גיל הראבן – המלך הנער יואש: סיפור מימי מלכי יהודה

גיל הראבן חוזרת בסיפור נוסף בפרוייקט הסיפור התנ"כי, והפעם על אחת הפרשיות המצמררות ביותר בתנ"ך, סיפורו של הילד יואש שהפך למלך, שנים לאחר שרצחה אימו עתליה את כל בני משפחתו.

המערכת

וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ וַתָּקָם וַתְּאַבֵּד אֵת כָּל־זֶרַע הַמַּמְלָכָה: וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת הַמֶּלֶךְ־יוֹרָם אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ אֶת־יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָה וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי־הַמֶּלֶךְ הַמּוּמָתִים אֹתוֹ וְאֶת־מֵינִקְתּוֹ […] וַיַּסְתִּרוּ אֹתוֹ מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ וְלֹא הוּמָת: וַיְהִי אִתָּהּ בֵּית ה' מִתְחַבֵּא שֵׁשׁ שָׁנִים […] (מלכים ב יא, א-​ג).
וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא־חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־בֶּדֶק הַבָּיִת: וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת־בֶּדֶק הַבָּיִת […] (מלכים ב יב, ז-ח).
[…] וַיָּשֶׂם חֲזָאֵל פָּנָיו לַעֲלוֹת עַל־יְרוּשָׁלָ‍ִם: וַיִּקַּח יְהוֹאָשׁ־מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כָּל־הַקֳּדָשִׁים […] וְאֵת כָּל־הַזָּהָב הַנִּמְצָא בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה' […] וַיִּשְׁלַח לַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּעַל מֵעַל יְרוּשָׁלָ‍ִם (מלכים ב יב, יח-יט).

יואש היה בן שבע כשבפעם הראשונה בחייו ראה ילד. הילד, מבני הכוהנים, חמק אל בין רגליהם של השרים שהתכנסו בחצר, תחב את אגרופו לפיו וצפה בו.
עד אותו הרגע עמד יואש דומם לצד הכוהן הגדול שהוציא אותו מהעלייה – הוא רק מצמץ מכובד המראות – אך כשהבחין באיש הקטן שנעץ בו עיניים מבין רגליהם של האנשים הגדולים, הוא פרץ בבכי.
בצוהרי יום המוחרת יימשח יואש למלך וכתר יושם על ראשו, אבל עתה, בוכה כעולל, הוא נלקח לאחור אל המינקת שלו.
שש שנים הוסתר בעלייה שמעל לקודש הקודשים, וכל אותה העת לא ראה אלא את המינקת שנחבאה איתו ואת האיש הקירח שהיה מעלה אליהם את מזונותיהם.
לימים נודע לו שדודתו עלתה להביט בו. שש פעמים התגנבה ובאישון לילה גהרה מעליו.
מדי חודש עלה גם יהוידע, נכנס ובחן כמה גדל, אך הילד ישן ולא ידע שביקרו אותו.
למינקת סיפר שבחלומותיו הוא רואה דמויות אדם, אבל את פניהן אין הוא רואה.
בן שנה היה כשמת אביו, אחזיהו, בקרב. תכף לאחר מכן רצחה המלכה את חמשת אחיו. את צִביה אימו, אומרים, המית הצער.
יואש איננו זוכר לא את מראה אביו ולא את מראה אימו ואף לא את מראה אחיו. רק את הדברים שסיפרה לו המינקת הוא זוכר: לולא דודתך גם אתה היית בין המתים. מבין השחוטים היא גנבה את שנינו. דם אַחֶיך היה על עורך.
עד שמלאו לו שבע שנים לא ידע יואש מה מראהו של ילד, וגם את דמות עצמו לא ראה, לא בראי ולא באגן מים. מתוך היפחות שהשמיע כשהורחק מהחצר הבינה המינקת כי הקטן שהסתנן לקהל הגברים הבהיל אותו.
יואש אכן נבהל למראה הילד, ועוד קודם לבכי נבוך נוכח המון הצורות שנגלו לו.
לעלייה היו חלונות ארוכים מכל עבר. החלונות נמתחו סמוך לתקרה, ובשש השנים שחסו בה לא הרימה אותו המינקת ולו פעם אחת להשקיף מבעדם אל החוץ. פחדה שמא אחד מבאי המקדש יישא מבט ויראה פני ילד מעל לקודש הקודשים. וכך רק בתמורות השמיים ניתן לו לחזות: בחשכה ובאור ובענן חולף.
ציפורים נחתו תכופות על הכרכוב. בלב רוגש היה צופה בעורב משתופף וצורח, בזוג יונים בהירות מתרפקות זו על זו, בשורת צלליות של יונים חונות חניית לילה. ולעיתים היה נגלה לו הירח, שונה בכל פעם.
ציפורים וירח – ראה. על דברים אחרים שבעולם למד מהדי קול ומריח. 'זאת תרועת חצוצרה', אמרה המינקת. 'זה הריח של קטורת הסמים', 'שירת כוהנים היא שאתה שומע', 'הקשב, הנה אַיִל פועה..'.
‘אַיִל… כזה הוא גודלו של אַיִל', ביארה ופרשה את ידיה. 'כזה… ארבע רגליים לו, גופו מכוסה צמר כמו זה של שמיכתך, ולראשו זוג קרניים'.
'אלה הן קרניים…' היא הצמידה זוג אצבעות לראשה ונגחה דרך צחוק בילד.
בעלי קרניים לא היו בחצר בעת שכינס יהוידע הכוהן את שרי המאות והעמיד לפניהם את בן המלך החי, ואפילו היו – הוא ודאי לא היה מבחין בהם בתוך הסחרחורת. ברזל רעם, נושאי ברזל הריעו. אוויר נע נגע בו. ארץ התקמרה סביב והתנודדה תחת רגליו. צורות ירוק אדירות היתמרו סמוך לו, וכתמי ירוק קטנים מציפורן, ואנשים קטנים מציפורן נזרעו מנגד על קמרי אדמה.
ימים יחלפו עד שיורגלו עיניו של יואש במראות הפתוחים ועד שילמד להבדיל בין קרוב לרחוק.

