ד״ר יצחק מלר על שיחה עם רב ידוע בענין הבעיה המוכרת של תלמידי הישיבות ש״ממיתים עצמם באוהלה של תורה״ במקום לעבוד ולהתפרנס. נושא שנעשה שוב אקטואלי מתמיד לאור הכוונות המסתמנות של הממשלה החדשה להשוות תיקצוב בתי ספר חרדים שאינם מלמדים ליבה לתיקצוב בתי הספר הממלכתיים.

לימוד בישיבת חברון
לימוד בישיבת חברון

השיחה הזאת התנהלה בין מטפל למטופל בלילה מסוים לפני כשלושה עשורים בחדר חולים שבלוני בבית חולים מרכזי בעיר, שראשיה טוענים בתוקף ואף מתגאים בכך כי היא עיר ללא הפסקה, רוצה לומר, כרך סואן של אוכל, חשק, בילוי, כסף, תרבות, ובתי אלוהים, בנוסח תערובת של סדום וירושלים ואתונה גם יחד. הוא, המטפל, מנהל מחלקה ומנתח סרטן ותיק, נזכר דווקא בה, בשיחה המסוימת ההיא, ולא ברבות אחרות, כי נתקל בפעם המי יודע כמה בסוגיה המורסתית המטרידה: האם על תלמידי חכמים לעבוד לפרנסתם, או שמגיע להם לחיות על חשבון הציבור העובד ומשלם המיסים, בבחינת תורתם אומנותם? ההיתקלות (וההיזכרות בשיחה) התרחשה במהלך קריאת קטע עיתון מתוך טור דעה קבוע של סופר חילוני מפורסם בצהובון מפורסם לא פחות, תחת הכותרת “חזרו למערתכם”. להלן תמצית הקטע:
במדרש-אגדה ידוע ומוכר מסופר כדלקמן: אחרי שנים-עשר שנים של הסתתרות במערה מפני הרומאים ושרידות על-ידי אכילת חרובים בלבד, נודע לרבי שמעון בר יוחאי ולבנו שכבר אפשר לצאת ממנה. “יצאו וראו בני אדם חורשים וזורעים. אמר הרב [על החקלאים העובדים ומתפרנסים]: מניחין חיי עולם [לימוד תורה] ועוסקים בחיי שעה [עבודה ופרנסה, בבחינת אם אין קמח אין תורה]. יצאה בת קול [דבר אלוהים] ואמרה: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!

בתחקיר המקורות שעשה אותו סופר, הסתבר שלא רק אלוהים היה נגד התפיסה של “תורתם אומנותם”, אלא גם רוב חכמי ותלמידי המשנה והתלמוד העדיפו את העבודה על הטפילות. הם למדו ושנו, וגם התפרנסו ממסחר, עבודת בניין, חקלאות, אמנות, ומתן שירותים – רבי מאיר היה לבלר, רבי יהושע ייצר פחמים, רבי יוחנן היה סנדלר – והם לא ראו סתירה בין לימוד תורה לבין פרנסה, בבחינת כל עבודה מכבדת את בעליה. הסתבר כי בהמשך זמן דורות הגלות, הרמב”ם, הנשר הגדול, טען בתוקף שאין לעשות את התורה “קרדום לחפור בה”! כלומר, יש ללמוד תורה לשם לימוד תורה, ולא להשתמש בה ככלי שיביא לבעליו טובות הנאה של פרנסה, הכנסה, מעמד, וכבוד, שהרי אז, בזילות ובביזוי התורה עסקינן. וגם הסתבר שהרמב”ם לא המציא דבר, אלא הסתמך על חז”ל, כגון רבי צדוק שטבע את הביטוי הקרדומי הזה בפרקי אבות, והרב הלל החרה-החזיק אחריו ואמר: “כל הנהנה (מפיק תועלת) מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם”. נוסף על כך, ידוע וממוסמך, ומתועד לעילא ולעילא, כי גדולי הרבנים ביהדות אשכנז, יהדות צפון אפריקה, יהדות תימן והמזרח התיכון, ועוד, היו מתפרנסים בכבוד ממסחר, צורפות, ועבודות אחרות, ובלבד שלא לבייש את לימוד התורה (דוגמאות היסטוריות: רש”י עסק במסחר ובגידול גפנים; שמואל הנגיד היה איש כספים, שר אוצר ורמטכ”ל בגרנדה המוסלמית; הרב כלפון משה הכהן, מגדולי רבני טוניס היה סופר סת”ם, צורף ודיין… ועוד ועוד)… ולסיכום: הרבנים הגדולים התפרנסו, לא כל שכן תלמידיהם… “תורתם אומנותם” היא כנראה המצאה מודרנית שעל מקורותיה יש לתהות!

