המונדיאל

אל פיד הפייסבוק שלי חדרה לאחרונה מודעה ממומנת של בית אריאלה שעסקה ב”דיון על כדורגל ומוסר” בנושא המונדיאל בקטאר, עם שלל משתתפים נכבד. בגלל שמיאנתי להוסיף אליה סימן חיבוב כלשהו, היא פשוט סירבה להתפוגג. ושבה שוב ושוב, כשכל פעם נדבקים אליה עוד לייקים, כגרב שצועדים איתה בבית קברות.

אני מנוי גאה בספריה, ובעבר אף ניהלתי מאבק מנויים כדי שניתן יהיה להשאיל ספרים בערב, ובכל זאת מוזרה ההתעניינות של מנהלי בית אריאלה בפועלי הבניין הקטארים מול האדישות אל מות פועלי הבניין בישראל. לא זכור לי שאנשי הספרייה הזמינו להקרנה את סרטי בנושא (בניגוד, נניח, לגדה השמאלית), או פעילים שנאבקים נגד תאונות במקום העבודה. אחרי בדיקה מדוקדקת בתכניה שלהם, אני מוכרח לומר שאין החודש הרבה דיונים על הפלסטינים שצה”ל הורג בשטחים חדשות לבקרים. אלא אם הם מסתתרים בין השורות ביום ההקראה של ספר הילדים “מרק דלעת”.

הרי כל שבוע כמעט נופל פועל למותו בישראל. בממוצע, מדי יום פועל נפצע קשה או הופך לנכה. בדרך כלל זה קורה לערבים. אבל בספריה מפחדים לגעת במשהו פוליטי שיעצבן מישהו. זכותם אגב להיזהר מנושאים מרגיזים. יש לכך מקומות אחרים. אבל זה לא מפריע להם להיות נשכניים לפתע, כשמדובר במטרה שלא קשורה בהם – למשל, קטאר.

נושא אסונות הבניה קשור להרבה גורמים, חלקם טכני יותר – תקנים, הדרכות, ענישה, פיקוח, אכיפה, התנהלות המשטרה. וחלקם פוליטי חברתי – היחס לערבים בישראל, היחס לעובדים, קשר הון השלטון עם הקבלנים, או הקושי להתאגד בימינו. למעשה, המוות הוא חלק מהקפיטליזם ובולמוס הנדל”ן הישראלי. אבל הוא לא קשור למוסר אישי. איך לומר, למרות העידן האינפנטילי שבו אנחנו חיים – אתה לא המרכז של העולם: השאלה אם תחגוג או תזעם מול המונדיאל לא תשנה לפועל המת ולמשפחתו. גם בישראל, אם אדם הגר בבניין שבו נהרג פועל, יתהלך בקדרות או יצהל מול הפרופיל הבלגי, הוא לא יקים לתחייה את הפועל המת או יניע את רגלו המשותקת.

מדוע זה מוסרי להטיף לאומה אחרת על מצב פועלי הבניין כשהמדינה שלך נמצאת בתחתית הערימה במערב? הכותרת מדברת על מוסר. אבל לא מדובר במוסר, אלא בפחדנות, ניסיון א-פוליטי וא-מוסרי להיות חלק מטרנד עולמי ולזכות בהון ביקורתי/רדיקלי על ריק. כשהגארדיאן – נניח – נאבק נגד קטאר, יש לכך משמעות, כי הוא עיתון בינלאומי. הוא עושה את זה ממדינה שהסיכוי שפועל בניין ימות בה הוא חמישית מישראל – כמובן, עם הגיבנת של בריטניה כאומה קולוניאליסטית. אבל זו מעט חוצפה שגוף מתוקצב של ישראל, שמתאבססת שלא יטיפו לה ויחרימו אותה, מעז לנזוף במדינה ערבית – הגם שהם ראויים לכך. אם בית אריאלה, המתחדשות והעושה דברים יפים, בוחרת להתרחק מדיונים נפיצים, עדיף שתשמור את תקציב הפוסטים הממומנים שלה לאירועי ספרות.

קסטל-בלום

כריכת ספרה של אורלי קסטל-בלום ״ביוטופ״
כריכת ספרה של אורלי קסטל-בלום ״ביוטופ״

הספרות העברית קבעה במשך שנים את הטרויקה של עוז, יהושע, וגרוסמן, כסופרים המרכזיים שלנו, מעין שלוש שמשות החגות במרום, כשיתר הסופרים והסופרות הם כוכבים המסתופפים סביבם או מתנגחים בהם כילדים הבועטים באב (מה שלגבי עוז אירע לא-כדימוי לאחר מותו). כטיכו ברהה, אני כופר במפת השמיים הזו.

