הגולם, הומונקולוס, פרנקנשטיין, ויצר בריאת האדם – רשימה שלישית

בשתי הרשימות הקודמות על יצירת אדם סינתטי התמקד אבי גולדברג בגולם ובהומונקולוס כקטגוריות בשאיפה לברוא יצור אנושי מעשה ידי אדם. וברשימה הנוכחית הוא מסכם קטגוריה נוספת של דימויי יצירת אדם שהכותרת שהוא נתן לה היא “פרנקנשטיין”, ונוגע באדם המלאכותי המודרני, הרובוט בעל הבינה המלאכותית Artificial Intelligence.

ספרה המפורסם של מרי שלי האנגלייה, שכותרת המשנה שלו היא “פרומתיאוס המודרני”, טומן את ההקבלה בין פרומתיאוס, הטיטן הטוב שיצר את האדם מאדמה ומים, לד”ר ויקטור פרנקנשטיין, יוצר המפלצת דמוית האדם מאריגת רקמות אנושיות מגוויות, ורקיחת כימיקלים, שהונפשה על ידי ניצוץ חשמל מסתורי. היצור שהתעורר לחיים היה גבוה, חזק, מאוד, אך מוחו אינפנטילי.

פרומתיאוס נענש על ידי האלים כשחרג מהמוטל עליו, ובניגוד לרצון האלים העביר לבני האדם את האש מפסגת האולימפוס. ויקטור פרנקנשטיין נענש כאשר הגולם אותו יצר מרקמות חיות ושילב בהן טכנולוגיות שיפיחו בעזרת הזרם החשמלי חיים, היה למפלצת המודעת לכיעורה ושואפת נקם ביוצרה מרגע בריאתה.

קורט וונגוט, בספרו רעידת ​זמן כתב: “המפלצת בפרנקנשטיין – או פרומתיאוס המודרני הופכת מרושעת, כשהיא נוכחת לדעת כמה זה משפיל להיות בין החיים ועם זאת כה מכוערת”.

מקורם של שני הייצוגים ליצר הבריאה של האדם (הגולם וההומונקולוס) הוא במסורות תאולוגיות ופולקלור עממי קדום. נדמה שאת המפלצת שיצר המדען ויקטור פרנקנשטיין בספרה של מרי שלי יש להבין בעיקר כתוצר של תקופה חדשה. לא עוד גוש עפר ומים, אלא פיתוח הדמוי הבריאה בשילוב מטען הידע שקנה לו האדם על גוף האדם מאז ננעלו מאחוריו שערי גן עדן. פרנקנשטיין מבשר את הדור החדש של הגולם, שבסופו לעת עתה נמצא הרובוט.

הרעיונות שבבסיס הספר ממזגים את הגילויים של המדע החדש. עם זאת קוראים מבקרי ספרות ביצירה זו גם את אובדנה האישי של המחברת הצעירה, מרי שלי, שאיבדה את תינוקה, ואת שאיפתה להשיבו לחיים.

ספרה של וונדי סי. נילסן העוסק ביצירת חיים שלא באמצעות רחם האישה, MOTHERLESS CREATIONS: FICTIONS OF ARTIFICIAL LIFE, 1650-1890, סוקר את השאיפה ליצירת בני אנוש בצורה מלאכותית כפי שניתן לה ביטוי בספרות המערב במחצית השניה של המאה השבע עשרה, ובראשית המאה השמונה עשרה, על רקע המדע התאורטי והמעשי שהצטבר והשאיפה בהארכת חיי אדם ולהענקת חיים חדשים מלכתחילה.

מחקרים וניסיונות בהליכי הרבייה של בעלי חיים, ניתוחים בגוויות אנושיות, ביתור ראשים, ומעקב אחר מערכת העצבים הראשית בעמוד השדרה, הניבו ידע תיאורטי שהצית את דמיון הכותבים בתקופת פריחתה של הספרות הרומנטית, והם דימו לראות לנגד עיניהם את התממשות החזון העתיק של יצירת אדם בעזרת הידע המדעי המצטבר.

במקביל למדעי החיים, שצברו עוד ועוד ידע והבנה בדבר גוף האדם, התפתחותו, ויכולתו המנטלית והעצבית, התפתחה תעשיית אוטומטונים, תעשיית מנגנונים שבתחילתה רק ידעה ליצור בובות פוקחות עיניים או משמיעות ציוץ, והתקדמה לבובות ממוכנות, יצורים מלאכותיים ברמה גבוהה של מכניקה והדמיית חיים. דרך ארוכה עשתה ההנפשה מאז גלתיאה, פסל השיש שיצר פיגמליון בו נפחה אפרודיטה חיים, ובול העץ שלבש חיים – פינוקיו. מאז, הפכה יצירת בובות ומתקנים המחקים פעולות אנושיות למדע מדויק שעסקו בו מיטב השענים, והשוויצרים והצרפתיים הביאוהו לידי תחכום ועידון.

