שלושת האמנים הנזכרים בכותרת זו מייצגים את זמנם באופן נאמן ויצירתם מלווה בשימוש בדמיון. אצל שניים מהאמנים, דגה ולופז גרסייה, בולטים בעיקר הרישום והפיסול, אצל מונה – בעיקר הצבע. שלושת האמנים פותחים חלון לתוך עולם המודרניוּת והדמיון, ומקסימים את הצופים מאז שיצרו את יצירותיהם. גרסייה ממשיך לעשות כך גם בשנות התשעים לחייו. זהו מקבץ אמנים, שבו כל אחד מהם משדר לעברנו בצורה חזותית את רוח הזמן, ה-Zeitgeist של רגע יצירת התמונות.

״כיתת הריקוד״ של דגה
״כיתת הריקוד״ של דגה. ויקיפדיה

אצל דגה הדברים החלו עם התאורה החשמלית, המצאת המצלמה, ושימוש במיקומים ברוח המודרניות, למשל התיאטרון, אולם הבלט, וזירות מרוצי הסוסים. כפי ששינוי האווירה הואץ, כך גם תמונותיו לעיתים צוירו מהר יותר מהקצב של קודמו ז’אן אוגוסט דומיניק אינגר, והתגבר הרושם, ההתרשמות, La Impression, מהרגע. דגה תפס רגעים ותנועות חטופות, והיה לצייר האימפרסיוניסטי הקלאסי ביותר.

״חבצלות מים״ של מונה
״הגשר הרמוניה בירוק״ של מונה. ויקיפדיה

מונה היה מודרני ממנו בשימוש שלו בצבע, ונתן מקום רב יותר לטבע, שאינו כולל בתוכו דמויות אנוש. בציורי הפרלמנט של לונדון השתמש בחוש הדמיון, והגביה את הבניינים לגובה רב יותר ממה שהם במציאות. במסגרת הציור הוא תחם חלק קטן מהנוף, שנשאר פנטסטי וערפילי, רושם שלא התפוגג מאז צויר במשך כל כך הרבה זמן. הוא הקפיא את רגע הציור המיוחד מאוד.

מונה גם צייר את הדגלים המתנפנפים לכבוד יום העצמאות של צרפת, גם הוא מחזה מן המודרניות. הוא צַייר המייצג את זמנו בנושא ובאופן הציור: הטחות הצבע העבות והשכבות הצמריות המאפיינות אותו, וקנה המידה, העצום לעיתים, של יצירותיו; כמו כן, הוא חזה את מה שיהיה אחר כך, הציור המופשט, הוא הגיע עד לגבול ההפשטה הקיצוני ביותר בזמן הציור, שגם זה סממן של המודרניוּת.

״נערה בנוף״ של לופז גרסיה
״נערה בנוף״ של לופז גרסיה.http://www.timlowly.com/a/lopezgarcia.html

אנטוניו לופז גרסייה, צייר עכשווי, מצייר את נופיה הנבנים של מדריד העכשווית, וכולל בציוריו חפצים יום-יומיים, למשל צלחת אוכל או חדר בית שימוש, שאותם הוא מצייר בהשפעתה החזקה של המצלמה. בשבילו הציור ממש מצלם את המציאות, אבל גם הוא מתחשב, כמו שני הציירים הקודמים, במדיום הציורי, ובקסם המייחד אותו כמלאכה וכמראה ייחודיים מעשה ידי אדם. כשהוא מפסל את בתו כרמן, הוא מפסל גם את העגלה שבתוכה היא נחה, הוא רושם רישום יוצא דופן של כפפות עור משנות השישים.

ציוריו של לופז גרסייה מראים לנו מציאות, אבל כזו שיש בה עודף קסם. היא מקסימה אותנו בגלל האווירה המיוחדת השורה במראות שהוא מצייר לנו, ורישומיו מדהימים אותנו במידת הריאליסטיות שלהם. אין ספק שהושפע מהאימפרסיוניזם, אך גם מהפוטו ריאליזם של שנות השישים והשבעים – בתפישת המראות העכשוויים. הוא אינו מנסה להתכחש ולהציג לנו את צידו הניאו-קלאסי של הציור המתרפק על עברו האבוד של הציור, אלא מציג ניאו-קלאסיקה עכשווית שאינה מתכחשת לרגע ולתקופה. פסליו מעלים בדמיון את פסל הרקדנית בת השלוש-עשרה של דגה, הלבושה חצאית טו-טו, עומדת קפואה בפוזת הריקוד שלה והבעתה מזכירה את הבעת הדמויות בפסליו של גרסייה. שני האמנים האלו ביקשו להיות מרחביים, כפי שביקשו לעבוד במדיום הציור והרישום, ושניהם יצקו את פסליהם בברונזה

. הד התקופה ניכר בציורי שלושת האמנים הללו, הֵדן של המאות התשע-עשרה והעשרים, ואפילו העשרים ואחת אצל לופז גרסייה, על רקע מגמות האוונגרד שאיתן הם מנהלים מערכת יחסים. אף-על-פי שהמודרניות הרחיקה את המדיום הציורי, נשאר הוא קרוב לליבם של מי שיוצרים, מי שאוצרים, ומי שאוספים. לשלושה אמנים אלו כדאי לשים לב בין ייצוגי המודרניות הנפלאים שנוצרו מאז התגברות הטכנולוגיה לסוגיה בחיינו, והשפעתה על הציור, הרישום, והפיסול, של אמני המערב בני הדורות הקודמים ובני זמננו.

2 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים + 18 =