ועתה לשיחה ההיא: המטופל היה רב, עסקן, ופוליטיקאי חרדי מפורסם ורב מעללים, ונודע בחריפות שכלו ובחדות לשונו. הוא היה מאושפז במחלקה של אותו רופא אחרי ניתוחים רבים וטיפולים בשל מחלה קשה. הוא היה גבר כבד גוף כבן שישים או מעט פחות. איך שלא יהיה, השיחה נסבה על הנושא האמור, ולא בפעם הראשונה. הם שוחחו ליד מיטת החולה, כאשר המטופל שוכב עליה בחצי ישיבה, והרופא יושב לידו בכורסה נוחה ואוחז בכף ידו כוס נייר גדולה ועמוקה מלאה בקפה שחור חריף ומעלה אדים. השעה הייתה קרובה לחצות…

“רב איקס [בלי שמות], כדי לסבר את אוזנך באותה הסוגיה שבה אינך משתכנע, למרות הטיעונים שהשמעתי עד כה, אני מציע לצאת לטיול על-זמני ודמיוני ברכבת מיוחדת שיודעת לנוע אחורה בזמן. הרי אתה טוען כל הזמן שלימוד התורה בנוסח ‘והגית בה יומם וליל’ או ‘להיהרג באוהלה של תורה’ כי זה צבא השם המגן על ישראל, הוא הוויה ומהות יהודית מקדמת דנא. ובכן, מניח אנוכי שאתה אדם מלומד ויודע קורות יהדות אשכנז ובמיוחד זו של מזרח אירופה, שהרי משם באו אבותיך לארץ הקודש. ולכן מציע שניסע באותה רכבת לאחור אל תקופת תור הזהב של אותה יהדות במזרח אירופה, למשל אמצע המאה ה-19. האם אתה מסכים להפליג איתי? אני ערב לשלומך ולבריאותך, אל דאגה.”

הרב חייך וקרץ בעיניו בשמץ אירוניה ובדיחות הדעת: “דוקטור, אין לי מושג מה אתה רוצה להשיג, מעולם לא חשבתי עליך כאיש הדמיונות, איני מבין לאן אתה חותר, אבל אני הולך איתך כי אני סקרן ובוטח במקצועיות שלך, אני לא מודאג, קדימה, הפעל את הצופר”.