בן המלך בכה. בוכה הובא אל חדריו של יהוידע הכוהן, הושהה שם עד לצוהרי יום המחרת, ואז נלקח שנית אל החצר, נמשח והוכתר.
הגישו לו בשר מהזבח, והוא – אף פירור לא טעם. יהוידע מנה לפניו את שמות הנכבדים שנקבצו סביבו והביאו מבקרם לזבח, והוא התמיד בבכיו.
בכיו של בן המלך היה חרישי – שש שנים הורגל ללחוש – רק בשעה שהיו הכוהנים רועשים בזמרה מתחתיו ניסה לעיתים להגדיל את קולו, ולכן רק המינקת, שלא סרה ממנו, שמעה את לחש בקשתו לשוב איתה לעלייה.
ארבעים שנה מלך יואש בירושלים, ובכל שנות מלכותו לא שב אל העלייה, ואף לא אל פתחה או אל המדרגות העולות אליה. משמתה המלכה הרודפת לא היה עוד צידוק להכניס אותו אל סתר המקדש.
את עתליה המיתו בחרב בשער הסוסים.

אנשיה הורגו כולם – מי איתה בשער ומי בארמון – ואת יואש הוליכו מבית ה' אל בית המלך, הושיבו על כיסא המלכים, ואמרו לו 'משול!'.
לוּ ידעה אימו כי צעיר בניה ניצל, אולי הייתה מאריכה עוד ימים וזוכה לאחוז בידו ולהוליך אותו בין חדרי הבית. 'פה אביך ערך סעודות', הייתה אומרת לו. 'בחדר הזה, הקריר, היה נח בשעות החום, ושם, בחדר הפנימי, היינו מבעירים אש בחורף'.
לוּ חייתה, ודאי הייתה יוצאת עם בנה אל הגן ומספרת לו: 'פה שיחקו אחיך, ומהעץ שלפניך נפל אחיך הבכור: טיפס, נפל ונקע את כתפו'.
אלא שאם שתנחה אותו לא הייתה ליואש, ודודתו גם היא מתה, וגם היא לא זכתה לנשק את עיניו ולאחוז בידו. יהושבע, שהצילה אותו מהטבח, דודתו שגהרה מעליו בשנתו, מתה ימים מעטים לפני שהוחזר אל בית המלך.
עבדים ומשרתים הקיפו אותו. יהוידע מינה לו מורים, והוא עצמו הנחה אותו בדרכי ממשלה. ברחמיו השאיר איתו את המינקת – בלילות היא ישנה למרגלותיו – ועוד חסד הוסיף, והורה שיביאו אל האישה את בִּתה.
גילה של הילדה היה כגילו של המלך. כשהסתתרה אימה עם היונק, מלאה לה שנה. וכעת, בשבוע השני למלכות יואש, חוברו האם והבת בחסדו של הכוהן הגדול.
הילדה נספחה אל המשרתים. הניחו לה לנוע עם הפמליה מחצר לחצר ומחדר לחדר, והתירו לה ללון בפתח החדר שבו שמרה אימה על שנתו של המושל.
כשהובאה אל הארמון לא הוציאה הגה מפיה – כל חזותה אמרה מורא גדול – אבל בחלוף הימים הלכה והעיזה פנים. עובדי חצר שמעו את הבת לועגת לקולו הקטן של המלך, וסיפרו כי ביזתה אותו על שאיננו מבדיל בין חמור לסוס, בין שור לפרה. עזות פניה גדלה עד כדי כך שלעיתים הייתה קורצת בעיניה ומגחכת מאחורי הכיסא.

