בנאת אל-ימן במופע הנעילה של פסטיבל ״בסוד קולות רבים״. צילום שמיל כהן
בנאת אל-ימן במופע הנעילה של פסטיבל ״בסוד קולות רבים״. צילום שמיל כהן

בסוף השבוע הראשון של חודש פברואר נחשפתי לפסטיבל ייחודי ומרגש במיוחד: פסטיבל “בְּסוֹד קוֹלוֹת רַבִּים“, פסטיבל פיוט, מוזיקה ותפילה, שהתקיים בספריה הלאומית בירושלים. הפסטיבל משלב מסורת ומודרניות, מזרח ומערב, ישן וחדש, ונותן מקום של כבוד לשורשים ולשפות עתיקות מרחבי העולם. השנה, שהיא השנה השישית להיווסדו, כלל הפסטיבל שני לילות של מופעים, סדנאות, כיתות אמן, ומפגשי שיח ולימוד, תוך חשיפת חומרים נדירים מאוצרות הספרייה, והשתתפו בו מגוון אמנים ויוצרים בתרבות הישראלית.

כל ערב בפסטיבל הגיע לשיאו במופעי מוזיקה סוחפים, ובין האמנים המופיעים היו: שלומי שבן והפסנתר, נינט טייב, אבישי כהן, מארק אליהו, דודו טסה, ומעיין ליניק. מופע הנעילה שחתם את הפסטיבל היה “בַּנַאַתּ אַלְ-יַמַן – שירת השבט של נשות תימן”. זהו מופע בכורה לפרויקט המוזיקלי פורץ הדרך “בנות תימן”, המפגיש חמש נשים, יוצרות ישראליות, שהופכות לאנסמבל ווקאלי, ושרות את שירת נשות תימן, תוך מחווה לשירה העברית העתיקה. הפרויקט משלב הפקה ועיבודים מוזיקליים שהם מסע משירה טקסית עתיקה, מסורת השירה הנשית מתימן, פיוטים, שירת דבקה בעברית ותימנית, ועד מוזיקה ישראלית עדכנית.

מארק אליהו במופע מתוך פסטיבל ״בסוד קולות רבים״. צילום שמיל כהן
מארק אליהו במופע מתוך פסטיבל ״בסוד קולות רבים״. צילום שמיל כהן

טליה סולאן, אחת מזמרות ההרכב, מספרת על התהליך העמוק של לימוד השירה התימנית הנשית.

איך מחברים חמש נשים להרכב מוזיקלי אחד?

כל הפרויקט הוא פרי מוחו הקודח של גיל רון שמע, המפיק המוזיקלי והמנהל האמנותי של הפרויקט. גיל נישא לאשה תימניה, והוא מחובר לתרבות שבטית, והקמת פרויקט תימני נשי הוא החזון שלו. הוא פנה והגיש הצעות, לאחר שחקר רבות, יחד עם האגודה לתרבות ומורשת תימן, על שירת הנשים התימניות. במשך חודשים ארוכים הוא חיפש את הצירוף המדויק של בנות תימן, ובאמת, כל אחת מאיתנו מגיעה מעולם תוכן מוזיקלי שונה. לטוהר גדסי יש משפחה מושרשת ענפה – דודה הוא אבנר גדסי, ושם כולם מוזיקאים ויוצרים. היא מלחינה וכותבת בסגנון עכשווי ולאו דווקא תימני. ניבה הראל מגיעה מרוחניות. היא משוררת ומנחה סדנאות של רוח והעצמה דרך הקול, כותבת טקסטים של שירה, ובשנים האחרונות הגיעה לשירה תימנית. שירן צפירה היא זמרת שהסגנון שלה מזכיר מוזיקת סול ונשמה, יש לה מנעד רחב של אימפרוביזציות בקול, והיא מגיעה ממשפחה תימנית שורשית “אסלית” עם שירה ומוזיקה מאוד חמה ושבטית, והיא עוד קודם עשתה מוזיקה תימנית. קינארה שרעבי היא זמרת עדינה, נסיכותית ואצילית, וקול השירה שלה מאוד עדין ומתוק, נעים, רך ומלטף. היא הגיעה מבית ספר “מקמאת” מצפת. פרץ אליהו הוא בין ממייסדי בית הספר.

