בת-חן שניידר היא דוקטור לפסיכולוגיה קלינית ומשוררת. ספרה הראשון עתיד לראות אור בהוצאת “פרדס”.
שיריה של ד”ר שניידר הופיעו, בין היתר, במקומות הבאים: באנתולוגיה “אנא”, בנושא טיפול בעריכתם של יואב גלבוע וקמה שיר; באנתולוגיה “להתעורר אל עצמי”, בנושא חלומות בעריכתם של שוקי גוטמן ויורם רומם; באתר רשת הספריות “בית אריאלה ותל אביב יפו”; בכתב העת המקוון “קול ההמון” בעריכת ד״ר ניקולא יוזגוף-אורבך; בגיליון “סלון הדחויים” בנושא “ילדות” בעריכתם של אלי יונה ונעמי לבנון קשת.
מובאים כאן שני שירים בעלי אמירה בהירה, אמיצה, בשפה אישית, מקורית, אשר מעוררים קשב, התבוננות ותגובה פרשנית.
ה-“אָנוֹנִימִיּוּת” הלועזית מתחילת השיר מהדהדת חלופה עברית בשורת השיר האחרונה. עוד מילים – פנים, ביטחון – משתעשעות במשמעויות. אף אחד לא אומר, אך יש קולות. המילים “בעקבות הקולות” מצטלצלות ביניהן. המילה “חרבי” מפתיעה בכוחניות, במסוכנות, ובהקשר הגברי שלה, אם כי נקבה דקדוקית. מעניין ש”חרבי” כבר הייתה כאן, במסווה של “רחוב”. מי שיוצאת לרחוב בעקבות קולות, מוטב שתצטייד בחרב, ליתר ביטחון. תחושת אימה כבושה נוגדת לכאורה את אווירת תל אביב, העיר הידידותית מכל לזריהָ ולתייריהָ. מסתבר, שגם אלה הן פניהָ. לא בכדי, בת-חן אומרת על עצמה, שהיא “נוודת המתגוררת בתל אביב”.
החרדה מרחפת מעל לשיר, כמו “מִלּוֹת הַהֶלְיוּם”. “הָרָעָב וְהַקֹּר” מאיימים על ה”הִשָּׂרְדוּת”, ויש גם בריון בתמונה. האהבה היא, דווקא, למציאות של “מַשְׁכַּנְתָּא טֵסְט כְּבִיסָה”. אלה, במקום להיות “מועקה”, הופכים להיות “מַעֲקֶה לַחַיִּים”, ומגדירים את הבית כרע במיעוטו, לא כמקום חם ואוהב. אין גם אהבה לאמא, אף שהיא אישה חכמה, ולמודת ניסיון חיים, שגם הייתה יכולה לכתוב את השיר הזה. המילה “כְּשֶׁבָּרַחְתִּי” מתכתבת עם “הֵעָלְמוּת” של המילים. אך הנה הן, בשיר. “הָרָעָב וְהַקֹּר” המטפוריים מחזירים גם אותן. הניצחון שבשם השיר מתכתב עם החרב התל אביבית. שניהם מושגים הישרדותיים.
שיר, כיצירת אומנות, הוא ישות בעולם, אינו כלי-שרת. אך תהליך כתיבתו הוא מעין “מַעֲקֶה לַחַיִּים”.
קיראו עוד :
“בין מצעים לבנים נשארתי/ כפיות עם המציאות”. שירים מעניינים, אמירה חזקה, פרשנות תמציתית, מעמיקה. תודה, חגית ובת-חן.