ובכן, השנה היא 1850 לערך, והגענו לעיירה גדולה וטיפוסית באמצע תחום המושב, משהו באזור של אוקראינה של היום. בוא ונדמיין שבעיר הזאת יש כאלף משפחות יהודיות… אני מניח שאתה יודע שבאמת היו כאלה…” – “בוודאי, זה אמיתי וטיפוסי”, ענה הרב תוך לגימת מים מבקבוק מי עדן.
“כמו כן, מובן מאליו ש-98% מהם היו דתיים למשעי, ולא ניכנס כעת לסיפור של התפלגות לחסידים, מתנגדים, חרדים, ומשכילים… הם היו רובם ככולם דתיים אורתודוקסיים בגוון כזה או אחר, מסכים?” – “מסכים, מסכים, דוקטור, זה הרי ידוע, עזוב את הפרטים הקטנים… אני עדיין לא קולט לאן אתה חותר.”
“אז, מבחינה סטטיסטית, סבירה לאותה תקופה, יש להניח שהמשפחות היו מרובות ילדים, ובוא נעשה הכללה שאומרת שלכל משפחה היו עשרה ילדים, כלומר עשרת אלפים ילדים שבערך חציים היו קטנים, נאמר מתחת לגיל בר-מצווה, כאלה שלמדו בחיידר אצל המלמד הזוטר, ולכן נדון בחמשת אלפים בני תורה גבוהה. אבל חציים היו בנות והרי אלה לא נחשבות לצורך ‘תורתם אומנותם’, והרי…”, הרב משסע אותו בסערת רגשות מתוכננת: “רגע אחד, אני מסכים עם המספרים, אבל למה הזלזול בבנות, הן למדו להתפלל תפילות נשים, להיות עקרות בית ולטפל בבית ובילדים, להפריש חלה, להדליק נרות שבת ועוד ועוד דברים חשובים כמו מקווה, טוהרה וטומאה וטיפול בבעל… וזה לא פחות חשוב מלימוד התורה…” הרופא משסע את המטופל בקשיחות מכובדת: “אבל תסכים איתי רב איקס, עדיין פחות חשוב מהתורה ששייכת לגברים שדרך התמסרותם המוחלטת אליה הם גם מגינים על האישה והילדים…” – “טוב טוב, המשך, אני הפסקתי לקוות שאבין אותך, אבל אני מכבד אותך, אז קדימה”.

“אז נשארנו עם 2,500 זכרים בגילאים (נגיד, 20-14) הבוגרים, אלה שתורתם אמורה להיות אומנותם… עכשיו, כעת חיה בזמן ההוא, ב-1850 באותה עיירה טיפוסית, אמור לי אתה, אתה ממש, זה היושב מולי, האם יודע כמה מהם היו באמת תלמידי חכמים שהקריבו חייהם לתורה והגו בה יומם וליל? אני רק מבקש להזהירך מראש, התשובה ידועה על-פי מקורות היסטוריים שאינם בני-הפרכה!” הרופא הביט בלבן של העיניים של הרב, ומידה קלה של חרדה הציפה אותו. הרי ביחסי מטפל-מטופל עסקינן, ואין מטרידים את החולה שבאחריותו, שמה תיפגע בריאותו, שהיא בוודאי באחריותו, והרי שיחה זו אינה טיפולית בעליל, אולי טיפולית עבור הרופא, וזה לא אתי ולא הוגן בבחינת אין…

הרב נאלם דום, הוא החוויר מעט, הביט ברופא, הביט כלפי מעלה, השפיל שוב את עיניו, ואז חייך לפתע במלוא הפה והסתכל ישר לתוך הלבן של העיניים של הרופא החילוני ופלט: “אתה ממזר גדול, דוקטור, עכשיו אני רק מתחיל להבין את הנסיעה הזאת ברכבת המטורפת שלך, עכשיו ברור לי לאן אתה חותר”, הרופא נרגע ונדרך בעת ובעונה אחת. הרב התרכז כמה וכמה רגעים ואז פנה אל הרופא בדברים, מילים ומשפטים מעט מבולבלים ומגמגמים אבל בהחלט לא מתחמקים: “אני לא אברח מהתשובה, אני מקווה שהשיחה בינינו נשארת בינינו, אתה יודע, איך אתם קוראים לזה? החיסיון הרפואי ושמירת הפרטיות ועוד כל מיני בובקעס מהסוג הזה (בוקי סריקי, בבל”ת, חרטה-ברטה, פטפוטי סרק ועוד)… ובכן, נראה לי, אני מנחש, שמעט מאותם 2,500? לא יודע, אז בוא ותגיד לי אתה את האמת, אני כבר מבין שנפלתי בפח של העובדות ההיסטוריות שלך…”