שלושתם לא סופרים או אנשים רעים. הבעיה שלי היא רק עם ספריהם, שמיעוטם טוב. שלושתם בעיני חסרי הומור (יותר נכון, חסרי הומור מצחיק) בכתיבת הפרוזה שלהם. הם פשוט מתאימים יותר למוספי חג עם ראיון מאופק ומכובד, שבו ודאי יזדעזעו ממשהו שעובר על האומה, מאשר לכתיבת ספרים. הם אכן סופרים לאומיים, אבל לא יותר מזה. האם תרוצו לקרוא את החדש של גרוסמן? לא באמת.

מבחינת סופרים טובים שפועלים פה שנים, אני יכול לחשוב על אורלי קסטל בלום ועל יואל הופמן, אף שהם לא בדיוק במודל השמשי, שניהם סוגים של ירחים או סופרנובות. והספרים שלהם הם אירועים, או משהו שנעים לחכות לו.

הספר החדש של קסטל בלום, “ביוטופ”, קולט היטב את הרגע, כמו ספרים קודמים שלה. הוא מציג את תל אביב/ישראל כגיהנום נדל”ני, שבו הגיבור – פּוֹץ אקדמאי פרנקופוני – הולך ומתרושש מאז שפוטר והאימייל שלו נמחה מהאוניברסיטה, הולך ומצהיב, בולס פיתות ריקות מופשרות, כמעין מחווה חיוורנית לספלי הקפה שגמע בלזק, וממפה את מצאי ההומלסים ליד הלונדון מיניסטור. הרגע החזק בספר הוא כשבמהלך מסיבת בריכה (נטולת בריכה) של מקום העבודה, לאחר שאולץ להביא ערגליות כשרות לעובדים המתנחלים, הוא נמשך בעורפו לצד. או אז, יתום מהפיגוע במלון “פארק” דורש ממנו להשתתף במימון מצבה ענקית ממעט כספו בשטחי אי1 בשטחים. כשאותו פרנקופיל כושל מנסה לתרום רק את השטרות שיש ממילא בכיס, הבוסית שלו לוחצת עליו, עד שהוא נאלץ לעשות העברה בנקאית מחשבונו הדליל. מה זה אם לא משל לחיינו העלובים?  

גם אם לוקח לו זמן להתניע, “ביוטופ” הוא ספר מהנה מאוד, מה שקשה לומר על ספרות ישראלית בדרך כלל, שלרוב מתעקשת להיות גרסה יבשושית וקפוצה של המציאות. קסטל בלום מתחרה בגאון במציאות המופרכת ומצליחה להותיר לה עשן מאופניה החשמליים. הספר הוא למעשה דיסטופיה – אבל בהווה, אלה החיים שאנחנו חיים. ובספר יש תמיד קריצה – או עפעוף שנתקע – לימי נפוליון השלישי, שהגיבור אוסף רהיטים ושכיות חמדה מימי קיסרותו, המתועדים ב”קומדיה האנושית” של בלזק.

אני נזכר כבחלום, במפגש הכמעט יחיד שלי (פעם עזרתי לה, יחד עם עוברי אורח שחלפו בקינג ג’ורג’, לדחוף אוטו ישן עד שהתניע) עם אורלי קסטל בלום. לפני כעשור, הגעתי באוטובוס עם חבורת משוררים לפסטיבל שירה במדבר, שמארגנת מדי שנה אילנה שחף, מורה אהובה לספרות במדרשת שדה בוקר. מאובק מהנסיעה הארוכה, פניתי לקבלה כדי לקבל את המפתח ואת תלושי האוכל הירקרקים המיוחלים. אבל כיבדתי את אורלי קסטל בלום הגדולה, שהפציעה במקביל במונית מהמרכז ונראתה סעורה.

היא שאלה את אנשי הדלפק איפה הבריכה של בית ההארחה. אמרו לה שאין בריכה. היא היתה נרעשת מהתשובה והתעקשה שנאמר לה שישנה בריכה. אנשי הקבלה, שכנראה לא זיהו את הכותבת, הסבירו בצער שפשוט אין במקום בריכה. היא שבה מאוכזבת למונית ונסעה חזרה לתל אביב.

דור הזד

אף פעם לא חיבבתי דיונים דוריים. אני חושב שבגלל שבחוגים מסוימים כבר לא מדברים על הבדלים בין עדות ובין מגדרים – לא הפסד גדול, אגב – חלק מהציבור בכל זאת צריך לפרוק איזה מטען של שוני בין אנשים. כנראה יש באנושות טבע כזה, שלא פוסח אפילו על פעילי שמאל מדופלמים, לחשוד/לרדת על קבוצות אחרות של בני אדם. וכך, הלעג לבומרים או עקיצת הזומרים, בני הזד, היא עניין רווח, בתקופה של משטור שפה, אף שהוא לעתים נושק לגילנות.

