משה גרנות סוקר את הרומן הדיסטופי המפורסם של בנימין תמוז מ-1984 (פונדקו של ירמיהו כתר 1984, 117 עמ’). סיפור פנטסטי וסאטירי על העתיד הלא רחוק שבו החרדים שולטים ביד חזקה ועריצה במדינת ישראל.

המערכת

כריכה קדמית של ״פונדקו של ירמיהו״
כריכה אחורית של ״פונדקו של ירמיהו״
מכתב של תמוז לעמוס קינן על ״הדרך לעין חרוד״. באדיבות מכון גנזים

הספר פונדקו של ירמיהו פותח בשלושה ציטוטים: ממדרש רבא לספר במדבר; מערפלי טוהר מאת הרב אברהם יצחק קוק; ומריאיון שהעניק הרב שמחה מירון למוסף הארץ. הציטוט הרלוונטי ביותר לתוכנו של ספר זה הוא מדבריו של שמחה מירון, המייחל שתקום מדינה שתתנהל על-פי ההלכה, שבה הסמכות תינתן בידי הסנהדרין, שבה בפורקי העול החילונים יש לנהוג כמו בפושעים.

בנימין תמוז. ויקיפדיה

ספר זה נכתב בידי בנימין תמוז ביַרנטון (Yarnton) שבאנגליה בשנת 1983, והוא “מנבא” מה יקרה בארץ ישראל כמאה שנים אחר כך. ובכן, החזות של בנימין תמוז לגבי העתיד היא מזוויעה: המדינה הציונית מושמדת, ראש הממשלה הציוני שהסית אוכלי חריימה נגד אוכלי געפילטע פיש – מחוסל, ובמקומה של מדינת ישראל קמה מדינת הלכה, שבראשה הסנהדרין. מסגד אל-אקצא מפוצץ, ובמקומו מוקם בית המקדש השלישי (ראו דיסטופיה בעלת מסר דומה בספר מאת ישי שריד, השלישי). מנתצים את מצבתו של אליעזר בן יהודה, את כל הערבים משמידים או מגרשים מהארץ. היהודים יורשים את בתיהם של הערבים, ומשאירים מעט “קדמונים” שמגדלים ירקות ממי השופכין של ירושלים. הסנהדרין מחדשת את שבע מיתות בית דין, ביניהן – הסקילה (מחללי שבת נסקלים). חילונים נחשבים לפושעים שיש להרוג, אך חלקם מצליחים להימלט לפונדקו של ירמיהו (על כך בהמשך). שחקני הכדורגל רוגמים את הקהל שביקש לחזות במשחק בשבת. האוכלוסייה היהודית מכונסת בשלושה מעוזים: ירושלים, המרכז, והצפון. כל תושבי ירושלים מתגוררים במקלטים, וכשהם יוצאים מהמקלטים הם לבושים בבגדים חסיני ירי, כהגנה מפני צליפות של אויבים, שלא פורש מי הם. הורסים את כל המסגדים והכנסיות, ורוצחים את הנזירים ואת הכמרים.

לספר יש שלושה גיבורים עיקריים:

ירמיהו אברמסון, שעליו נאמר כי הוא חילוני מוסווה (תפסו אותו מניח תפילין של רש”י ולא של רבנו תם), שמשנה את פניו כדי שלא יוכר. הוא מומחה גדול במתפרה הראשית בירושלים, שעושה רושם כי היא מקור ההכנסה היחיד של המדינה החדשה. הוא מומחה גדול לדגלי המדינות, אפילו של מדינות קיקיוניות, שצצות ונעלמות. אשתו דורה נפטרה בדמי ימיה, והוא מתאבל עליה מרה. בשלב כלשהו הוא מקבל ממנה (המתה!) מסר, שעליו לעזוב את ירושלים. הוא מצליח לשכנע את קובעי המדיניות כי ירשו לו להקים פונדק בדרך לירושלים עבור העולים החדשים שזקוקים לאבחון לפני עלייתם לבירה. המחבר בחר בשם ירמיהו אולי משום הפסוק “מי יתנני מלון אורחים, ואעזבה את עמי ואלכה מאיתם, כי כולם מנאפים, עצרת בוגדים” (ירמיה ט, א).

לירמיהו יש אחות ענקית, בשם גומר (זהו שמה של אשת הזנונים בספר הושע א, ג). היא דואגת לארוחותיו, ולעצמה היא דואגת שכל לילה יהיה גבר אחר שיתעלס עימה. בועליה הם תושבי ירושלים, דרי הפונדק, העולים לפונדק לפני כניסתם לירושלים, החילונים שנפלטו מהבירה, והחיילים המאבטחים את הפונדק. כל גבר שמתעלס עימה בלילה מוזמן לארח לחברה לירמיהו בארוחת בוקר (הזוי לחלוטין!). כשהיא אינה מסוגלת להשיג גבר למשכב, היא יוצאת מפתח הבית, מפשילה את שמלתה, ומראה את ישבנה הענק (לפי ההיגיון הפנימי של הדיסטופיה הזאת, היא הייתה אמורה להעטות על עצמה בגד חסין ירי, ולא להתערטל בציבור!).

