מדליה עם דמותו של ביאליק. יוצר על ידי קרצ׳מר

בימים אלו מלאו מאה וחמישים שנה להולדתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.

לציון המועד תירגמה טובה נווה שני שירים של ביאליק מאידיש לעברית, ואנו מביאים אותם כאן.

ראשית את הפואמה "הדבר האחרון"( (דאָס לעצטע וואָרט) בתרגומה של נווה, עם תרגומים קודמים לעברית, המקור באידיש, ושני תרגומים לאנגלית. זהו שיר שפורסם ביידיש ונחשב ליצירת מופת של ספרות זאת.

אבל אינו מוכר כמעט כלל בשפה העברית.

זהו שיר של נבואה שחורה משחור ,חזון אפוקליפטי לעם של אובדי דרך שבגדו בשליחות הרוחנית  שהוטלה עליהם והמשורר הנביא אינו יכול לתת להם שום נחמה הם נידונו ל"מוות בחיים ".

זהו  אחד השירים הראשונים  שפירסם ביאליק בעל אופי נבואי והדמות המדבר בו היא של נביא מוכיח ואפוקליפטי. זאת הייתה  צורת שירה שכלל לא הייתה מוכרת ביידיש עד לשיר זה של ביאליק והוא המשיך להשתמש בצורה  זאת בעברית  שפת נביאי התנ"ך  שנראתה כמתאימה יותר. אבל הוא פירסם עוד שיר המשך של שיר זה בידיש כ'בין ניט אויף אייער רוף געגאנגען"  (לא באתי כי קראתם לי )  שגם אותו נביא כאן.

השיר פורסם לראשונה במגזין היידיש "דער יוד" גליון 48-49 ב-3 בדצמבר 1901 ולאחר מכן נדפס בספרי שירה יידית של ביאליק ומאוחרים יותר הושמטו כמה שורות מהשיר. אנחנו כאן מחזירים את השורות האלו.

לשיר זה היו קיימים עד כה שלושה תרגומים : אחד של שלמה דיקמן ב"מוסף הספרות של "דבר" מ-10 ביולי 1936 ,של אהרון צייטלין בספר  התרגומים  "חיים נחמן ביאליק :"שיריו היידיים" מ-1956 .והשלישי של מרדכי סבר מ"על המשמר" ב-13 ביולי 1979.

וכעת מצטרף התרגום העדכני של טובה נווה.

כן הוספנו עבור קוראי השפות הזרות שני תרגומים באנגלית של השיר הזה.

ברשימה נפרדת נביא את שיר ההמשך "כ'בין ניט אויף אייער רוף געגאנגען" ("לא באתי לקול קריאתכם"), שלא ידוע היכן הודפס לראשונה, אך סיגנון התוכחה הנבואית מצביע על הקירבה שבין שני השירים.

ותוכלו לקרוא אותו הן במקור והן בתרגום של טובה נווה כאן.

המערכת

הדבר האחרון/חיים נחמן ביאליק

תרגום טובה נווה

(בנוסח הנביאים)

וַאֲנִי אֲלֵיכֶם נִשְׁלַחְתִּי מֵעִם הָאֵל:

בִּרְאוֹתוֹ אֶתְכֶם נֶחְנָקִים לְלֹא גּוֹאֵל;

עֵת הָרֶקֶב מַפִּיל,

וְהַזִּקְנָה כּוֹבֶשֶׁת לְלֹא הוֹעִיל;

נֶעֱזֶבֶת הַיָּד

וְהַשִּׁלְטוֹן אַף הוּא מוּפְקָר –

כֵּן, הָאֵל אֶתְכֶם זָכַר

וְאוֹתִי אֲלֵיכֶם הֵבִיא.

וְהָאֵל אָמַר:

"כָּבֵד הָעֹל – יוֹתֵר אֵינִי יָכוֹל…

לֵךְ וּתְלוֹשׁ אֲנָחָה מִלִּבָּם!