אז בזמן האחרון, בכמה מעיסוקיי, אני שומע יותר ויותר על דור הזד. וכל אימת שזה קורה, אני נזכר בתקופה שערכתי עם יעל שחם את “פירמה”, ירחון תקשורת, שיווק ופרסום שיצא בגלובס, ימים יפים שתועדו בספרה “העורכת”. באחד החודשים, נתגלה בישיבה שאנחנו נמצאים במחסור נושאים. כתבת הפרסום הציעה שנכתוב על “דור הוויי”, משהו שאז התחילו ללרלר עליו, אחרי הצלחת טרנד דור האיקס. אבל לא רצינו להיות השניים לכתוב על הנושא. היה חשוב לנו לשמור על מקוריות.

בגחמה, הגיתי באותה ישיבה את דור הזד, והצעתי לשאול פרסומאים ואנשי תרבות מה הם חושבים על הנושא. הרי אם יש איקס וישנו וויי, סביר שיהיה מתישהו דור זד, ועדיף שנהיה הראשונים עם הסיקור שלו. אני מניח שרבים מבני דור הזד, כפי שהוא תַחוּם היום, עדיין לא נגמלו אז מפמפרס. הכתבה הגיעה מהכתב, ונראתה לא מבוססת במיוחד, אבל היתה משעשעת. כמו בפתגם על הנואם – “הטיעון חלש, כאן להגביר את הטון” – כשאתה עורך ורוצה שכתבה מופרכת לא תגרור ביקורת, ולהפך, תקבל תשומת לב, אין לך ברירה אלא לדחוף אותה לשער.

שמש

אחד הדברים הקשים והבלתי הוגנים ביותר בחיינו כיום, הוא העובדה שהשמש מתעקשת לשקוע לה בתקופה זו לקראת ארבע וחצי. מימי סוף אוקטובר, שבהם מחוגי השעון מוזזים באלימות לשעון החורף, היום מתקצר באופן טבעי. והחיים שלנו נחתכים בשעה. הדבר נורא במיוחד עבור אחיי ואחיותיי, אנשי המשרדים, שעוזבים את הקיוביקל ב-16:00 וזוכים לעתים ל-36 דקות אור. תסכימו איתי שיש משהו לא אנושי בכך שהשעה 18:00 היא כבר חושך מוחלט. אין פלא שישראל שוקעת בדכדוך מסוים.

הפתרון לכך, לטעמי, הוא “האופציה הירדנית”, שאפרוש כאן. ישראל היא מדינת סְפַר הממוקמת בואכה הגבול שבין מדינות עם הפרש שלוש שעות מגריניץ’ למדינות עם הפרש שעתיים. היא בחרה באופציה השנייה, אולי כדי להתקרב למערב. אני מציע לפנות אפוא מזרחה אל ארצות השלוש שעות מגריניץ’, כמו ירדן, סעודיה, וסוריה, ולנטוש את איזור הזמן של שעתיים מגריניץ’ שבו נוקטות שכנותינו מצרים, לבנון, ואפילו רומניה ולוב, בלי קשר לחיבתי אליהן. כך תתווסף שעת אור לאורך כל השנה והשקיעה תהיה כמו בעמאן, בשעה חמש וחצי מינימום. ואפשר יהיה לבטל גם את שעון הקיץ ממילא.

״קוף״ של דנה לין 2004
״קוף״ של דנה לין 2004. באדיבות האמנית.

לוינסון

חשוב לציין שאני מחבב את אופיו (הרע בקטע טוב) של חיים לוינסון, וגם חושב שהוא סקופיונר רב כשרון. אני זוכר באהבה את ימי מפגשי התאגדות העיתונאים של “הארץ”, ברנש מוזר עם משקפיים אדומים צעק על כולם וירד על כולם, בניגוד לטמפרמנט הרדום והרציני של המשתתפים.

גם הטור שלו בגלריה, כשהתחיל, היה מרענן ומעורר, כי לוינסון היה האאוטסיידר, הילד הרע. אבל עם הזמן, השטיק שב ונשחק. הטור האחרון, זה שנשא את הכותרת “גדעון לוי הוא בדיוק כמו נטלי דדון: לא אידאולוג, אלא מכונת לייקים” היה כבר ממש טור ביקורת עצמי. לוינסון הסביר שהוא לא מאמין ללוי כשהוא מתעב את חיילי הכיבוש, אבל בסוף נפגש עם נתניהו. בכך, הוא הידהד טענות על תכנית הרדיו שלו עצמו עם אויבו רני רהב, או ביקורת על ארוחות השבת של דודי אמסלם (שהייתי שמח אם הייתי מוזמן אליהן). ולא רק זאת, הוא הגדיר את המורשת המרשימה של גדעון לוי נגד הכיבוש כ”זעקה לתשומת לב”.