ומה איתך?

אני שרה עם הרכב שקיים כבר 12 שנים ושמו “יאמה” (לכיוון הים), ההרכב הנצפה ביותר של מוזיקה עברית יהודית בחו”ל.

גם חלק מהכלים שמלווים אתכם הם כלים אותנטיים. על מה הנגנים מנגנים?

נכון. סהר דוד הוא נגן נאיי (חליל שעשוי מקנה סוף-במבוק אופייני למזרח התיכון מפרס ועד טורקיה), גלאור יפת על הקלידים, יאיר צברי על התופים, ירון מיטלמן על הגיטרה בס, והמנהל המוזיקלי גיא תירם על העוּד והגיטרה.

איך החלטתם על השירים שיהיו במופע?

גיל בתור מפיק ומנהל אמנותי היה מאוד מאפשר. כל אחת הביאה הצעות משלה לכמה שירים, ומתוך כל ההצעות הוא וגיא בחרו שני שירים מכל אחת, ובהם התמקדנו. נפגשנו עם גילה בשארי – היא בערך אלה פיצג’רלד של התימנים. יש לה צבע קול מהפנט. עופרה חזה ואחינועם ניני מושפעות ממנה. היא מגיעה ממקום של חקר ואיסוף חומרים, והרבה הרכבים הלכו אליה לשיעורים. שירת הנשים בתימן, להבדיל משירת הגברים, מעולם לא נכתבה ולא נאספה, כמו הפיוטים מהדיוואן ושבזי וכו’. התייחסו אליה כאל פולקלור ביתי קהילתי שבו הנשים שרו את השמחות, התשוקות, הכאבים, והצרות שלהן. אף אחד לא ישב וממש תיעד וכתב את זה. עכשיו השירה התימנית הנשית זכתה לעדנה, וכבר יש ספרים וחקר, אבל זה רק בחמישים שנים האחרונות. גילה היא דוגמה למישהי שהביאה את זה לידי מחקר, תיעוד, והתעמקות. בפגישות איתה עבדנו גם על ההיגוי התימני כדי להגיע לרמה כמה שיותר אותנטית, שנשמע כאילו שנולדנו שם. השירים עברו עיבוד על ידי גיא תירם.

המופע מורכב משירי אוניסונו, שאופייני לשירה שבטית בה כולם שרים יחד, ללא התפצלות לכמה קולות א’ ו-ב’, או שירה שיש לה מענה. שירי האוניסונו הם שירים שגילה לימדה אותנו. לצד שירי סולו, ולצד הרמוניות קוליות. הכוונה לקחת את זה למקום שבטי ואותנטי, ולא להכנע לרוחות המודרניות. אין כאן התעסקות באפקטים, מחשבים, לופרים, וכדומה, הרעיון הוא להשאר נקיים ונאמנים למקור. זו חוויה בלתי אמצעית של אמנות ללא תיווך בין הקהל ליצירה עצמה. זה מתוך הוויה טבעית מתוכנו.

אני רואה שהייתה חשיבה לפרטים גם בנראות – הזמרות לובשות במופע תלבושות ותכשיטים מסורתיים.

התלבושות, התכשיטים, והאקססוריז עוצבו על ידי עדי רון שמע, אשתו של גיל, וכך גם הסטיילינג בצילומים.

בנאת אל ימן. צילום זוהר רון
בנאת אל ימן. צילום זוהר רון

לא ניתן להבין את גודל המסע והחזון שהוביל את האנסמבל הייחודי הזה, מבלי לדבר עם גיל רון שמע, המפיק המוזיקלי והמנהל האמנותי של הפרויקט. מעבר להיותו זמר, שחקן, סופר, משורר, ושגריר של רצון טוב מטעם משרד החוץ, בדרך ליצירת אנסמבל ייחודי זה עבר גיל מסע חקר אישי מעמיק שחיבר אותו אל השירה התימנית בכלל, ואל השירה התימנית הנשית בפרט.