עַד תִּרְאֶה דִּמְעָה בְּעֵינָם!

וּכְבֵדָה וּמָרָה תִּהְיֶּה הַדִּמְעָה

וְרָמָה תִּהְיֶּה הָאֲנָחָה הָאַחֲרוֹנָה,

עַד – אֲדָמָה תִּרְעַד

וּתְנַעֵר אֶת הָרֹעַ לָעַד."

צִיָיתִּי לַקּוֹל וְהָלַכְתִּי,

בְּדֶרֶךְ אֲבָנִים וְחַתְחַתִּים.

וְרֶגֶשׁ אֶחָד וּמִשְׁאָלָה אַחַת בְּחַיַּי

לָהֲטוּ עָמֹק בְּעֲצְמוֹתַיי;

חַשְׁתִּי – שְׁבוּיִים אַתֶּם בִּידֵי נְחָשִׁים…

אִתְכֶם וּלְיַדְכֶם – אֵין אֲנָשִׁים…

הוֹבִיל אוֹתִי כְּאֵבְכֶם,

עַד כִּי נִשְׁלַחְתִּי לְעֶזְרַתְכֶם.

מְיֻיסָּר לִבִּי  בְּשֵׁם הָאֵל:

כּוֹאֵב אֶת כְּאֵב הָאַחֵר,

לְלֹא גּוֹאֵל,

נִצְרַב בְּכָל גֵּיהִינּוֹם בּוֹעֵר…

הֵן סָבַרְתִּי, חָשִׁים אַתֶּם וְיוֹדְעִים

בִּדְמָמָה, בְּדִמְעַתְכֶם אַתֶּם נֶחְנָקִים.

מְחַפְּשִׂים אַחַר תְּשׁוּעָה וּמְבַקְּשִׁים נֶחָמָה –

וִיקָרִים הָרְגָעִים…

אֵלֵךְ וְאָבוֹא – וְאַעֲלֶה אֲרֻכָה לְפִּצְעֵיכֶם

אִתְכֶם כְּאֶחָד אֲדַמֵּם,

אֲלַקֵּק אֶת הַדָּם, וְאֶחְבֹּשׁ הַפְּצָעִים.

אֲנַחֵם, אֲבַקֵּשׁ, אֶתְעוֹרֵר וְאֶבְכֶּה –

וְלֹא אֶתֵּן לָכֶם לִשְׁקֹועַ!

אֲנִי הוֹלֵךְ וּבָא – נוֹשֵׂא עִמִּי מְרַפֵּא,

לִבְשׂוֹרַת הַנֶּחָמָה אִתְכֶם אֲיַחֵל;

מְבֹרָךְ אֲנִי בַּנְּשָׁמָה שֶׁהֶעֱנִיק לִי הָאֵל –

הִנֵּה אַעֲנִיק לָכֶם מִנִּשְׁמָתִי…

כִּי אֹמֶץ הַלֵּב  הוּא מִן הַשָּׁמַיִם,

עוֹקֵר הֵרִים, וְאֵינוֹ מְכוֹפֵף מָתְנַיִם,

וּמַבִּיט לַכַּעַס הַיְשֵׁר בָּעֵינַייִם.

וְהָאֵל הֶעֱנִיק לִי לָשׁוֹן,

חַדָּה כִּצְלִיל פַּעֲמוֹן.

וְאִם מֵאֶבֶן עֲשׂוּיִים אַתֶּם

תַּהֲפֹוךְ הִיא לְבַרְזֶל.

וְאִם הִנְּכֶם בַּרְזֶל, תְּהִי לִפְלָדָה.