הרופא התמלא רחמים על הרב המתחבט ומתלבט, שהרי הוא נציג של, גם עסקן, גם פוליטיקאי משופשף, וגם כפוף למועצת גדולי התורה שלו, שליחי האל עלי אדמות, וכעת הוא תקוע במלכודת, ברשת קורים שאינם ניתנים להפרכה ולפרימה, והוא ענה לאט ובנחישות: “ובכן, ראשית לעובדות! התשובה היא – בודדים, אחדים, יחידי סגולה, מחוננים, גאונים – וגם אלה נזקקו לתרומות של הגביר! וזה מהטעם הפשוט. הם, והאחרים, הרוב המוחלט, היו עניים מרודים, היו צריכים להתפרנס ולפרנס, היו צריכים להקים משפחות ואצלם האמירה ‘אם אין קמח אין תורה’ הייתה מצב צבירה של החיים עצמם. בסך הכול, הרוב המכריע והטוטלי של הצעירים עבדו, עבדו, ועבדו בלי בושה ובלי חרטה, הם מילאו תרי”ג מצוות כמיטב יכולתם, ובערבים ובסופי שבוע למדו תורה כפי יכולתם (וכמות הזמן וכמות השכל שבו ניחנו). רובם לא חשבו להיות גדולים בתורה, לפרסם ספרים, ולהיות מורי הלכה לדור ולצאן מרעית כלשהו. הם לא קיבלו קצבאות, הם לא שלחו את הבנות לפרנסם, הם לא ציפו מהשליט, מי שזה לא יהיה, לנדבות ותרומות וכדומה… הם היו חסידי הרמב”ם, וכן השתמשו בקרדום אמיתי – כדי לחיות, ולא בקרדום התורה…”

הרב השתוחח במיטה, התכווץ, מדי פעם ניסה למחות ולהתפלמס, אבל שטף דיבורו ועוצמת קולו של הרופא נדמו לנחשול שיטפון מדברי. הוא, הרב, לא העז לבטל את המספרים או להתעלם מהם, ומדי פעם לחש בהתרסה חיוורת: “אבל אחרי השואה היינו חייבים למלא את השורות…” והרופא ענה מייד: “גם אם זה נכון, אותם 400 גאונים תורנים היו ממלאים את השורות תוך עשור או שניים, וחוץ מזה רוב לומדי התורה של היום הרי לא יהיו רבני מופת גם לפי דעת מוריהם בישיבות… אז מה כל הסיפור”. הרופא החליט לוותר על מידת הרחמים. הוא הבין שהוא נוחל הצלחה בפולמוס מול הרב והחליט להכות על הברזל בעודו חם. הוא התקרב אל הרב ואחז בידו ופתח ואמר:
“בוא נלך לסיבוב מסוג אחר לגמרי. אמור לי כמה דפים כוללים המשנה, התלמוד הירושלמי, התלמוד הבבלי, וכל התוספתות למיניהן, וגם המדרשים, האגדות, הסיפורים, הפיוטים, ומה שלא תרצה, אני מכליל, למרות שאני יודע בוודאות שעיקר הלימודים זו הגמרא בלבד. אז בוא נגיד שמדובר ב-25,000 עמודים גדולים וגדושים ואף יותר… זה סדר גודל שנראה בעינך רב איקס היקר?” הרב פקח עיניים גדולות, הסקרנות חזרה לארשת פניו, הוא כאילו שכח את תבוסתו וקיווה לניצחון חדש, הזדקף במיטתו ופלט: “מה אתה מבשל הפעם, דוקטור? שוב אני מוריד את הכובע בפני חוכמתך, למרות ששוב איני מבין לאן אתה חותר, אבל מסכים עם ההערכות שלך לגבי כמות העמודים”.