את “פרנקנשטיין או פרומתיאוס המודרני” יש לקרוא יחד עם הסיפור “איש החול”, כפי שנקראת יצירת הספרות הקצרה של א.ת.א הופמן הגרמני, עם דמות הבובה המכנית המושלמת אולימפיה, המופיעה בה. סיפור זה, אודות נתנאל הסטודנט הצעיר, המתאהב נואשות בבובה מכאנית מושלמת, שימש את הפסיכולוג הגרמני ארנסט ינטש, שניסה להגדיר את הרגשת הניכור והאיום הנוצרים בלב האדם אל נוכח חזיונות ותופעות בחיי היום יום.
ב-1906 כתב ינטש מאמר שתורגם לעברית בשם “לעניין הפסיכולוגיה של האלביתי” (תרגום רות גינזבורג). “האלביתי” הוא תרגום מילולי של מושג בעל משמעויות ומטען לשוני בשפה הגרמנית של הרגשת זרות, חרדה, איום, ואי נוחות, הנובעת ממגוון של רשמים שחווה האדם. במאמרו זה עומד ינטש בין היתר על הרגשה כזו שנוצרת כאשר האדם חש שחפץ דומםמכיל תכונות אנושיות או מונפש. כדבריו: “הרושם המוזר מופיע באופן ברור עוד יותר כאשר לא רק חיקויים של דמות אנושית מגיעים לתפיסתנו אלא כאשר מעבר לכך נדמה לנו שהיא מאחדת בתוכה פונקציות גופניות או נפשיות מסוימות. לכאן שייך הרושם שבובות ממוכנות מעוררות בקלות, רושם מביך כל כך לאנשים רבים….”. בהמשך מובאת כדוגמא הבובה אולימפיה המכנית מספורו של הופמן “איש החול”.

שנים מספר לאחר מכן, ב- 1919, פרסם זיגמונד פרויד מעין פיתוח למאמר של ינטש, ובו שם דגש על פירוש המונח “האלביתי” בשפה הגרמנית, ובמשמעויות הפסיכולוגיות שלו. לצורך כך התמקד בעיקר ב”איש החול” ובמשמעות והפרשנות הפסיכולוגית של הסיפור והדמויות המופיעות בו. פרויד העמיד את הסיפור הדמיוני של הופמן כפרדיגמה לאותה תחושה, תחושת ניכור העלולה להתפתח לכדי חרדה נוכח היצור שהוא ספק אדם ספק בובה. פרויד לקח שוב סיפור, הפעם שלא מתוך המיתולוגיה היוונית (אדיפוס) ולא מתוך האמונה היהודית (משה) והשתמש בו לתיאוריזציה פסיכולוגית מבית מדרשו.

שנה לאחר מכן, ב-1920, טבע הסופר והמחזאי קארל צ’אפק את המילה “רובוט” במחזה המפורסם שלו “ר.או.ר מפעל ייצור רובוטים”, שהוצג בתאטרון האוהל בתרגומו של אברהם שלונסקי ב-1930. המחזה, שהיה להצלחה בימתית גדולה, דימה את המציאות החברתית בשיתוף של היצורים האוטומטיים בעתיד. מדובר במעבר ממיתולוגיה למדע בדיוני. מעבר לעלילה עתידנית הממוקמת בשנת 2000, זוהי נקודת מפנה והתנתקות מהמיתוסים של העבר, ומעבר לעתידנות ומתן מקום למכונות דמויות האדם בעתיד.

בעידן שבו הרובוטים כבר הפכו מחזון למציאות, בשנות ה-70 של המאה שעברה, התייחס הפרופסור היפני לרובוטיקה מסאהירו מורי לתגובה האנושית במפגש עם רובוטים, וניסח אותו בספר “רובוטים: עובדה, בדיה וחיזוי”. התחושה האלביתית שניסח הפסיכיאטר ינטש מתחילת המאה, וזו של פרויד, זוהתה וניתן לה הכינוי “עמק המוזרות“. בניסוי שערך הפרופסור היפני, שכלל רובוט דמוי אדם, ואת האדם האמיתי על פיו עוצב הרובוט, נמדדה פעילות נוירונים המראה, על פי השערתו, שככל שהופעתו של רובוט נעשית אנושית יותר, התגובה הרגשית של חלק מהצופים לרובוט הופכת להיות בלתי נוחה נוכח אותם אלמנטים בלתי תואמים בין הרובוט לאדם. מאז פועלים מומחי הרובוטיקה והאנימציה על שיטות לשכלול הרובוטים בצורה שתמנע תגובה זו.