הִנֵּה אָנוֹכִי בָּא, וּבִפְנֵיכֶם אֶתְגַּלֶּה –

וְאַתֶּם כְּאִישׁ אֶחָד תָּקוּמוּ!…

מֵאֲחוֹרֵי דַּלְתְּכֶם עוֹמֵד אֲנִי,

מְשׁוּתֶקֶת הִיא לְשׁוֹנִי;

וּמֵעָלַי, לַיִל כָּבֵד תָּלוּי –

הַנִּיצוֹץ שֶׁבִּי, הָאוֹר – כָּבוּי.

פָּגְשׁוּ אוֹתִי לַעַג וּכְלִמָּה

הַדֶּלֶת סְגַרְתֶּם בְּפָנַי –

רְחוֹקָה יָדוֹ שֶׁל הָאֵל,

נִלְעֶגֶת הִיא מִילָתוֹ, אַלְלַי.

אֵין לִי עוֹד שָׂפָה עֲבוּרְכֶם –

זָרָה לָכֶם וּמֵתָה שְׂפַת הָאֵל.

וַאֲנִי, מִלָּה אַחַת אָמַרְתִּי –

וְהָרוּחַ סָחֲפָה אוֹתָהּ בִּנְשִׁיפָה;

רַק דָּבָר אֶחָד אָמַרְתִּי –

נָפַל הוּא כְּמוֹ נִיצוֹץ עַל עֵשֶׂב –

אַךְ הָעֵשֶׂב יָבֵשׁ הָיָה –

נִשְׂרַף בְּרַעַשׁ אֲדָמָה

וְהָפַךְ לְאֵפֶר.

שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלִי –

פּוֹגֵשׁ בִּי כְּקָלִיעַ,

עוֹבֵר כְּרַעַם, בָּאִישׁוֹן הַיּוֹם

הַיְשֵׁר אֶל לְבַבְכֶם –

וּפָרְצָה הַזְּעָקָה!

וְנוֹרְתָה הַדִּמְעָה!

אַךְ אֲבוֹי לִי! כָּזָב הוּא הַבֶּכִי!

אִישׁ אֵינוֹ מַאֲמִין לוֹ עוֹד.

לֹא הָאֵל, לֹא אֲנִי, לֹא אַתֶּם…

וַאֲנִי בָּרֶפֶשׁ זָחַלְתִּי עֲדֵיכֶם

בִּבְגָדַי הַמּוּכְתָּמִים

כָּרַעְתִּי בִּפְנֵיכֶם

וְחִיפַּשְׂתִּי לָכֶם יְשׁוּעָה,

אַךְ אִישׁ לִקְרָאתִי לֹא בָּא.

וַאֲנִי הָאֶחָד בִּתְחִנָּתִי.

אֶת תְּפִלָּתִי לֹא שְׁמַעְתֶּם

וְאֶת הַדֶּלֶת בְּפָנַי נְעַלְתֶּם.

רָחַקְתֶּם מִדְּבַר הָאֵל

וּמִילָתוֹ נִלְעֶגֶת לְלֹא גּוֹאֵל.

דְּעוּ אַתֶּם הָאוּמְלָלִים,

אֵין בִּי עוֹד נֶחָמָה.

דָּבָר לִי אֲלֵיכֶם, דָּבָר נוֹרָא.

וְהוּא יִישָּׂא אֶתְכֶם מִמְּקוֹמְכֶם.

יַהֲפוֹךְ הָאוֹר לְחֹשֶׁךְ

וִיסַמֵּם אֶת לְבַבְכֶם.

יַרְעִיל בְּפִיכֶם הַנְּגִיסָה

וְיֵימַר לַחְמְכֶם.

יִהְיוּ חַיֵּיכֶם לְזָרָא

וְלֹא תִּזְכּוּ לְאֹמֶץ וְלִגְבוּרָה.

אֵין בִּי מִלַּת נֶחָמָה

אַף בָּאֵשׁ עָלְתָה נִשְׁמָתִי.

אֶת בְּרִיתִי אִתְכֶם הֵפַרְתִּי

וְאֶת עֹז רוּחִי בָּאֲדָמָה קָבַרְתִּי.