הרופא המשיך בסלילת הנתיב החדש: “אז את כל המסה הזאת הם לומדים חזור ולמוד במשך עשרות שנים… בשביל… כדי… לא חשוב! עכשיו בוא נעבור אליי, כמייצג את אוהלה של רפואה. והרי תסכים איתי שהתורה רואה ברפואה עליונה על הרוב… כי היא קובעת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ‘פיקוח נפש דוחה שבת’, או ‘כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו’. לא אכנס איתך לדיון על המקור מהמשנה ולא על השאלה אם מדובר ביהודי או בגוי או אחרת… נעזוב את זה. ובכן, אני למדתי בעל-פה את אותו סדר גודל של עמודים במהלך שש שנות לימודיי בבית הספר לרפואה (הכרכים של פרקי הרפואה השונים מכילים כל אחד בין אלף לאלפיים עמודים בממוצע, ומדובר בעשרות כרכים… רק כדי לסבר את אוזנך), ובהמשך אני חייב לקרוא מאות עמודים חדשים כל חודש כדי להיות מעודכן, ואני גם חייב לחקור, לכתוב מאמרים, וללמד, ונוסף לכך, ובלי כל קשר לכאורה, לטפל בחולים, לנתח… ואפילו להילחם בבירוקרטיה, בשטן, ועוד כהנה וכהנה… ואף-על-פי-כן, זה לא הפריע לי להתפרנס, לשרת בצבא בסדיר ובמילואים, להקים משפחה, ולעסוק בצדקה בסתר… וכעת הסבר נא לי במחילה מכבודו, מדוע השמנדריק הזה שיושב עשרות שנים בישיבה ולא עושה דבר חוץ מלימוד הגמרא – לא יכול לעשות את מה שאני עשיתי באותן השנים?? תסכים איתי שיש פה א-סימטריה מזעזעת בעיני אדם ואלוהים גם יחד!? וחוץ מזה, שים לב, איש יקר, הלימודים שלי היו מכינה לקראת, הם היו כלי הכרחי, היה להם מטרה והם אלו שאפשרו את השגת המטרה או לפחות את החתירה אליה – הייתי ורציתי להיות רופא טוב יותר, כדי לתת תוצר טוב יותר בשביל בן-התמותה, יציר כפיו של האלוהים שלכם… אבל אצל אלה שתורתם אומנותם, איזה כלי היא אותה אומנות? למה היא משמשת? מה הם נותנים ולמי? הרי כדי לשמור על גחלת, די בכמה יחידי סגולה בודדים, הרי גם הבל וקין עבדו ונתנו ישירות לאל, כי אז לא היו מתווכים, רבנים, גדולי תורה, פרשנים, וגוזרי קופונים בדרך… לא ידוע לי שהאל ביקש פרשנים, לוביסטים, או מתווכים… הוא ידע לשפוט לבדו”.

פניו של הרופא היו לבנים, בגוון ורוד, הוא היה מותש, כאילו בזה הרגע סיים טיפוס על הר גבוה ונמרח על הפסגה באפיסת כוחות מהולה בקורטוב של תחושת ניצחון (פירוס או לא פירוס), וגם חשש-מה, כי חש שאולי חצה את הגבול בוויכוח עם הרב החולה, שלבריאותו הוא מחויב. הרב התכווץ שנית בין הכר והסדינים, הביט ברופא ודמעות בודדות עמדו בזוויות העיניים. הוא שתק כדקה או שתיים וענה בקול חלוש אך נחוש: “קשה להתווכח איתך, דוקטור, אני שוב מבין באיחור-מה את דעתך, ואני גם חש שדיברת מתוך הבטן, הלב, והמוח, מתוך כולם בעת ובעונה אחת, אני חש את הכאב שלך, ומודה שכמעט, ממש כמעט, הצלחת לשכנעני עד גבול מסוים… ומהו אותו הגבול? עליך להבין, עד כמה שזה ניתן להבנה, אני מאמין באלוהים, בדת, במסורת, ובגדולי התורה, ואני רק שליח, קטונתי! אתה מאמין באדם, במדע, בממלכה ובחוקיה, והמרחק בינינו גדול מאוד, למרות ששנינו יהודים וחיים בארץ הקודש, אבל כל אחד מאיתנו נלחם בדרכו שלו… אני מניח שלא נסכים על הכול, אבל באמת ובתמים, אין לי תשובות ענייניות טובות לקושיות שלך, ואינני יכול לחלוק על העובדות… נשאיר את זה כך… נדמה לי שהצלחת לעורר ספקות וגם פרקת חלק מהתסכולים שלך, ולכן אולי בכל זאת נוכל להמשיך בדרך ביחד, זה בצד זה… ומה שיהיה הוא שיהיה”.