גיל, עוד לפני שניגע בהקמת הרכב שעוסק בשירה התימנית הנשית השבטית – למה דווקא שירה תימנית?

למעשה עוד לפני השירה הנשית התימנית, העניין היה החשיפה לתרבות התימנית עצמה שהתרחשה עוד כשהייתי הסולן של להקת “שבע” עם מוש בן ארי. שם התוודעתי דרך מוש ומשפחתו לשירת שבזי ולדיוואן. היינו יושבים ביחד בלילות, וכמו שהיינו קוראים שירה של כּבִּיר ורומי פתאום התוודענו לבית שלנו, לאוצרות התרבות שיש לנו כאן בישראל, ואז התחלתי איזשהו מחקר מאוד עמוק ורומנטי עם התרבות התימנית, עוד לפני הנגיעה בנשיות תימנית. מתוך המחקר למדתי שבעצם התימנים, או איך שאנחנו קוראים להם “העדה התימנית”, הם בעצם קפסולה הכי מקורית של מה שהיינו כולנו במקור, כי בעצם הגלות הראשונה מישראל לתימן אירעה לפני בית ראשון, לפני שהטביעו עלינו את חותמם הגלותי הפרסים, הרומאים, היוונים, ושלל הגלויות והקיבוצים שחלו עלינו, עם ההשפעות לטובה ולרעה. מקור התימנים בגלות פלטיאל, שהייתה גלות מאוד גדולה של מהגרים שבחלו בשחיתות של בית המקדש ושל מעמד הכוהנים, וגלו לחצי האי ערב, והגיעו בסוף לתימן, והם חלק גדול ממה שאנחנו קוראים לו היום 2500 שנה אחרי “העדה התימנית”. איפה שהוא, אם נבחן את הדברים בעין היסטורית ואנתרופולוגית, אז העדה התימנית, שכולנו מכירים בצורות שונות מקולינריה ועד שירה, ואפילו הזמר העברי שכל כך הושפע משלל הזמרים התימנים, השפיעה מאוד על התרבות בישראל. וזה לא רק מכיוון שהם טובים בזה אלא מפני שזו החותמת המקורית ביותר ששרדה ממה שהוא באמת “עברי”, במובן הקדום.

במהלך נסיעותיי בעולם, ובמשך 30 השנים בהן אני חי בחברות שבטיות, רציתי ליישם בשורש שלי כל מה שגיליתי בעולם, ולא רק להתלהב מהודים וצוענים, סופיים, וכל השבטים ששוטטתי איתם בעולם. דרך המחקר שלי והשורש העברי שלי, ובזהות הישראלית, ואפילו המזרחית-ישראלית, הבנתי שאם אנחנו באמת רוצים לפשפש באדיקות במי במי היינו ומי אנחנו באמת במקור, אז אחד השערים לכך נמצא בתרבות התימנית.

לפעמים אני אפילו במובן נוסטלגי או רומנטי מזיל דמעה במרכאות על כך שהחזון של הציונות לא דבק בשורש הזה, כי אני מאמין שכל השיבה לציון יכלה להראות אחרת, גם בהקשר הגיאופוליטי ובקשר הקלוקל שלנו עם אחינו הערבים, וגם בקשר הקלוקל אך הבר תיקון שיש לחלקנו עם היהדות. לא כולם יסכימו איתי שיש קשר שצריך תיקון, כי יש מי שחווה את היהדות כדבר שהוא לא רק מתוקן אלא דּוֹגְמָה לעולם, אבל אני כליברל ואיש העולם הגדול, אני לא נושא בקרביים שלי איזה פחד מדתות או תרבויות אחרות. אם כך היה קורה אז החותם לא רק התימני, אולי אפילו החותם הספרדי-מזרחי, היה יותר משפיע על השיבה לציון, הציונות, והיהדות בפרט, ויתכן שכולנו לא היינו חווים את הקרע המתחדש והמחודש, והבחישה בפערים תרבותיים שקורית.

