אנו מביאים כאן סקירה של ד”ר לאה צבעוני, שנכתבה עבור יקום תרבות לפני פטירתה המצערת בדצמבר 2022, על ספרו של משה גרנות “גם דודה אנה יפה”, הוצאת צבעונים, 2020, 157 עמ’.
המערכת
משה גרנות דוגל בסיסמתו של שלום עליכם “הצחוק יפה לבריאות, רופאים מצווים לצחוק”, ואין לך תקופה הראויה להתערבותו של ההומור בחיינו כמו שעת המצוקה שאנו נמצאים בה בחודשים אחרונים אלו, ובוודאי בחודשים שיבואו עלינו עד שיימצא מזור למגפת הקורונה. די להציץ ברשתות החברתיות כדי להתרשם כמה הומור (בעיקר סרקסטי) מפיצים בימים אלו ידוענים וגם עמך.
בסיפורת הענפה של משה גרנות אפשר למצוא קטעים ואף סיפורים שלמים השופעים הומור, אלא שאלה מפוזרים בעלילות דרמטיות ואפיות, כמו בספריו “המאהב השני של הרבנית”, “קרנטינה בקונסטנצה”, “הפרומושיקאים”, “אשתו של הקולונל”. ולא הזכרתי כאן ספרים המגוללים חוויות קשות, כמו “הנדר”, “מאריה וליאופולד”, “האי” (שהוא דיסטופיה). מתברר שגרנות ליקט מספריו את הסיפורים בעלי נימה של הומור, הוסיף סיפורים מצחיקים חדשים, והתוצאה אסופה של 26 סיפורים מרנינים.
והרי כמה צימוקים שמוגשים לקורא באסופה זו:
ילדה מסרבת להאמין לאחותה שמספרת לה כיצד באים ילדים בעולם, ורק כשחברה מתארת לפניה את מה שראתה במו עיניה, היא נאלצת להסכים בעל כורחה שאלה העובדות. מזדמן לה להיות נוכחת במעשה האהבה בין שני נשואים (לאחרים), ואז היא תוהה לאיזו משפחה יהיה שייך הילד שייוולד להם – למשפחת הנואף או למשפחת הנואפת.
כל חייה שנאה גיבורת סיפור אחר את כל הגברים שבעולם, ויש רק גבר אחד שכבש את ליבה, הלא הוא ולדימיר איליץ’ אוליאנוב לנין, שאותו היא אוהבת ומעריצה, ואפילו מוכנה להינשא לו. הבעיה היא שהיא נולדה שנה לאחר שלנין מת.
דיירת בבית אבות שנואה על כל הדיירים בשל השקפת עולמה הקומוניסטית ובעטיים של הסקנדלים שהיא מעוררת כלפי מי שמבקש לסתור את דעותיה. בית האבות מצא פתרון לגביה: היא תישא את הטפותיה בפני החוסים הדמנטיים במחלקה הסיעודית. אלה אינם מתווכחים איתה ואפילו מוחאים לה כפיים כשהמטפלות מעודדות אותם לכך.
באספה באגודת הסופרים מתלונן היושב ראש על חסרון הכיס הכרוני של האגודה, שאינו מאפשר לו לשלם משכורות ולהפעיל את מוסדות האגודה. כל מיני פטפטנים מבין הסופרים עולים לדוכן ומציעים עצות של כלום. בין העולים לדוכן גם ישיש בן למעלה משמונים. במקום לייעץ עצות כיצד לצאת מהמשבר הפיננסי, הוא קורא שיר שממנו משתמע שהוא סובל מערמונית מוגדלת, ומשבר הסוגרים שלו חשוב יותר מהמשבר הפיננסי של האגודה.
שמו של אחד הסיפורים הוא “התעלה”, שם שטעון בזיכרונות קשים מימי המלחמות בין ישראל למצרים סביב תעלת סואץ, אבל הסיפור מתרכז סביב תעלה באף גדול השייך לאביה של חברתו של הדובר בסיפור. מתברר שהאב לא מרוצה מכך שבתו מתרועעת עם סטודנט דלפון, והדובר מתנחם בכך שגם לבת יש תעלה קטנה באף, שבוודאי תגדל בבוא היום לממדים של תעלת אביה.
ירושה מסתורית מחכה בכספת בבנק לגיבור של אחד הסיפורים בקובץ. כדי לזכות בה עליו לשלם סכום נכבד לעורך-דין ולבנק ששמר את הכספת במשך עשרות שנים. בכספת נמצאה חוברת שירים, ובצוואה שבכספת נדרש היורש להוציאה לאור. אלא שמדובר בפלגיאט – השירים מועתקים מי”ל פרץ ומדוד פרישמן. ליד הצוואה יש סכום מזומן של 150 לירות להוצאות ההפקה של ספר השירים (הגנובים), סכום שאחרי עשרות שנים של פיחותים ושינויי ההליך המוניטארי שווה בערך חצי אגורה.
הבאתי כאן רק רמזים אחדים למה שמצפה לקורא בספר מרנין זה, וברור שהתקצירים אינם יכולים למצות את מכמני הכתיבה של משה גרנות ואת דקויותיה. לשם כך צריך ורצוי, לקרוא את המקור. ההנאה מובטחת.