עֲלֵיכֶם יָצַקְתִּי  אֶת מְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ,

עֵת דָּם לִבִּי הָיָה בְּעֵינֵיכֶם לְרֶפֶשׁ.

וְהָאֵל אָמַר לִי כָּךְ:

"צְעַק צְעָקָה שֶׁלֹּא תִּשָּׁכַח.

וְתֵן אֲנָחָה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

עַד יִרְעֲדוּ הַר וָגַיְא וּמַדְּמֵנָה."

הֶאֱזִינוּ חֵרְשִׁים וְשִׁמְעוּ!

הִנֵּה בָּא יוֹם, רְאוּ,

שׁוֹלֵחַ אֲנִי אֶת שֶׁמֶשׁ הַצֶּדֶק

וְהָעוֹלָם יוּצַף בְּאוֹר.

וְרַק אַתֶּם עַבְדֵי הַשְּׁחֹור

לָכֶם לֹא יִהְיֶה הָאוֹר.

שׁוֹמְמִים עִם בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם

בָּעִיוָורוֹן תִּתְעוּ.

אַלְפֵי מִילִים תֵּלְכוּ,

וּתְּבַקְּשׁוּ אֶת אֲלוּמַת הָאוֹר.

אַךְ אֶתְכֶם הַלַּעַג פָּגַשׁ

הֵן אֵחַרְתֶּם לַמִּפְגָּשׁ.

הִנֵּה אֲנִי מַתִּיר אוֹצְרוֹת חַיִּים

יְמֵי שִׂמְחָה אֲפַזֵּר, לֹא לָכֶם.

וְאַתֶּם תִּישָּׁאֲרוּ תְּשׁוּשִׁים

כִּי אַכְזָב מַעְיָינְכֶם.

צְמֵאִים עִם בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם

תַּקִּישׁוּ עַל דְּלָתוֹת זָרִים.

בְּפָנִים נְפוּלוֹת, בֶּרֶךְ תִּכְרְעוּ

מַיִם בְּגָרוֹן נִחָר, תְּבַקְּשׁוּ

וּמוּלְכֶם תִּפְגְּשׁוּ אֶת הַלַּעַג –

 נִנְעֲלוּ מְקוֹרוֹת הַמַּיִם.

הִנֵּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ רוּחַ מְתוּנָה,

מְשִׁיבָה נֶפֶשׁ כְּטַל מֵאֵל.

דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה מִשָּׁמַיִם מִתְגַּלָּה.

וְאַתֶּם יְבֵשִׁים כְּחָצִיר,

וְלֹא אֶתְכֶם הַטַּל יָעִיר.

נָבוֹל תִּיבּוֹלוּ לָעַד.

וְאִם עֲדַיִן יִישָּׁאֵר נִיצוֹץ נְשָׁמָה,

אֲנָחָה נוֹגַעַת, דִּמְעָה חַמָּה – –

אֲנִי עִם הַנִּיצוֹץ אֲדַמֵּם,

וּלְבַבְכֶם יִישָּׁאֵר שׁוֹמֵם.

לְלֹא טַעַם, לְלֹא רֵיחַ, לְלֹא חַיִּים.

יֶחֱרַב בֵּיתְכֶם, נָטוּשׁ יִישָּׁאֵר. וְאַתֶּם,

קַבְּצָנִים לֹא קְרוּיִים בִּסְעוּדַת הַגְּבִיר

קַבְּצָנִים מוּל בֵּיתוֹ תִּשָּׁאֲרוּ.

הָלוֹךְ וּנְדוֹד עֲיֵיפִים תְּהַלְּכוּ,

בְּעוֹלָם קַר וּמְנֻכָּר.

תַּחְשְׂפוּ פִּצְעֵיכֶם לְעֵינֵי כָּל זָר

 בְּעוֹמְדֶכֶם בַּשְּׁבִיל הַלֹּא מֻכָּר.