בתוך כל העושר התרבותי הזה שנחשפת אליו, מה גרם לך להחליט להתמקד דווקא בשירה נשית שבטית?

לפני עשור השתתפתי עם הרכב שלי שנקרא “דיוואן הלב” בפסטיבל ברובע היהודי בירושלים. ובלהקה יש לנו זמרת, ליאת ציון, ובאמצע אחד השירים התנפל עלינו המון חרדי, ובקצרה הכריח אותנו להוריד את הזמרת מהבמה ולהפסיק את השירה הנשית. אני כיבדתי את זה, ולא נכנסתי לקונפליקט, אבל זה זרע בי זרע סקרן מאוד להבין מאיפה בא מה שבאופן אגרסיבי אגיד שהוא “שנאת הנשים”, ובצד המקבל והמכיל אבחר לומר “הפחד מנשיות”. מי שבאמת מעמיק בלימוד העברי והיהודי – בתנ”ך, במדרש, במיתוסים, בתלמוד, ואפילו בהלכות – יודע שה”ג’וי סטיק” של הניווט של שלושת הערכים העיקריים של הבית היהודי נתון בידי הנשים. אז בעצם שם ניטע הזרע הראשון שלי ברצון, אפילו הלא מודע, לעשות משהו אחר במקום להתריס, למחות, ולבכות נגד חבריי החוזרים בתשובה ולא-חבריי החוזרים בתשובה, ונגד העולם היהודי וההלכתי, שאיתו אני כל הזמן מצוי בשיח, גם בחיי היום יום, מעולם המוזיקה עד עולם המשחק וההגות, ויש לי את הדיון בנוגע למקומה של האשה, ולקולה של האשה. ויש לי גם הרבה תובנות, כי בשנים האחרונות מעבר לקריירה שלי כזמר וכמפיק, אני מלווה נשים בקריירה המוזיקלית שלהן. אני מפיק בשפה הערבית, אם זו ערבית יהודית או ערבית לבנונית או מצרית, כי אני הגעתי מבית דו-לשוני. אבא שלי הוא יליד מצרים, ואבא שלו יליד סוריה. אלו הן שתי עדות שמאוד קשורות לתרבות הערבית, ולשפה הערבית היהודית, ומעבר לכך התרומה של יהודי מצרים וסוריה לשפה הערבית הכללית המיינסטרימית הייתה גדולה מאוד. ההסבר הוא שהקהילה היהודית הייתה משכילה, ובקרב המוסלמים במקומות מסויימים לא היה מספיק מי שידעו לקרוא כהלכה ובטעמים המתאימים בקוראן – ולכן שהיו יהודים, גם מבני משפחתי, שהיו קוראים בקוראן בימי הרמדאן לטובת שכניהם הערבים. אז מי שמי קרא ושימר בזמנו במצרים במשך 900 שנה את השפה הערבית היו יהודים סוחרים, רופאים, עורכי דין, אדריכלים, ואחר כך אנשי בוהמה, אנשי רדיו ומוזיקאים. אני גדלתי עם סבתא מצרית, ובתור ילד לא הבנתי את גודל המשמעות, אבל כן גדלתי עם המון כבוד לשפה הערבית, ולמוזיקה של פריד אלעטרש ואום כולתום. בתור ילד זו לא הייתה שפת אמי. אמא אשכנזיה ויוצאת קיבוץ, עם סבא מצד אמא שהיה ממייסדי תיאטרון “המטאטא” וסירב לדבר יידיש. אז גדלתי על טהרת העברית, אבל משהו נשאר בתת מודע התרבותי שלי, ובכבוד העמוק שרחשתי לשפה, לצליל, לטעמים. השפה הערבית שומרת על הטעמים בקריאה בדיוק כמו בשפה העברית ששומרת על טעמי המקרא, וההומור, וגלגולי הפעלים והשורשים, ולכן הדור הצעיר ההיפסטרי כל כך נמשך להגיד מילים כמו “סלמתק”, “אהלן וסהלן”, “עלינא”, וכולי. יש רטרו לא מודע של צורך עמוק מאוד של דור ישראלי שלא רק מנותק מתרבות ערבית אלא אפילו מבועת ממנה, מפאת הטרור ואינפלציית החדשות בחיינו, שמגלה משיכה מחודשת דרך השפה למפגש בין שתי השפות ולשיח.

