חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על ההצגה "אמוק"
השחקן דודו ניב מטעין את הופעותיו בתיאטרון בתשוקת המשחק. הוא עולה על במות רבות ואוהב פרינג', שמחזיר לו אהבה כפולה ומכופלת ומרעיף עליו פרסים. בנובמבר 2022 דודו ניב זכה בקיפוד הזהב בפעם השלישית על תפקידו הראשי בהצגה "אמוק" בתיאטרון מלנקי.
ההצגה "אמוק" היא דרמה יצרית-פסיכולוגית, המבוססת על ספרו של הסופר היהודי-אוסטרי סטפן צווייג, בתרגומו של רועי חן, בעיבוד ובבימוי של מיכאל טפליצקי, ממייסדי תיאטרון מלנקי, המשמש עתה כמנהלו האומנותי.
ספינה מפליגה מאינדונזיה לאירופה בתחילת המאה ה-20. על סיפונה נפגשים שני זרים: המְסַפֵּר, המגולם ע"י אורי לבנון, והרופא – דודו ניב – שמתגנב אל הסיפון רק באישון-לילה. מסתבר, שמעיק עליו סוד אפל. כמה נעים לגלות סוד לזר מוחלט, שותף מקרי לנסיעה! וכמה זה מזכיר את 2 הזרים המפורסמים, רוצח-אשתו המתוודה ושותפו לקרון, מהרכבת של סונטת קרויצר מאת לב טולסטוי! מעניין להזכיר, שסטפן צוויג העריץ את טולסטוי וביקר בקברו ברוסיה.
אמוק זהו מצב פסיכוטי של אובדן שליטה, הנפוץ בקרב תושבים באינדונזיה ובסביבתה. על ההגדרה הזאת חוזר הרופא במהלך סיפורו. הרופא ממוצא גרמני, עבד בבית חולים בהולנד, ולאחר מכן היה מוצב כעשור באינדונזיה הנידחת, שם סבל מבידוד חברתי. הרופא הצטיין במלאכתו, וההצלחות הניתוחיות שלו נודעו ברבים.
יום אחד מגיעה למרפאתו אישה אירופאית, יפה, ממעמד גבוה, המגולמת ע"י אנה דוברוביצקי. האישה הרתה בהעדרו של בעלה, שעומד לחזור בקרוב, וזקוקה להפלה דחופה. אבל משהו משתבש בתקשורת בינה לבין הרופא. האישה לא מבקשת בצורה מפורשת, היא מתחצפת, מתנשאת. הרופא נסער מהאישה הלבנה בשממה האסייתית, ההרה, היהירה, המשכיחה ממנו את כללי האתיקה הרפואית. הוא הוזה אותה מתענגת עם המאהב ומסרב לבצע בה הפלה. ולאחר מכן, כשכבר מאוחר מדי, סועד אותה כשהיא גוססת מסיבוך של הפלה שנעשתה ברישול עי מכשפה מקומית. ההחלטות המוטעות, הרות האסון, מביאות, בסופו של דבר, למות שניהם.
במחזה מודגם, מצד אחד, ההבדל הגופני הקטלני בין המינים: אישה עלולה למות מניסיון הסתרת קשר מיני אסור. אך מצד שני, אהבה נכזבת פוגעת בכולם.
תוך כדי הסיפור, הרופא מטולטל בין קור רוח מקצועי לטירוף של תשוקה ודחייה, תוקף את הנוסע באגרופיו, והצופים אף פוחדים שעוד יתנפל עליהם. לרופא היסטוריה של התאהבויות הרסניות. הוא הגיע לגלות האינדונזית בעקבות הסתבכות רומנטית על אדמת הולנד. גם האישה עוברת מהפך, מגבירה גאוותנית, מתנשאת מעמדית, לאומללה, גוססת. הנוסע נותן את סיפור המסגרת: לפני שפגש ברופא על סיפון האונייה, ולאחר שהרופא נעלם מהסיפון, וגופתו נמצאת על החוף.
דודו ניב, בתפקיד הרופא, מטולטל בעוצמה בין מצבי רוח, מצית אל ליבת העלילה ונשרף איתה.
הסיפור מלווה על ידי קטעי תיאטרון צללים אינדונזי מסורתי המופעל עי קסניה מורוז.
סטפן, רועי, מיכאל, דודו, תודה לכם על חוויית התיאטרון הנפלאה, ממנה ניתן ליהנות בשבוע הקרוב ב-7,9 בדצמבר.
יואב וייכסלפיש, חובב ספורט בכלל וכדורגל בפרט
מחווה את דעתו על אליפות העולם בכדורגל "המונדיאל"
זהו המונדיאל העשירי שלי. כבר לפני 20 שנה הבנתי שהמעמד נופח מעבר לכל פרופורציה משיקולים פוליטיים, והמצב יחמיר ב-2026 עם 48 נבחרות במקום 32, לתפארת עסקני פיפ"א.