יָד רוֹעֶדֶת תּוֹשִׁיטוּ,

וְהַיָּד הַמּוּשֶׁטֶת תִּלְמַד לְהַפְצִיר.

וּבִלְשׁוֹן פֹּושְׁטֵי יָד נְדָבָה תְּבַקְּשׁוּ.

וְחַיֵּיכֶם – חַיֵּי פְּרוּטָה.

קָשִׁים יִהְיוּ חַיֵּיכֶם מִנְּשֹׂא.

אֲרוּכִּים לֵילוֹתֵיכֶם לְלֹא כּוֹכָב…

אֶת אֲנְחַתְכֶם יִישָּׂא הָרוּחַ לַשָּׁוְוא,

וְהָאֵל לְעֶזְרַתְכֶם לֹא יָבוֹא…

מָה נוֹרָאָה הִיא מְצוּקַתְכֶם,

כְּגֹדֶל הֶעָווֹן אוֹתוֹ אַתֶּם נוֹשְׂאִים;

וְאַתֶּם תִּדְעֲכוּ עַד מוֹתְכֶם

בְּגַעְגּוּעַ לַחַיִּים הַהוֹלְכִים וְאוֹזְלִים…

וְהָאֵל אֶת שְׁנֵיהֶם לָכֶם לֹא יִיתֵּן,

יַשְׁאִירְכֶם שׁוֹקְעִים בִּמְצוּלֹת הַיְּוֵן.

וּלְבַבְכֶם,

לֹא יַאֲמִין לְמוֹצֵא פִּיכֶם.

וְאַתֶּם תְּנַסּוּ לְהִתְרוֹמֵם,

תְּבַקְּשׁוּ נְשִׁימָה לְלֹא הוֹעִיל.

זֶהוּ קֶבֶר, וְאַתֶּם בּוֹ קְבוּרִים.

חַיִּים וָלֹא נוֹשְׁמִים.

זֶהוּ גֵּיהִינּוֹם לוֹהֵט

לְלֹא סוֹף רוֹטֵט.

גֵּיהִינוֹם לְלֹא מָוֶת.

וְהָאֵל לִי אָמַר:

"קוּם, רֵד אֶל בֵּית הַקַּדָּר.

שָׁם סִיר חֶרֶס תִּקְנֶה.

אוֹתוֹ תִּזְרֹוק, לִרְסִיסִים יִהְיֶה.

וּקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל,

כָּךְ תִּשָּׁבְרוּ אַתֶּם –

זֶהוּ דְּבַר הַכֹּול יָכוֹל.

אִלֵּם תַּעֲמֹד, לְלֹא בֶּכִי, לְלֹא קוֹל.

הַרְכֵּן רֹאשְׁךָ בְּאֵלֶם וּבִכְאֵב.

הִנֵּה הַיּוֹם הוֹלֵךְ, קָרֵב."

הפואמה בתרגום שלמה דיקמן

פורסמה ב"דבר" מוסף ספרותי 10 ביולי 1936

הפואמה ״דבר אחרון״ בתרגום שלמה דיקמן.
הפואמה ״דבר אחרון״ בתרגום שלמה דיקמן.





הפואמה בתרגום אהרון צייטלין

מתוך קובץ התרגומים של ביאליק מיידיש לעברית "שיריו היידיים" (דביר,תל אביב 1956)

הפואמה בתרגום מרדכי סבר

פורסמה ב"על המשמר" 13 ביוני, 1979

המקור באידיש

דאָס לעצטע וואָרט

פון חיים נחמן ביאליק (9 אין יאנואר 1873 – 4 אין יולי 1934)

פורסם לראשוינה בכתב העת "דאר יוד" גיליון 48-49 מיום 5 בדצמבר 1901

(נביאיש)

איך בין צו אייך פון גאָט געשיקט:

ער האָט געזען, איר ווערט דערשטיקט;

ער האָט געזען: איר פוילט און פאַלט,

איר ווערט פון טאָג צו טאָג מער אַלט;

און אָפּגעלאָזט האָט זיך די האַנט

און אויסגעלאָזט האָט זיך די מאַכט –

און גאָט האָט זיך אין אייך דערמאַנט,

און ער האָט מיך צו אייך געבראַכט.