אם נחזור אל הצד הנשי, אז מבחינה מיסטית-תרבותית הצד הנקבי בעולם המקרא והאגדה בכל העמים הוא הצד שלוקח תמיד את התפקיד הנחבא, לכאורה, העניו, הצד שמאחורי הפרגוד, אך זה שמשפיע באמת על מהלך העניינים: אמא לא צריכה לצרוח כדי שדברים יקרו. העולם הרגשי, עולם הטהרה, והבישול והאמא שמנהיגה את הבית לא בגלוי כמו אבא אלא מטבעה הנשי והנקבי בהיחבא, בתת המודע. כך גם תפקידה של השפה, שהיא ממוצא נקבי כי אנו הרי אומרים שפת אם ולא שפת אב. שפת האם מחתימה את הגן התרבותי שלנו. אמא בעולם הקבלי התורני משולה לא רק לאם הפיזית, המניקה, אלא להדסה, לשכינה, לנוכחות, להקשבה, לרכות, לחמלה, ליכולת לקבל אחד את השני, להקשיב זה לזה, וזה דבר שאצל נשים מטבע היותן אמהות, יולדות, קיים מבחינה מדעית. לצערנו, לנו הגברים יש מאבק פנימי, גם בתוך גבר עצמו וגם בין העמים – מאבק שמנוהל על ידי גברים ובראשו חוסר היכולת לראות את היופי בשוני, את תרומתו של השוני לחברה. רואים אותו כחולשה וקרע ושסע לעומת זה שעדיין לא הבנו כחברה ובייחוד כגברים כי שוני מוליד יופי, קבלה מובילה לחוסן, וחמלה מובילה עומק ורפואה ובריאות וכו’.

אז אני מפנה מזמני, ובמקום ללכת להאבק בהדרת נשים באופן של התנגחות מול אדם שגדל על משהו ומאמין בו, או אם מישהו מונע חלילה משנאת נשים ויש לו צורך להשתיק קול של אשה, אז אני עושה את ההפך – אני בוחר חבורת נשים מדהימות, כל אחת מעולם אחר, כולן בנות העדה התימנית, וזה מגיע מתוך החיבור שלי לד”ר יגאל בן שלום ובנו עדיאל מהאגודה לטיפוח מסורת תימן, ומתוך ההכרה שהתרבות הנשית ובעיקר התימנית הנשית נושאת את הדנ”א של השאלה העמוקה: מי באמת אנחנו?

אנו עדיין מביטים בפנים המזוקנות של הרצל, או בתלתליו של בן גוריון, או בשירתם של שלונסקי וביאליק, ולדעתי בהקשבה עמוקה לשירתן של בנות תימן, היינו יכולים לעשות בירור עמוק מאוד עם השבר בזהות שלנו, ובעיקר בהתחזקות עם השבר בזהות שלנו, והיינו יכולים ממש לעשות: “וולקאם טו דה מידל איסט”.

