו כדי לפתור את המצוקות שלהן בכוחות עצמן. חרה אפילו מפסיקה את הטיפול הפסיכולוגי, שלא קידם אותה כלל. לחרה ולמלינה כעסים מצטברים על אימהותיהן, והאשמות בספק-נטישה. במהלך הסרט הגיבורות מצליחות לעבד את רגש השלילי, להפסיק לשפוט את אימהותן בחומרה, לקבל את בחירותיהן.
ג’וי ריגר עושה תפקיד מצוין בתור נערה מרדנית, מסתכנת, לא נגישה, שנפתחת במקצת כלפי האישה הזרה המקומית.
רוב המצוקות של שתי הנשים באות על פתרונן, עם סיכויים טובים להשתחרר גם לאלה שנותרו. הדבר משרה על הצופה הרגשה טובה של אופטימיות מציאותית. וגם ישנה חידה בתוך הסרט, שפיענוחה נרמז בדקת הסיום.