* * *
יואש היה מהיר ללמוד. אנשים עלו אליו למשפט, ויהוידע, שהיה לו לאומֵן, היה מקדים ומורה לו איך יעשה עימם צדק. עם בוקר היה עונד את טבעת החותם על צווארו של הילד, וזה חתם בה כפי שהורה לו, על כל מה שהורה.
בביתו, בית המלך, התהלך יואש כעניו. ימים עברו וקולו לא התעצם. כששאלו אותו דבר, היה משיב קצרות, ובהשיבו היה מסיט את מבטו מהשואל.
אמרו עליו שהוא צדיק, ואמרו גם שמראהו כשל חולה. סיפרו כי גם בשעה שהוציאו אותו לגנים לא רץ, לא שיחק, ולא צחק.
רק בבואו אל המקדש היו פניו מתעוררות, ורק שם ניעורה לשונו. על כל שסבב אותו ביקש אז לדעת, ודבר לא היה קטן בעיניו מכדי לחקור על אודותיו: משמרות הכוהנים, דוכני הלוויים, בגדיהם, שולי הפרוכת, ארז ואורן, גג דולף, אש תמיד מיתמרת.
מאה ארבעים שנה עמד הבניין, ותפארת שלמה הלכה ונמוגה. מגיני הזהב ואוצרות הכסף ניתנו כופר למצרים עוד בימי רחבעם, ומאותם הימים נסדקו אבני ריצוף, קירות עץ כוסו בשמנונית ובפיח, מקלעות וציצים נשברו, סוכות התגבבו בחצר.
בתחילה לא הבחין יואש בפגימות. שש שנים שיווה בעיני רוחו את הבית, וכשאך זכה לראותו – בטרם למד מה הם יעה, מזלג, ומזרקת – לא ראה אלא תפארה.
כליל יופי היה בעיניו המקדש שבקרבו חסה ומסתרו יצא. בכל נפשו אהב אותו, וכל אשר בו שובב את עיניו. בכל יום היה חוצה את שער הרצים ובא אל תוכו ושוהה בו עד שאמרו לו 'ערב. עת לשוב אל הארמון', יואש לא מחה כשאמרו לו זאת. כשהיו מורים לו לשוב היה שב, ובשבתו בארמון היה נושם אל קרבו את הריחות הנישאים מהמקדש ומתנחם בקרבתו.
הלכותיו היו רכות ומענהו רך תמיד, אך כשביקשו לקחתו אל המעיינות לטבול – הוא סירב. 'לא ארחק מהבית', אמר.
כשהבחין בראשונה בפגימה הוא היה נער, ומועד נישואיו כבר נקבע לו. פרשו לפניו מלאכת רוקם ישנה – מסך למזבח – הוא רכן להביט בה, ובאורו הבהיר של הבוקר ראה פרימות של החוט.
ליבו נחרד. לא נדע אם החרידה אותו הפרימה או שנחרד מעצמו שהבחין בה, אבל מאותו היום – מספרים – החל לתת את דעתו לפגמים.
באותו הבוקר אמר שיש לחזק את בדק הבית. בקול חדש ועבה אמר זאת, והכול אישרו את דבריו: יחוזק הבדק, אמן.
יום עבר ומלאכת הרוקם לא תוקנה. חודש עבר – והחוטים עוד פרומים. לא ביום ולא בחודש ימים מתקנים מעשה אומן, אמרו לו.
מיום ליום הלך מבטו של יואש והשכיל, וכעת הלך וראה – קמט בתקרה, מעקה שבור, ארגמן שדהה, ופסולת שחיטה ליד כתף הבית. עוד ועוד פגמים ראה, והפגמים שראה רדפו אותו.