עד לכתיבת שורות אלה צפיתי בשישה משחקים במלואם (שלושה מהם של הנבחרת האהודה, גרמניה), והחל משלב הנוקאאוט אצפה בכולם (פרט למשחק על המקום השלישי). חוויית הצפייה איכותית מאוד הודות לרמת ההפקה הצילום וההילוכים החוזרים, ולמרות שדרנים אשר מרימים קול שלא לצורך, מדקלמים "ליאו מסי"/"ניימאר"/"כריסטיאנו רונאלדו" ללא הרף, ומוסיפים נתונים סטטיסטיים שנועדו להאדרת העכשווי ("לראשונה", "שיא", "היסטורי", "הפתעה מרעישה", "סיפור ענק") ומחיקת העבר.
שלב הבתים כולל גודש של משחקים, ריבוי שחקנים אנונימיים עבור מי שעוקב רק אחרי הליגות הבכירות באירופה, ספקולציות, וגימיקים. קטאר לא הייתה מעולם יעד מועדף עבורי, ולכן ההתלבטות לגבי רכישת חבילת כרטיסים הייתה מיותרת. רמת העניין שלי בכדורגל הרי לא תעלה או תרד בעקבות הטורניר, וכבר צברתי לא מעט חוויות צפייה במשחקים בחו"ל.
דיווחים מהטורניר מתארים יוזמות של פיפ"א לקידום ה"מטאוורס", אותו עולם וירטואלי אשר מטשטש את הגבולות בין מציאות ודימיון, וכן משבי רוח אשר מורידים את הטמפרטורות באיצטדיונים ומחייבים רכישת בגדים ארוכים. בימים הראשונים דווחו מספרי צופים מעבר לתכולת האיצטדיונים, ולאחר מכן תוקנו התכולות. פרט לכך, הוסבר שכמות הצופים אינה זהה למספר הנוכחים באיצטדיון אלא למספר רוכשי הכרטיסים – אלא שחלק לא מבוטל מהכרטיסים מגיע לספונסרים ולא לקהל הרחב, ולכן "הרוכש" הוא התאגיד. כמו כן, מתברר שניתן לצפות במשחק מהיציע דרך הסמארטפון, וליהנות מחוויה איכותית יותר מאשר צפייה ישירה באיצטדיון.
הכדורגל העולמי עובר במאה ה-21 תהליכים של גלובליזציה והשתלטות של אוליגרכים, משטרים רודניים, וקרנות השקעה מוול סטריט, על חשבון בעלי קבוצות אשר נחשבו ל"נדבנים". התהליכים האלה הובילו לפגיעה בערכי הספורטיביות, ויצרו ליגות מונופוליסטיות וכוח עצום למספר מצומצם של קבוצות. במצב כזה נותר רק כדורגל הנבחרות כשריד למסורת הספורטיבית של המאה ה-20. הכדורגלנים משחקים למען מולדתם. אלא שרמתו נחשבת ירודה, ובצדק, מאחר שהסגלים משתנים בהתאם למצב הרפואי של השחקנים ולשיקולים אחרים של המאמנים. במצב כזה שיווק אגרסיבי של האירוע הארוך מחייב הגזמות פרועות ("הערב הדרמטי ביותר"), וגימיקים שנועדו לייצר באזז סביב הטורניר (מחאות פוליטיות נגד קיומו, ההונאה סביב מכירת בירה, וכן תגובות שנאה לישראל בעולם הערבי).
ההערכה הסופית לגבי רמת הטורניר תלויה בשלב הנוקאאוט ובזהות האלופה, בכמות השערים, ובאיכות המשחקים, ולכן שלב הבתים, שאותו ראינו עד עכשיו, פחות רלוונטי. הוא מספק תחזיות להמשך, וגם קבוצות שעלו בהפתעה, בניגוד לתחזיות סוכנויות ההימורים. אלא שהפתעות בשלב הבתים אופייניות לטורניר מסוג זה – גרמניה הודחה גם ב-2018 ויפן עלתה גם אז לשמינית הגמר. מי שמחפש סדר ושיטה, ימצא אותם בשלבים הגבוהים ובמועדון המצומצם של הזוכות, שהתרחב במאה ה-21 רק הודות לניצחון הספרדי המאוד לא מרשים ב-2010 (ארבעה נצחונות של 0:1 בשלבי הנוקאאוט).
קראתי את הסיפור הקצר של סטיפן צוויג. נהניתי לא פחות מאופן המלצתך על ההצגה. תודה רבה.