חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט “הבן שלי”
הבן שלי הוא סרט אנגלי בבימויו של אוברטו פאזוליני האיטלקי, משנת 2020, אשר מוצג בבתי הקולנוע בארץ החל מ-8/12/2022. ראיתי את הסרט ב-4/12/2022 בקולנוע לב תל-אביב בהקרנת טרום בכורה שכללה הרצאה מקדימה מפי מבקר הקולנוע אלברט גבאי בנושא “אבות ובנים בקולנוע”.
אב חד-הורי בן 35 מגדל את ילדו בן הארבע. סמוך ללידתו, אימו של הילד עזבה את אנגליה וחזרה לרוסיה. האב עובד כמנקה חלונות. זו עבודה פיזית קשה, ואולי אף גרמה לתאונות: לאיש סימני פציעה יחסית טריים, שטרם הצטלקו, על האף ועל הצוואר. האב אינו נראה במיטבו: הבעת פניו כאובה, הוא מתנהל בכבדות, עם הזמן מתקשה לעלות על סולם לעבר החלונות, מפסיק לעבוד, מוכר את רכבו, נוסע עם הילד באוטובוס.
מסתבר שהאב חולה במחלה סופנית, ואלה חודשיו האחרונים. משימתו הדחופה היא למצוא משפחה מאמצת לילד, והוא עושה זאת בליווי עובדות שירותי הרווחה. האב, הבן, ועובדת סוציאלית באים לבקר משפחות אומנה פוטנציאליות. המבחר לא גדול, לכל המשפחות יש מגרעות. האִם אישה לא נשואה יכולה לשמש אם טובה לילד? האם זה נכון להעביר ילד ממשפחה חד הורית למשפחה חד הורית? הזמן דוחק, האחריות כבדה: על האב לחרוץ את גורלו של בנו האהוב, שאיבד את אימו, ועומד לאבד את אביו. הילד מתחיל להבין עם הזמן את פשר הביקורים אצל אנשים זרים, קולט קטעי שיחות, מילים חדשות, דוגמת “אימוץ”. האב מתווך לבנו את מושג המוות: הם שמים לב לחיפושית מתה, לכינים מתות. האב קורא לילדו ספר ילדים מאויר על מות הדינוזאורים.
אבל למה האב מקבל בהשלמה את מחלתו הסופנית? למה הוא לא נלחם? לא רואים אותו מקבל טיפולים רפואיים. למה הרפואה המודרנית נכנעת בלא-קרב למחלה? אין לכל אלה תשובה בסרט.
מקצוע מנקה החלונות, שנבחר עבור דמותו של האב, עושה את העבודה: האיש מבריק את החלונות כדי להציץ אל חייהם של אנשים אחרים, אולי מאושרים יותר, אל חדרי ילדים גדולים. שמא כך יהיה עתיד בנו, שלא יזכה לראות?
ג’יימס נורטון בתפקיד האב, ודניאל לאמונט בתפקיד הילד, משחקים נהדר. האהבה, הדאגה, המסירות קורנות מכל מבט שלהם. ג’יימס נורטון משחק איש חולה, נחלש, מודאג. לפי דבריו של אלברט גבאי, הוא עתיד להיכנס לתפקיד של ג’יימס בונד הבא, גיבור-העל הכול יכול! ממש ההיפך הגמור. כמה מגוון השחקן הזה!
ולגבי דניאל לאמונט בתפקיד הבן, איך מביימים ילד, שעובר בסרט תהליך התבגרות מזורז, ושיאהב את השחקן שליהקו לו, איש זר?
מתבקשת תהייה על החיים לעומת הקולנוע: אם אהבת אב-בן מבוימת ומשוחקת נראית כל כך טוב, מהי אהבה אמיתית?
אני מהרהרת על אם הילד. “היא חזרה לרוסיה” – כל מה שידוע עליה, אך זה מספיק, כדי להסיק על הקושי של מהגרים להסתגל לתרבות אחרת, ועל כוחות המשיכה של אמא-רוסיה.
הסרט מצהיר אמירה חד-משמעית בעד משפחה חד-הורית: האב היה נהדר לבנו, בלא חילוקי דעות עם אם הילד, והמשפחה הבאה הנבחרת לילד גם היא חד-הורית: הילד יקבל אם אוהבת, שלא הייתה לו, כאשר, לפי התפיסה הרומנטית של המוות, אותה האיש מגיש לילד, האב המת ימשיך ללוות את בנו, אם כי בצורה אחרת.