השעה הייתה שתיים לפנות בוקר, שניהם נראו כזוג מתאבקים מטושטשים על מזרן ההיאבקות בתום קרב שלא הוכרע אלא על-ידי העייפות הפיזית והנפשית של שניהם, מעין תיקו א-סימטרי של אי-הכרעה חסרת פשר.

בית חולים רוטשילד. מקור ויקיפדיה. צילום תמר הירדני
בית החולים מאיר רוטשילד. מקור ויקיפדיה. צילום תמר הירדני


***
ספיח: השיחה הזאת אכן התרחשה. כאן מוגש לקורא תקציר מן הזיכרון… הזרז, כאמור, להעלאת הזיכרון הזה מן האוב היה הקטע (מודגש בתחילת הכתוב) מתוך: מאיר שלו, “חזרו למערתכם”, מוסף לשבת של ידיעות אחרונות, 23.09.22.

3 תגובות

  1. החרדים ״שלנו״ זו אנומליה לא רק בעולם אלא גם בהיסטוריה היהודית. מצד אחד ידוע שככל שהשכלה האישה גדלה כך מספר הילדים יורד ועצמאות האישה עולה. אצל החרדים הנשים משכילות יותר מהגברים, והרבה פעמים הן מקור ההכנסה העיקרי של משק הבית, ובכל זאת מספר הילדים גבוה, והנשים החרדיות מדוכאות. לכל המכחישים, אולי הקיצונים, שדורשים שנשים תלכנה רק במדרכה מסוימת או תעלנה במדרגות רק בצד אחד או תשבנה באוטובוס מאחור, הם מיעוט, אבל עובדה שיש כאלו ויש להם השפעה כולל השלטים שראינו בטלויזיה שאוסרים על נשים לעבור במקומות מסוימים כי יש שם ״ישיבה קדושה״ או איזה קשקוש דומה. מבחינת ההיסטוריה היהודית ברור שמיעוט זניח מהגברים בעבר למד בישיבה, גם במזרח אירופה, גם אצל החסידים וגם אצל הליטאים. החברה היהודית העניה פשוט לא היתה מסוגלת להחזיק יותר מאולי 1% מהגברים, וברור שאף גביר או ממשלה לא מימנו את היהודים השנואים. לא יודע למה לא מתפרסמים מחקרים שמראים איזה % מהגברים באמת היה בישיבה, נגיד בסוף המאה ה-19. ואם יש כאלו הם לא מגיעים לעיתונות הפופולרית, אבל ברור שזה היה חייב להיות כך. יותר מכך, כפי שד״ר מלר מציין למעלה גדולי ההלכה בדורות הקודמים לא רק עבדו אלא גם למדו את ״חוכמות הגויים״ שהחרדים המודרניים בזים להן. הרמב״ם היה רופא, למשל. למעשה גם הרבי מלובביץ׳ למד באוניברסיטה גם אם לא קיבל תואר. בכל הדורות היהודים היו עם משכיל, וב״משכיל״ הכוונה בפירוש לא ללימודי תורה/תלמוד/פרשנים אלא לימודים ״כלליים״. רק אצל החרדים המודרניים ״שלנו״ הפכה הבורות לדגל. הם מתגאים בכך שלא לומדים אצלם שפות זרות (פעם כל יהודי אירופאי ידע כמה שפות), לא לומדים מתמטיקה (נדמה לי שרבי סעדיה גאון למד מתמטיקה ואמר שבלי מתמטיקה אי אפשר, למשל לחשב את לוח השנה, אבל אולי אני מבלבל), ובכלל לא לומדים דברים מעשיים שצריך ליום-יום. הם האנומליה, הם היוצאי דופן, הרדיקלים, החריגים. שוב, בהיסטוריה היהודית עצמה.