הגיבור השלישי הוא בוקי טרונץ, המאוהב ללא תקנה באחותו של ירמיהו, והוא משתדל להתקרב לירמיהו כדי לזכות בתשומת ליבה, אבל היא דוחה אותו, כי היא מתעלסת רק עם גברים שאינם מחזרים אחריה. היא מתעללת בו, ואפילו זורקת אותו לתעלת מי השופכין. בוקי הוא גם מלשין מטעם הסנהדרין בפונדק של ירמיהו, ומרגל אחר ירמיהו עצמו, והוא גם שולט בסודות של הרעלה המונית באמצעות תכשירים שהוא מחדיר לחדרים שבפונדק. הוא מרעיל את כל דרי הפונדק, עולים וחילונים, כדי שלא יישאר אף גבר שיתעלס עם גומר, וכך הוא יזכה בחסדיה סוף-סוף.

החלק האחרון של הספר גולש לפנטסמגוריה מטורפת לחלוטין: כיוון שאין אנשים בפונדק (חוסלו בתכשיר על-ידי בוקי, חיילים הרגו אלה את אלה, העולים לירושלים שחטו את הנמלטים, וכולי) גומר מבינה שכדי להמשיך את הקיום האנושי, היא חייבת לשכב עם בוקי, אבל כל זה קורה אחרי טקס סוריאליסטי לחלוטין, ואז קורים שני דברים “הגיוניים”: בוקי מת אחרי המשגל ונזרק על-ידי ירמיהו לתהום, וגומר (ששכבה עם כל מי שזז) היא בתולה! (עמ’ 112), מתעברת, ומייד יולדת בן.

לפני החורבן הנ”ל מגיעה לפונדק מרכבה מהמאה ה-19, וירמיהו מכיר בה את אביו (הרי ירמיהו עצמו חי במאה ה-21!), ולאיש קוראים יעקב בקרמן, וב-1967 הוא מופיע שוב בשם ג’ו בקר (עמ’ 53-52, 62)

את הפונדק פוקדות רוחות המתים, ערטילאים, ואלה מדברים עם ירמיהו. הם מספרים לו שהיהודים יילחמו זה בזה, וזה יוביל לניצחון שלהם, הלא הם הערבים שקדמו לממשלת הסנהדרין (עמ’ 74). הערטילאים מתעסקים עם הנמלטות מירושלים, ואחד מהם אף בועל אישה, והיא הרה. יש ערטילאים שחוזרים לחיים, והסנהדרין בונה מגדלים כדי לצוד אותם במעופם, אבל קשה לאייש את המגדלים בשומרים, כי יהודים טובים לומדים תורה, ויש להם פטור. בלית-ברירה, מאיישים את המגדלים בחילונים. בדרך כלשהי הערטילאים שוכבים עם האלמנות, וזה נסלח, אבל בתולה נבעלת – יש לסקול באבנים.

בהמשך, ירמיהו לומד לדעת שהוא ובוקי (המת שנזרק לתהום) הם אחד, וגם דורה, אשתו המתה של ירמיהו וגומר, אחת הן.

הספר משובץ פסוקים מהתנ”ך ומאימרות חז”ל, כדי להעניק גושפנקה לעלילה המטורפת שבו. הרי שתי דוגמאות: ציטוט מעבודה זרה דף יז, ע”א – “אמרו עליו על ר’ אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה”. בהמשך מסופר איך עבר ימים ונהרות כדי להגיע לזונה יקרה במיוחד. וכל זה, מן הסתם, מובא כדי להצדיק את מעשי הירושלמים ודרי הפונדק עם גומר, אחותו של ירמיהו. דוגמה שנייה היא ציטוט הפסוק מפרשת עגל הזהב – “כה אמר ה’ אלוהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו, ואיש את קרובו” (שמות לב, כז). אין כמו הפסוק הזה כדי להצדיק את הקטל הנורא המתקיים בפונדק ובסביבתו, שם התגוללו פגרים בכל מקום.

אני מניח שבנימין תמוז, הסופר והפסל, מחברם של ספרים כמו חולות הזהב ומינוטאור, ביקש להזהיר מפני הסיוט שנכון לנו בעתיד בארץ ישראל, אם ניפול ברשת הקנאות הדתית. אבל האירועים הסוריאליסטיים למדי שבעלילת הספר, מקשים על הקורא להפיק את המסר המבוקש.

כריכת ספר הכולל את ״הפרדס,״משלי בקבוקים״, ו״פונדקו של ירמיהו״

קיראו גם

בנימין תמוז ב”פרויקט בן יהודה”

בנימין תמוז בויקיפדיה

בנימין תמוז בלקסיקון “הקשרים”

הפוסט הקודםסיפור לפורים -קומיקס מאת רותו מודן
הפוסט הבאתחרות סיפורי אימה קצרים “פו 2023”
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

6 + 18 =