פעמים נדמה היה שרצונו נעשה: אגן נחושת מורק, גזרי עצים הוסרו מהדרך, אך גם אז, מול כל תיקון שתוקן, עמדו לנגד עיניו עשרה מראות של בלאי.
יהוידע חזר ואמר 'כסף'. אין די בידינו לשלם לעושי המלאכה, אמר. ובאומרו זאת היה מאריך ומדבר עוד על 'כסף עובר', 'כספי נדרים', 'כספי נדבות', 'כסף אשם וכסף חטאת'. מרוב שהאריך בדיבורו על הכסף למיניו, נדמה היה ליואש שכסף מצוי בשפע.
כסף ושווי־כסף היו בארמון. לבאי המקדש היה כסף. 'יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים, אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ', הורה יואש. 'כָּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב-אִישׁ […]'.
מי האיש שלא יחפוץ לתרום לבדק הבית? חשב. מי לא יתאווה להלביש אותו בפאר?
יואש, אנחנו יודעים, התאווה. את כל הון ביתו ביקש לתת למקדש, ואומרים כי לולא המינקת, שדיברה על ליבו, גם את הכותונת שלעורו היה נותן.
היא דיברה איתו על משתה חתונתו, שיש לערוך אותו כיד המלך. היא דיברה על ילדיו שייוולדו לו, שראוי לגדלם כבני מלכים. המינקת דיברה ודיברה, יואש שתק, ובשתיקתו שאף אל קרבו את ניחוחות בית ה': ריחות עצים ועשן וחיות, בשר שרוף וקטורת.
רק כשמילאו דמעות את עיניה של המינקת שלו ניאות שלא לתת הכול.
יואש התרצה לה, אך אף שהתרצה, היה משתה הנישואים דל, או שמא נאמר – צנוע – מהראוי למלך. היין נמזג במשורה, את הקהל שנאסף בחוץ לא כיבדו. מחצית מהעדר שיועד לסעודה נשלחה למקדש.
בבוקר נישואיו הלך יואש כדרכו מדי יום ביומו אל בית ה'. גם למחרת הלך. רעיה נאה חיכתה לו בחדריו, והוא – הוא ביקש מיהוידע שיכנס לו את האמרכלים ואת גזברי המקדש, ואיתם ישב.
ימים עברו, הימים נאספו לשנים, והמלכה לא הרתה. בעיר הלזו על המלך שאין בכוחו להוליד, ובארמון זימרו לצים 'המלך יואש מוליד רעפים למקדש'. את דבר הלצון הזה הגתה בת המינקת. אחר במקומו היה עורף את ראשה, אך יואש, גם כשהביאו לפניו עדים נאמנים לחוצפתה, לא שעה לעצת שריו, ולא אמר אלא 'הניחו'. יש אומרים שחס על אימה, ויש אומרים שכבר אז נטה חיבה לבת. יופייה – על כך אין איש חולק – הלך והתעצם עם עזות פניה.
יורש לא נולד ליואש עד שמלאו לו עשרים ושבע שנים. שריו דחקו בו שייקח לו פילגש, ובאותה שנה, השנה העשרים למלכותו, לקח שתיים. את האחת בחרו לו יהוידע והשרים, והאחרת הייתה בת המינקת.