    • איזו פטרונות!!!
      הנשים החרדיות מדוכאות, מסכנות, רק מצפות לצאת אל האור החילוני…
      נו, באמת.
      גם שאר הטענות הן מצחיקות. לא צריך ללמוד באוניברסיטה כדי לדעת מתמטיקה, הגאון מוילנא כתב ספר על מתמטיקה גם בלי ללמוד באוניברסיטה, וגם בדורנו, ר’ חיים קנייבסקי כתב ספר גדול על אסטרונומיה ומתמטיקה ולא למד באוניברסיטה. הרבי מלובביץ, שכן למד באוניברסיטה כתב שזה לא מקום לחרדים ללמוד בו כי כיום זה מקום הרבה פחות צנוע והרבה יותר כפרני.
      תמיד מימנו לומדי תורה, וגם הרמב”ם מזכיר את ה”בטלנים” (לא במשמעות של היום שזה לשון זלזול, אלא את הבטלים ממלאכה ולא לומדים תורה) שעל קופת העיר לפרנס אותם.
      ואני לא מבינה בכלל למה תרבות חילונית מותר לממן במליארד שקל למרות שהם ממש לא מסכנים ואת לומדי התורה שממשיכים את התרבות היהודית אי אפשר לממן.
      גם החרים שלא עובדים משלמים מע”מ, מס בריאות, מכס, בלו, מס רכישה ועוד שלל מיסים שהמדינה על האזרחים, ולכן גם להם מגיע ליהנות מתשלום לתרבותם, במיוחד לאור העובדה שהנשים החרדיות עובדות אפילו יותר מהחילוניות וגם סך הגברים החרדים שעובדים עולה על 50 אחוז, וממילא רוב החרדים עובדים.

  2. לענת: כדי לענות לך אני זקוק לעשרות עמודים של מידע מתועד וממוסמך ולא לאוסף משפטים חסרי תוקף של אמת עובדתית, בבחינת הכרזות וסיסמאות… ולכן רק כמה הארות על דברייך: כדי שבדקי ברצינות ממי למד הגאון מווילנא מתמטיקה! הספר שכתב הרב קנייבסקי אינו עומד בשום קריטריון מדעי מקובל ב-95% של העולם בימינו; זה שרבי מלובביץ למד הנדסה באוניברסיטה דווקא סותר את הטיעונים שלך… נא לחשוב איך?!; לגבי הרמב”ם: כדי שתלמדי את תורתו באמת ולא בסיסמאות… הוא טען בדיוק את ההיפך ובימיו כולם עבדו ולא מומנו… כמעט ואין סטודנט שלא עובד, הולך למילואים ומשלם שכר לימוד… נדמה לי שזה לא קורה אצל האברכים… ולגבי הנשים! אנא חשבי פעמיים לפני האמירות שלך כי אני הייתי מתביישת במקומך… ולגבי תרבות יהודית: לא ידוע לי שזה רשום בטאבו רק על שם החרדים?! ולסיכום: סיפרתי סיפור אמיתי ואותו רב היה הרבה יותר אדוק ממך אבל גם יותר צנוע וידע להודות בבורותו… ואידך זיל וגמור…

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 − 3 =