חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט "המצלמה של ד״ר מוריס"
כרזת הסרט ״המצלמה של דוקטור מוריס״
זהו סרט תיעודי בבימוים של איתמר אלקלעי ומיטל צביאלי, שזכה בתחרות המרכזית של פסטיבל דוקאביב 2022 בחודש מאי השנה. הסרט חם, אופטימי, משפחתי, כולו קבלת הזולת, חמלה אנושית, ורב-קיום של נוצרים-יהודים-בדואים-ערביי מדינות האיזור, במעבר חופשי בין יבשות: אירופה, המזרח התיכון, אפריקה.
הסרט, בנועם הליכותיו, גבר על מתחריו, שתיעדו יחסים מסוכסכים בין העמים, אימת השואה, וטראומות המלחמות. זכייתו של "המצלמה של דוקטור מוריס" מעודדת ומשמחת, ופורקת מתחים בנקודת הזמן-מרחב הזאת.
ד"ר רג'ינלד מוריס, רופא במקצועו, שירת כטייס קרב בצבא הבריטי בחזית היפנית בשנים הארוכות של מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה ד"ר מוריס קיבל את תפקיד קצין הרפואה הראשי של תאילנד, בה הקים מערך של מרפאות ובתי חולים.
כששב לאנגליה, בהיותו בן 40, התחתן עם פיי, צעירה בריטית בת 25, הרפתקנית כמוהו. ב-1958, שנה לאחר חתונתם, החליטו פיי ורג'ינלד לקחת שנת חופשה ולצאת לטיול ארוך ברחבי אירופה. הם שמעו על אילת המדברית לחוף הים האדום, נחתו בישראל, הגיעו לאילת, התלהבו – ונשארו. הם תרמו רבות לפיתוח העיר הקטנה מסוף שנות ה-50: ד"ר מוריס ייסד את המערך הרפואי בעיר וניהל את בית החולים באילת, פיי הקימה סניף של ארגון ויצ"ו באילת וגייסה כספים באנגליה לטובת פיתוח העיר. על פעילותה החברתית, פיי קיבלה את התואר "קונסולית הכבוד של בריטניה".
הזוג ניהל אורח חיים עצמאי, שונה ממה שהיה מקובל אז במשפחות הישראליות. הם אירחו מסיבות ריקודים שמחות, וארוחות מיוחדות, שנודעו בכל העיר. הם גידלו את ילדיהם בערבוביה של משמעת כמעט-צבאית וחופש מחשבה. היו להם חיים מלאים במשפחה יציבה, על אף האסונות שפקדו אותם. בתם הראשונה, אביבה, נשאה תסמונת דאון, ועקב כך לקתה בדלקות ריאות קשות, ומתה בגיל 9. ההורים גידלו אותה בפתיחות ובאומץ, והילדה הייתה דעתנית וחברותית, וזכתה באהבה עצומה ובדאגה מאחותה יוני, שנולדה מספר שנים אחריה, והייתה בריאה, יפה, וחכמה. התמונה של שתי האחיות המתחבקות, הניבטת מכרזת הסרט, נוגעת ללב.
יוני זכרה את אחותה המנוחה, סירבה לפנות את מיטתה מחדרן המשותף, את בגדיה מהארון, ובאורח פלא קיבלה אחות גדולה, בת גילה של אביבה, כאשר המשפחה אימצה את דולי, שהתייתמה מאמה. שתי האחיות, יחד עם הבן אנדרו, שנולד כשד"ר מוריס היה בן 50, חיו בהרמוניה בבית שוקק שמחת חיים וחיות מחמד.
ד"ר מוריס הגיש בהתנדבות עזרה רפואית לבדואים בסיני, כשנסע אל יישוביהם, וגם קיבל אותם בקליניקה הפרטית בביתו. מטופלים אלה הביאו לו במתנה חיות משק, דוגמת תרנגולות, עזים, חמורים, ואלה הצטרפו אל ארנבות, שרקנים, צבים, ושאר חיות מחמד שהתרוצצו בחצר. ד"ר מוריס גם התנדב במדינות אפריקה, והביא ממצרים שני גורי תנינים, אותם קיבל במתנה. אחד התנינים ברח מהכלוב ונדרס, והשני חי בחצר המשפחה שנים רבות, דבר שהקנה למקום את השם "בית התנין".
מאז שנת 1960, ד"ר מוריס תיעד את חיי משפחתו במצלמת 8 מ"מ. הסרטים הרבים נמסרו אחרי מותו לבמאים איתמר אלקלעי ומיטל צביאלי, אשר יצרו את הסרט "המצלמה של דוקטור מוריס", בליווי סיפורי הזיכרונות בקולותיהם של פיי בת ה-91, ושלושת הילדים הבוגרים.
ד"ר מוריס, אשר עבר חיים מרתקים בעיתות מלחמה ובזמני שלום, חיי משפחה מלאים ומתגמלים, ותרם תרומה עילאית למערך הבריאות בארצות שונות בעולם, אמר שלושה ימים לפני מותו בגיל 95, באנגלית הבריטית המדויקת שלו, שהוא גאה בדרך שעבר, ומאושר במשפחתו המלוכדת. דבריו אלה, שתועדו בשנת 2012 במצלמת הטלפון הנייד של נכדו, חותמים את הסרט ב-happy end חד-משמעי.
את הסרט, שהוקרן לאחר זכייתו בבתי הקולנוע בארץ, ניתן לראות עתה ב-yes דוקו, ב-yesVOD וב-STINGTV.