ככפוי שד לקח את שתיהן. ניכר בו שלילותיו איתן לא שימחוהו, ובארמון ליחשו שגם הוא לא שימח אותן. ובכל זאת, במלאת לו שלושים היה אב לארבעה בנים ובת. את הארבעה ילדו לו הפילגשים, ואת הבת ילדה אחריהן המלכה.
אמרו שבהיסח דעת הוליד את ילדיו, ושהנשים שומרות את צעדיהן שלא ייקלעו לדרכו. כשהיה בא מולו ילד רץ – הוא היה נרתע כמו בפחד, וכשצורפו הילדים לסעודה, נרתע מהם מבטו.
בבית ה' רבו הקלקולים. כסף ניתן וכסף נלקח, אבל הכוהנים לא חיזקו את בדק הבית, ושנתו של יואש נדדה. גופו נחלש. באצבעותיו אחז רעד. לא פעם הרים כוס אל שפתיו והגיר מהמשקה אל חיקו.
שמעות הילכו בעיר ונפוצו החוצה: אנשים באים למשפט, וחודשים הם מחכים לראות את פניו של המלך. המלך יושב למשפט, ובמשך חודשים איננו פוסק. שליחים באו אליו ממצרים, הביאו לו חרב נחושת משובצת מסמרות זהב, והוא שלח את החרב מתנה לבית המקדש. שריו נכנסו לבשר על קרבות ארם ואשור, ובעודם מספרים לו – נרדם.
המינקת אמרה שאיננו ישן די צורכו, ואמרה שקול דמי אחיו הוא שחוזר ומחריד אותו משנתו.
באין עצה אחרת, בנו לו חדר חדש בכתף הארמון הפונה אל הגן, ובחדר העמידו מיטה חדשה מבושמת. הוליכו אותו אל החדר, ושנתו הוסיפה לנדוד.
יהוידע אמר שרוחו של המלך נדה בתוך בית ה'. 'משהתוודע מלכנו אל חצרות המקדש, אל חדריו ואל סתריו – גם בשנתו אין הוא חופשי לעוזבם', אמר. 'גם בין זקני הכוהנים אין איש המכיר את הבית כמוהו'.
שמועות התהלכו, דברים נאמרו, והכול הסכימו שהמלך, כמו נר, הולך ודועך. בראשית ימיו חזקה רוחו כל אימת שפועלים אטמו סדק. כעת הוא מלטף את הקיר, מרטיב בדמעות את זקנו ומלין: בקיעים נפרצים ומתארכים, עולי רגל רואים בעלבונו של היופי, והם קופצים את ידם ואינם עושים דבר לתקן.
בראשית מלכותו – הזכירו אנשים – היה מלכנו מתבסם מריח קטורת הסמים. היום הוא מרחרח כעכבר, מרעיד ושואל: אולי טעו הכוהנים ולא ערבבו די קינמון, לבונה, קציעה, או ציפורן? אולי טעו ביתר מידה של כרכום?
עצב תמיד השתרר על המלך, ובאשר הלך ליוותה אותו בהלה.
העם אומרים: המלך איננו מולך. בארמון מלחשים: זִקנה קפצה על הילד. ובת המינקת לבדה אומרת: איש טוב. מלך אחר היה עורף את ראשי כאשר יעצו לו שריו.
טוב או רע – לא לנו לשפוט, אך דומה היה שאין עוד תקומה ליואש, הכול הסכימו שאין לו תקומה, ולולא מעשה הארון המחורר ודאי היה דועך עד כלות.