און גאָט האָט מיר געזאָגט אַזוי:

"צו שווער דער יאָך – איך קען ניט מער!…

גיי רייס פון זייער האַרץ אַן 'אוי!'

שיס אויס פון זייער אויג אַ טרער!

און שווער זאָל זיין די טרער און ביטער

און הויך זאָל זיין דער לעצטער קרעכץ,

אַזוי – די ערד זאָל טאָן אַ ציטער

און אָפּטרייסלען פון זיך דאָס שלעכטס".

איך האָב געפאָלגט און בין געגאַנגען,

מיין וועג איז פול געווען מיט שטיינער;

נאָר איין געפיל און איין פאַרלאַנגען

האָט טיף געגליט אין מיינע ביינער;

איך האָב געפילט, איר זענט ביי שלאַנגען…

און מיט אייך, ביי אייך – קיינער, קיינער…

מיך האָט געטריבן אייער ווייטיק,

איך האָב געמיינט מיין הילף איז נייטיק.

איך בין געשטראָפט פון גאָט מיט האַרץ:

איך האָב אַ האַרץ, וואָס קרענקט פאַר יענעם,

וואָס קאַרטשעט זיך פון פרעמדן שמאַרץ

און ווערט פאַרברענט פון יעדנס גיהנום…

האָב איך געמיינט, איר פילט און ווייסט

און וואַרגט זיך שטיל מיט אייער טרער

און זוכט אַ הילף און בעט אַ טרייסט, –

און טייער זענען די מינוטן…

איך גיי, איך קום – כ'וועל היילן וואונדן,

מיט אייך אין איינעם וועל איך בלוטן,

און וואו מען דאַרף, וועל איך פאַרבינדן,

און וואו מען מוז, וועל איך אָפּלעקן

דאָס בלוט, וואָס טריפט פון אייער וואונד.

כ'וועל טרייסטן, בעטן, וויינען, וועקן –

און וועל ניט לאָזן גיין צו גרונד!

איך גיי, איך קום – איך טראָג אַ טרייסט,

איך טראָג אַ בשורה פון נחמה;

איך בין געבענטשט פון גאָט מיט גייסט –

אייך וועל איך שענקען מיין נשמה…

איך בין פון גאָט מיט מוט באשמידט,

וואָס רייסט אויס בערג און ווערט ניט מיד,

וואָס לאָזט מיין רוקן זיך ניט בויגן

און קוקט דעם בייז גלייך אין די אויגן;

און גאָט האָט מיר געשענקט אַ צונג,

אַ שאַרפן, ווי אַ שאַרפן קלונג, –

אויב איר זענט שטיין – איז זי אַן אייזן,

אויב איר זענט אייזן – איז זי שטאָל…

איך קום, איך וועל זיך נאָר באַווייזן –

און איר וועט אויפשטיין מיט א מאָל!"…

איצט שטיי איך הינטער אייער טיר –

און אָפּגענומען איז מיין לשון;

עס הענגט אַ שווערע נאַכט אויף מיר –

מיין פונק, מיין ליכט איז אויסגעלאָשן.

מיך האָט באַגעגנט שפּאָט און שאַנד,

איר האָט פאַר מיר די טיר פאַרמאַכט –

און אָפּגעשטויסן איז גאָטס האַנט

און גאָטעס וואָרט איז אויסגעלאַכט…

איך האָב שוין מער קיין שפּראַך פאַר אייך –

פאַר אייך איז פרעמד און טויט גאָטס שפּראַך.