אלו פרויקטים שהם ניצנים להמשך לשלמה בר, שושנה דמארי, לאה שבת, ועוד. שלמה בר עשה זאת בצורה גברית, אבל יש גם מקום לשיח עברי מחוץ לכתלי הדת, וזה מקום האשה העכשווית. אז פניתי לאגודה לטיפוח תימן, מפני שאני קולט שיש תרבות שאם לא נעשה העברת לפיד בין הנשים הותיקות שלמדו מהסבתות שלהן את שירת הנשים, וניקח חבורת נשים בגילאים שונים, ונעביר להן את המורשת הזו – היא תמחק. בהדרכת ד”ר יגאל בן שלום, ועדיאל בן שלום שהוא מוזיקולוג, התחלנו להתוות את הדרך, לחקור את המוזיקה והשורשים, לפרויקט המוזיקלי התימני הנשי. במקביל, ברמה האישית, נחשפתי גם למשפחה התימנית של אשתי, שהיא משפחה מטריליאנית, ושם הנשים מנהיגות את המשפחה. דווקא רוב החתנים במשפחה הם צפון אפריקאים, כמוני, ושם המפגש בין התרבויות השונות הוא מעין התנגשות של לוחות טקטוניים תרבותיים, כי גם הצפון אפריקאים חיים בחברה שבטית עם אמהות חזקות, כמו בחברה התימנית. אז את כל הדברים האלו, שזלגו אל המוזיקה הנשית השבטית, למדתי גם מהסבתות והאמהות והדודות של אשתי, וגם מגילה בשארי שליוותה את הזמרות, ומהקשבה בת מאות שעות לזמרות תימניות כמו ברכה כהן, ושושנה דמארי, ולשירה תימנית בכלל ותימנית נשית בפרט. כךולמדתי על ההשפעה שהייתה לשירה התימנית על השירה העברית הציונית, משיר השומר של סולימן הגדול, “מעל המגדל סביב אשקיפה”, כל לחני הפלמ”ח וראשית הציונות הושפעו משירת תימן ובנות תימן. האוזן הקשבת שהמשפחה גילתה אליי, וכן גם עדיאל וד”ר יגאל בן שלום מהאגודה לטיפוח מורשת תימן, כי אני הרי לא תימני, אז, לכאורה, מה לי ולכל זה? אז זה המקום להסביר גם שהשאלה היא לא “מה לי ולכל זה” – אלא מה לעם ישראל כולו ולכל זה. זה גם מתקשר לפצע של העדה התימנית, ובעיקר של הסבתות, אל מול תעלומת התינוקות החטופים, וההתעלמות של החברה מהפרשה. ברגע שהתחלתי לשבת בשולחנות של הנשים במשפחה, ולשמוע את השירים והסיפורים, התחלתי להבין את גודל ועומק הפצע של נשות תימן מול הענווה והסלחנות לחברה הישראלית. יש לנו חוב עמוק לתרבות תימן, ובעיקר לשירה התימנית, ובראש ובראשונה לנשות תימן. וכשהגעתי לאשתי, אהובתי, עדי, ולמשפחה התימנית שלה, מה שחיפשתי עד גיל 50 כמעט – מצאתי באשתי, ובעצם מצאתי את השבט שלי.

המופע של “בַּנַאַתּ אַלְ-יַמַן” הוא לא רק מופע. יש בו צד חברתי, קהילתי, ופדגוגי. אבל מעבר לכל, אם יש צד של הילינג במוזיקה אז זה לא חייב להתבטא רק בחבורות תמהונים שמכים בגונגים. זה יכול להתבטא כשהמוזיקה הוליסטית והיא נוגעת בשורש מהותנו, ובייחוד בשורש נשיותנו, מכיוון שכל חברה שרוצה לתקן את עצמה חייבת לעבור דרך השער של הנשיות, בדיוק כפי שכל חברה שמתקלקלת – מתקלקלת ביחסה לנשים, וכלפי כל מי שיש בו רוך שניתן לגלות עליו עליונות פיזית. במקום להגיד “די לאלימות”, אני מעדיף לעשות מעשה ולתרום מזמני ומכישוריי כדי לתת שופר אדיר לצליל ולקול הנשי. במקום לומר “אל תסתמו לנו את הפה” – אני מעדיף להקים הרכב נשי שכזה. זו הנקמה המתוקה שלי.

לסיום דבריהם של טליה וגיל, צפו בסרטון הקצר (כדקה) שצילמתי במופע.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש − שתיים =