* * *

נשים מספרות שאישה היא שיעצה ליואש לשים ארון תרומות לצד המזבח – יש אומרות שעשה כעצת המינקת, ויש אומרות שעשה כעצתה של בִּתה. נשים מספרות כך ואחרת, ואנחנו לא נסתמך על סיפורים של נשים.
עיקרו של מעשה: ארון הוצב סמוך למזבח, יואש ניקב חור בדלתו, ואת הכסף שנתנו הבאים לגזברים שומרי הסף שלשלו הללו היישר לתוכו.
ראש חודש היה אז. כבשים בני שנה הובאו לקורבן ושני בני בקר ואַיִל, ובפעם הזאת יואש לא נבהל לשאול אם אין שמנים מהם בעדר.
לצד ארונו הוא עמד, מעל לראשו היתמר עשן המזבח, וכתינוק שׂחק לצליל הנפילה של כסף על כסף. ככל שנמלא הארון כסף, כך נמלא הוא שׂחוק.
כסף הוסיף להיערם גם בימים הבאים. רבים נהרו לשמוע את צליל הארון. ברבים דבקה תשוקתו של המלך לגדוש אותו תרומות עד קצהו, ובחלוף חודש לא נותר בו מקום ולו למטבע אחד.
כאשר הכריזו הכוהנים על פתיחת הארון, נקבץ המון לחגוג, ועוד בטרם נפוץ ההמון באו עושי המלאכה המופקדים על הבית, ואליהם חשו בונים וחוצבים באבן, חרשי עץ וגודרים.
שנים השתופף יואש והתאבל על הבית, וכעת, העידו אנשים, המלך כמוהו כנשר. קולות של עבודה חדשה עולים מהחצרות, והוא – גופו קל, חג בין הכוהנים העושים במלאכתם ובין הבונים, יהוידע מתקשה להדביק אותו.
כמו נשר הוא ריחף על העובדים. מרוב דברים שדיבר אליהם, גם את דיבורו הם התקשו להדביק. אמרו שעיכב בעיר את חרשי המתכת, ואמרו ששילח אותם. סיפרו שנפטר מהצורפים ולמוחרת השיבם. 'ראשית האבן. אחריה הזהב והכסף', ציווה. ותכף סב על עקביו והורה: 'עשו לי מזרקות וחצוצרות של זהב ושל כסף'.
חודש ימים עשה יואש במקדש. עם אור ראשון היה בא, ורק ברדת השמש פרש. חודש ימים התענג על כל שעשה שם, ומקץ אותו חודש, לעת צהריים, בא אליו רץ מהארמון, והמלך חש אל ביתו.
המינקת חלתה. בבוקר לא קמה ממיטתה, ובערב עצמה את עיניה ומתה.

* * *

יואש בכה. הבת בכתה. לא נדע לומר מי מהם הִרבה יותר בבכי ובקינה. על בת המינקת ריננו שבעודה מכה על חזה הסירה כל גדר מלשונה. משרתת שנשאה משקה אל החדר סיפרה שפעמיים כינתה את המלך 'עושק!' ושבמו אוזניה שמעה אותה מטיחה בו: 'את אימי ואותי, את שתינו עשקת! ממני גזלת אותה, ממנה גזלת אותי!'
כאשר נודעו הדברים שהשמיעה, יעץ יהוידע למלך לגרשה. הכול ידעו את גודל חוצפתה. ואף־על־פי־כן ולמרות משפטו של הכוהן הגדול, נגיד כי אפשר שעדות המשרתת לא הייתה ממין האמת הצרופה. אחרות העידו שראו את הבת חופנת את לחייו של המלך ומביטה בו בעיניים בוכיות, ואחרות שמעו אותה ממלמלת 'יתום, יתום, מלך יתום…'
והרי אי־אפשר שאישה תחפון את לחייו מי שתלתה בו אשמת עושק.
ועוד נזכיר: בתום ימי האבל פקד המלך את המקדש. הוא שהה בו קצרות ומיהר לשוב אל חדריו, ועם שובו אל הבית ציווה מייד להביא אליו את הבת הפילגש.
גם למוחרת עשה כך, וגם בימים הבאים: יצא למקדש וחש לשוב ולקרוא לה.
הוא נטה לה חסד, את רוב הלילות עשתה איתו בחדרו. באותו הקיץ הרתה לו ילד שלישי, וכיוון שכך היה – לא נאמין לדברי הבלע שהשמיעו עליה חורשי רע.
בעוד המלך איתה ובשלו, המשיכו העושים במלאכה בחיזוק בדק הבית. קירות, אדנים וסיפים תוקנו, חצרות רוצפו, זהב וכסף מורקו והבהיקו, כלים חדשים הובאו – לא נראו כמוהם מימי שלמה. בית ה' הלך ולבש פאר, וביקוריו של המלך הלכו ומעטו. לא בכל יום פקד את הבית, מיום ליום קיצר את שהותו בו, ובעת ששהה שם נראה שגם רוחו קצרה. מראים לו את עורות האילים המאודמים או את עורות התחשים – ומבטו נודד מהעורות אל הקהל.
יהוידע פורש לפניו מלאכת רוקם חדשה, מעשה אומן בארגמן ובתכלת, והוא פונה ונחפז אל כס המשפט.
יהוידע שולח ומבשר לו כי הושלם חיזוק העלייה שבה חסה, והוא מתעכב בחברת שר חדש ויועץ חדש שמינה לו.
קולו לא התעצם הרבה. הטִרדה לא הסתלקה מפניו. הנשים הוסיפו לסלק את הילדים מדרכו, אבל העם אמר כי המלך טוב הוא. מולך בלב שומע.