איך האָב געזאָגט איין וואָרט – האָט דאָס

דער ווינט פאַרטראָגן מיט איין בלאָז;

נאָך איינס האָב איך געזאָגט – איז דאָס

געפאַלן, ווי אַ פונק אויף גראָז –

נאָר טרוקן איז געווען דאָס גראָז –

און אויסגעברענט האָט דאָס מיט רעש

און ס'איז דערפון געוואָרן אַש.

האָב איך ארויסגעלאָזט אַ קול –

האָט דאָס געטראָפן ווי אַ קויל

און ווי אַ דונער דורכגעלאָפן

אין מיטן שיינעם, העלן טאָג

און גלייך אין הארצן אייך געטראָפן –

און אויסגעבראָכן האָט די קלאָג!

און אויסגעשאָסן האָט די טרער! –

נאָר, וויי מיר! פאַלש איז אייער ג'וויין!

ניט קיינער, קיינער גלייבט אים מער,

ניט גאָט, ניט איך, ניט איר אַליין…

בין איך צו אייך אין שמוץ געקראָכן

און אַלע קליידער איינגעריכט,

כ'האָב מיט די הענט פאַר אייך געבראָכן

און הילף ביי אייך פאַר אייך געזוכט…

נאָר קיינער קומט צו הילף ניט, קיינער,

און איך בין איינער, איינער, איינער…

מיין תפילה האָט געהערט די וואַנט,

איר האָט פאַר מיר די טיר פאַרמאַכט;

און אָפּגעשטויסן איז גאָטס האַנט!

און גאָטעס וואָרט איז אויסגעלאַכט!…

נאָר ווייסט, איר אומגליקלעכע, ווייסט –

איך האָב ניט מער פאַר אייך קיין טרייסט…

איך האָב אַ וואָרט, אַ שרעקלעך וואָרט,

וואָס וועט אייך הייבן פון דעם אָרט;

וואָס וועט דאָס ליכט אייך מאַכן שוואַרץ

און וועט פארסמען אייך דאָס האַרץ,

אין מויל פאַרגיפטן אייך דעם ביסן

און ביטער מאַכן אייך דאָס ברויט,

דאָס לעבן וועט דאָס אייך פאַרמיאוסן

און וועט ניט געבן אייך דעם מויט…

ניטאָ פאַר אייך קיין וואָרט נחמה!

איך האָב פאַרברענט שוין מיין נשמה

און האָב מיין בונד מיט אייך צעריסן…

צעבראָכן ליגט אין דר'ערד מיין מוט –

איך וועל אויף אייך מיין גאַל אויסגיסן

און וועל באַשפּייען אייך מיט בלוט…

און גאָט האָט מיר געזאָגט אַזוי:                

"דאָס לעצטע מאָל שריי אויס אַן 'אוי!'

און גיב אַ קרעכץ צום לעצטן מאָל,

אַז ציטערן זאָל באַרג און טאָל;

הערט, טויבע, הערט!

עס גייט אַ טאָג,

איך לאָז אַרויס אַ זון פון רעכט

און וועל די וועלט מיט ליכט באַגיסן –

נאָר איר אַליין וועט בלייבן קנעכט

און וועט קיין טראָפּן ליכט געניסן…

און בלינדערהייט, מיט זין און טעכטער,

וועט איר אַרומלויפן פאַרסמט

אַהין, אַהער, פאַר טויזנט מייל,

און בעטן,חלשן אַ שטראַל…

נאָר אייך באַגעגנט אַ געלעכטער,

וואוהין איר קומט, האָט איר פאַרזאַמט"…

איך שליס אויף אוצרות לעבן, מאַכט,

און ימים פרייד וועל איך צעגעבן –

נאָר איר אַליין וועט זיין פאַרשמאַכט

און אייער קוואַל וועל איך באַטריבן;

און טרוקענע מיט זין און טעכטער,

וועט איר אין פרעמדע טירן קלאַפּן,

מיטן פּנים צו דער ערד צופאַלן

און איבער פרעמדע קוואַלן קניען

און דאָרשטיק אייער האלדז אויסציען

און בעטן, חלשן – אַ טראָפּן…

נאָר אייך באגעגנט אַ געלעכטער,

פאַר אייך פאַרשלאָסן אַלע קוואַלן.