בעבר, אהבתי בלוינסון את יכולתו לרדת על החזקים ולכסח את הבונטון. לטעמי, הירידה על השמאלן המבוגר בעל הכוונות הטובות שעשה הרבה טוב, להניח אותו באותו סל נצרים עם איזה ניאו-נאצי או נער טיקטוק, ולהגיד שהם אותו דבר, זה החיבור הכי שחוק במאמרי הדעות. לקרוע לגזרים אנשים שעשו רבות, וגדעון לוי הוא בהחלט איש רב זכויות (גם אם ניתן לבקר אותו), הפך ממשהו מקורי לספורט לאומי. הכותב ודאי משוכנע שזה ממש אמיץ, עד שזה הופך לעניין יומיומי.

הדבר הכי חלש בלוינסוניזם, הגם שהוא תורם לפופולריות, היא הירידות על האינפלואנסריות כאילו הללו דווקא אשמות בנישול בישראל ובשליטה הצבאית על עם אחר, אולי אף בהתחממות הגלובלית. מה עשו רע האלחמיסטריות של העולם מלבד בידור ההמונים, שהוא זורק לעברן אשפה בכל הזדמנות (גילוי נאות: ישבתי עם קרוב של נטע אלחמייסטר בשבעה). נראה כאילו חיים דב משתמש בהן כאיזו שאיפה לצבוע את הטור במשהו פופולרי, ובכך הוא לא שונה בהרבה ממותג חטיפים מעופש שמנסה להצעיר דרך גופן וטיקטוקן את המותג.

החשש שלי הוא שלוינסון, הריפורטר המוכשר והצייצן המשעשע, הופך מול עינינו לאחת האינפלואנסריות שהוא כל כך שוטם. אם זה יימשך, בסוף הגלגול הוא ימצא את עצמו כמנחה תכנית בוקר. “זו  זעקה לתשומת לב. לא שונה בהרבה מזעקותיה של נטלי דדון על נהג המונית הערבי, או ממלחמת התמונות של בן אל תבורי ואורטל עמר. הטראפיק נתן, הטראפיק לקח, יהי שם הטראפיק מבורך.” כתב לוינסון במודעות רבה על עצמו.

ברנדט מאייר

ברנדט מאייר
ברנדט מאייר יולי 1971. מתוך ספר פרויקט התיעוד העצמי שלה Memory. מקור https://www.bookforum.com/print/2701/memory-23955

בּּרְנָדֶט מאייר, שמתה ב-22 בנובמבר השנה בגיל 77, היתה אחת המשוררות המרכזיות בדור השני של משוררי “האסכולה של ניו יורק”. המשורר הנאה עמית בן עמי זומם לארגן ערב מיוחד של הקראות משיריה ב-22 בדצמבר. אבל תרגומים של מאייר לא פורסמו בעברית, עד כמה שגיליתי. אני תרגמתי כמה שירים להנאתי, ולפני שנתיים גירסה עברית שיצרתי לשיר חשקני שלה מ-1968 התקבלה לכתב עת. אבל אז פרץ הצ’יקיגייט, ובשל תרבות הביטול החביבה על אזורים מסוימים פה, השיר הותז החוצה בגיליוטינה, יחד עם עורפי. אז זו הזדמנות לפרסם את השיר של המשוררת המיוחדת הזו עכשיו:

דביל לא התקשרת (סונטה), ברנדט מאייר

גרסה ישראלית: צ’יקי

דביל לא התקשרתָ

כמה זמן לא ראיתי אותך

בדוּק שכל הגוף שלך שיזוף מסריח

וחוץ מזה במקום לעשות אהבה הלילה

אתה שותה את ההורים שלך בדרך לשדה התעופה

נמאס לי מכם, בנים בורגנים

כל מה שבראש שלכם זה נוחות משפחתית מזוינת

שרק כסף יכול לקנות – אפילו קאטולוס היה עשיר אבל

היום תתפשרו בכיף על ספה

מול סדרה מרדימה בכבלים

במקום לחדור אל תוך קשת האהבה, לא פלא

שכח המחץ מפשל שוב ושוב

קוּם! עכשיו אמצע הלילה

או שעושים אהבה או שמְפַקדת קוברה תהרוג אותך.

לעשות אהבה, דפדפו לעמוד 121

למות, דפדפו לעמוד 172

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

15 − שתים עשרה =