* * *

גת נפלה בחורף. העיר נלכדה. רבים מתו בחרב. בטן הרות שוסעה. ילדים נלקחו שלל.
זה אחר זה באו המבשרים, מוכתמים בבוץ, רגליהם פצועות ואימת מגפה בעיניהם: חילות חזאל בדרכם לעלות על ירושלים.
באותו היום ילדה בת המינקת בן שלישי ליואש. הלידה התארכה, וחרף השמירה ששמרה עליה המיילדת התגנבה אימת הבשורות אל החדר שבו כרעה.
אומרים כי האישה קמה מייד כששׂמו את היילוד בזרועותיה והלכה אל המלך בעודה רועדת בחולשת מכאוביה.
מראה, אומרים, היה נורא מאוד. היא לא רוחצה מדם, והיילוד לא רוחץ ולא חותל.
מבטים ליוו אותה אל הכס. יועצים הקיפו את המלך, והם העידו שבראותו אותה שילח אותם מלפניו. אך מה נאמר שם בין האישה לאיש – מה אמרה לו, מה השיב לה בעוד יועציו בחוץ, מחכים – את זאת לא נדע. אולי נאמרו אז דברים חשובים, אולי; ואולי לא. יספרו אחרים ככל העולה ברוחם על מה שהיה בחדרי חדרים.
כשחזר המלך וכינס את יועציו, הייתה עצתם עצה אחת איתנה. זה דבר ידוע. איגרת חוברה. שליח רכוב על סוס שוגר אל חזאל. העושים במלאכה שבמקדש נקראו אל המלך, ובעודם אצלו נכנסו עשר עגלות לחצר בית ה' וחנו בה.
יום וחצי יום נדרשו להפשיט את הבית ולאסוף את הכופר. תחילה ערמו בעגלות את כל הקודשים שהקדישו יהושפט ויהורם ואחזיהו, לאחר מכן עברו הפועלים וקיצצו כל פתיל זהב וכל קישוט של כסף.
גשם ירד. הקש שבו ריפדו את התיבות נרטב. מים נקוו באחת העגלות והביאו אחרת. הסוסים נרפשו והעגלונים נדרשו לנקותם.
רק עם תום העבודה יצאה השמש, ולאור השמש יצא יואש והלך עד השער, בנו היילוד בזרועותיו וחמשת ילדיו האחרים סביב לו.
מן השער צפו האב וילדיו בעגלות העמוסות היוצאות בדרכן אל חזאל, ובעודם עומדים שם הורה יואש באצבעו ואמר: 'ראו, ראו את כובד האוצרות הזה'.
גלגלים קרקשו, סוס צהל, סוס התנער והתיז עליהם רסיסי מים. המראות והקולות העלו צחוק בקטנים, והיו שסיפרו כי צחוקם התגלגל אל אביהם וכי ראו חיוך על פניו.

* * *

עוד שבע־עשרה שנים מלך יואש בירושלים, ועד שהרגוהו עבדים קושרים, רב היה פועלו.
על כל מעשיו הרבים שעשה בשנים האלה אחרים מיטיבים לספר וּודאי עוד יספרו.
אנחנו נחתום במראה הזה של המלך: העגלות הכבדות חולפות לפניו, הראשונות כבר נעלמו מן העין, והוא עומד בין ילדיו, צופה באוצרות המקדש מתרחקים – ומחייך.