איך שיק אַראָפּ אַ מילדן גייסט,

וואָס פרישט ווי טוי פון גאָט און ווייזט

אַ נייעם וועג צו נייע הימלען –

נאָר איר וועט טרוקן זיין, ווי שטרוי,

און ניט אויף אייך וועט פאלן טוי.

איר? – איר וועט אייביק פוילן, שימלען.

און אויב ס'איז נאָך פון פרי'ר געבליבן

אַ פונק פון גייסט, געפיל און גלויבן,

אַן ערנסטער זיפץ, אַ הייסע טרער – –

וועל איך דאָס איינציקווייז אָפּרויבן.

און אייער האַרץ וועט בלייבן לער

אָן טעם, אָן ריח, אָן לייב און לעבן…

און וויסט וועט ווערן אייער צעלט,

און אומשלעפּן וועט איר זיך מידע,

ווילד פרעמדע אויף אַ פרעמדער וועלט

און בעטלער אויף אַ רייכער סעודה,

און שטייענדיק ביי פרעמדע שוועלן,

וועט איר די וואונדן זיך אויפדעקן

און וועט פאַר פרעמדע זיי אויסשטעלן,

אַ ציטערדיקע האַנט אויסשטרעקן

און בעטן הילף אויף בעטלער – לשון –

נאָר אויסבעטלען וועט איר פאַר געלט,

און לעבן וועט איר פאַר אַ גראָשן…

און שווער וועט אייך דאָס לעבן ווערן –

אַ לאַנגע נאַכט און ניט איין שטערן…

און אייער קרעכץ פאַרטראָגט דער ווינט

און אייער קול וויל גאָט ניט הערן…

און שרעקלעך גרויס וועט זיין די נויט,

ווי גרויס און שרעקלעך איז די זינד;

און איר וועט חלשן דעם טויט

און בענקען וועט איר נאָכן לעבן…

נאָר גאָט וועט אייך ניט ביידע געבן…

און שרעקלעך וויי וועט זיין דער שמאַרץ…

אפילו אייער אייגן האַרץ

וועט אייער אייגן מויל ניט גלייבן…

איר וועט זיך פּראווון הייבן, הייבן –

אָן אָטעם טאָן – און וועט ניט קענען.

דאָס איז אַ קבר, נאָר באַגראָבן

זענט איר דאָרט לעבעדיקערהייט…

דאָס איז אַ פייערדיקער גיהנום,

וואָס וועט קיין ענדע קיין מאָל האָבן –

נאָר ס'איז אַ גיהנום אָן אַ טויט…

און גאָט זאָגט מיר:

"איצט גיי אַראָפּ

צום טעפּערס הויז און קויף אַ טאָפּ,

און טו אַ וואָרף און זאָג דערביי

שטאַרק הויך, אַז יעדערער זאָל הערן:

'אַזוי וועט איר צעבראָכן ווערן!'

און רעד ניט מער, ניט וויין, ניט שריי,

בייג אָן דעם קאָפּ און ווער פאַרשטומט – –

עס גייט דער טאָג, ער קומט, ער קומט"….

אנו מביאים גם שני תרגומים של הפואמה לאנגלית

תרגום ראשון של Samuel Roth

\

תרגום שני לאנגלית של Joseph Leftwich

חיים נחמן ביאליק.ויקיפדיה

קיראו עוד:

על ושל חיים נחמן ביאליק ב"יקום תרבות"

תגובה אחת

  1. יוצא מן הכלל; תרגום מצויין של טובה; כמה טוב שנחשפנו ליצירה. והפוסט מכבד ובנוי כהלכה.
    צדוק

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

18 − שבע =