שלושת השמות, הגולם, הומונקולוס, ופרנקנשטיין, נבחרו כביטוי ליצר הבריאה של האדם. שלושתם הינם מופעים נפרדים בהם באה לידי ביטוי התשוקה לברוא יצור דמוי אנוש בידי אדם ולא בידי האל, והם משרטטים גם את הקווים בהם הלכה הרוח האנושית בדימוי הבריאה האלוהית.
בגולם, שהיא הדמות המוכרת כבריאת יצור דמוי אדם בתרבות היהודית, דנו ברשימה הראשונה.
ברשימה זו נתמקד בהומונקולוס (Homunculus).
ההומונקולוס הוא ביטוי נוסף לתשוקה ליצירת חיי אנוש במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, על רקע הידע והתאוריות המדעיות בתחום ההפריה, העיבור, ותהליך היווצרות החיים, שרווחו באותה עת. לענייננו רלוונטית תיאוריה המכונה פרה-פורמציה. תאוריית הפרה-פורמציה הניחה כי הצאצאים שטרם נולדו קיימים בצורה מושלמת או בביציות או בזרע של הוריהם בטרם הליך הזיווג.
אוביזם (ovism) היתה השערה מדעית במסגרת הפרה-פורמציה, על פיה התהוות העובר היא בביצית. את שמה העניק לה סר ויליאם הארווי, שגילה את מחזור הדם. הוא טבע אותה בביטוי הלטיני Ex ovo omnia (“מהביצה,הכל”) כדי לתאר את הרעיון הזה.
תאוריית רבייה ביולוגית זו גרסה כי בביצית האישה כבר טמון עובר זעיר דמוי אדם בזעיר אנפין. על פי הידוע ויליאם הארווי עצמו לא היה חסיד של התאוריה שאת שמה תרם. תיאוריה אחרת סברה כי זרע הגבר מכיל בחובו את האדם בזעיר אנפין ונקראה ספרמיזם.
על רקע הבנה מדעית זו התפתח הרצון לבריאת אדם באופן מלאכותי. הרצון לסנתז ולהביא לעולם שלא בדרך הטבע המקובלת, כלומר ללא הפריית זרע הגבר ברחמה של אשה, את ה”אישון”, האדם בזעיר אנפין, וכפי שהוא נקרא הומונקולוס. באותה תקופה היתה הנחה על פיה אפשר שימצאו תנאים מלאכותיים לזרע הגבר, ותתאפשר הרכבתו בתנאי מבחנה. יצירה מעבדתית של ההומונקולוס רווחה בין היתר בקרב העוסקים באלכימיה באירופה הנוצרית, כפי שיצירת גולם דמוי אדם מעפר רווחה אצל מיסטיקנים קבליסטים יהודיים.
שורשי הרצון לבריאת הומונקולוס בדרך לא טבעית שואבים לדעתי מגעגועים לגן העדן האבוד, זה שהתקיים לפני שהוכתם בחטא הקדמון על ידי האישה-חווה בעידוד הנחש-שטן.
עצם קבלת התאוריה המדעית, או פסבדו-מדעית, על פיה הזרע הזכרי הוא זה שהוולד נוצר בצלמו, וניסיונות אלכימאיים להביא לעולם יצור ללא זיווג בין מיני, היא ביטוי מודחק שלא היה זר לאמונה הנוצרית.
לפי תפיסה זאת האישה, בעצם מעשה הפיתוי בידי הנחש, היא כלי שרת לשטן, ובמעשה הפיתוי של אדם, ואבדן גן העדן, הביאה להרהורים אזוטריים על פיהם אפשר למצוא דרך לקיום אנושי ותהליך הריבוי אלטרנטיבי. כלומר ליצור בן אנוש ללא עיבור חווה, כביטוי לרצונם של בעלי האמונה הנוצרית לשוב ל”טוהר” שלפני חטא הפיתוי, בריחוק מהאישה, רווחו במהלך ההיסטוריה של האמונה הנוצרית לגווניה.
תפיסה זו רואה במעורבות האישה בהליך ההתרבות ויצירת החיים תזכורת לזיהום התום הראשוני של אדם, שהביא לגירושו מגן העדן. מטרתה של יצירת ההומונקולוס, היא באופן לא מודע, לשלול את הצורך ברחם חווה, אם כל חטאת.
אצל הנוצרים הקתארים, נוצרים שהכנסייה הקתולית הכחידה במסע צלב, טקס הנישואין היה מתן לגיטימציה לתאוות הגשמיות של הגבר והאישה, איחוד שבמקור הוא החטא הקדמון של אדם וחווה. עבור הקתארים האדוקים באמונתם (Bonhomme), כל תאוות בשר מעכבת את הישועה השמימית, ולכן יש להתנזר לחלוטין ממין.
בקרב הנוצרים הבפטיסטים בארה”ב של המאה התשע עשרה התחדדה השאלה במסגרת האמונה בפרה-דסטינציה. הרי גזירת גורל האדם נתונה מלכתחילה בידי האל, אם כן מדוע כה רבים הפרטים מברואיו, החוטאים ומיועדים לגיהינום נצחי ללא מחילה? התלבטות תאולוגית זו מצאה לה פתרון בתיאוריית שני הזרעים (The concept of the two seeds).
על פי תיאוריה זו האל הכל יכול לא הוא שברא את השטן, הישות הלעומתית, מקור הרוע, ושליחו הנחש. יצירי האל המקוריים התגלמו בישו בטרם הבריאה, ובצלמו באדם לאחריה, ואילו הרוע שטימא את המין האנושי הוא פרי מעשי השטן המפתה שבא לאחר מכן. מעשה פיתויה של חווה בגן העדן בידי השטן-נחש, והגירוש מהגן אבוד, הנציחו את זרע השטן בתוך חלק מהמין האנושי, שמעתה הוא ברוא שני זרעים: הזרע של הנבחרים שבסופם יגיעו לגן עדן וזרע השטן ממנו ייוולדו הבלתי נבחרים, המיועדים לגיהינום.
את התאוריה תאוריית שני הזרעים ניסח וזיקק דניאל פרקר בכתביו:
In brief the elect received their wicked nature from the fall of Adam. The non-elect received their wicked nature directly from their father – the fountain of corruption.
פאראצלסוס השוויצרי, איש המאה השש עשרה, שהיה אלכימאי, בוטניקאי, ורופא, האמין כי ניתן ליצור את ההומונקולוס מתוך זיקוק זרע הגבר – ולטענתו עלה בידו הדבר. אחריו, חוקרים אחרים טענו כי ההומונקולוס יכול להיווצר מאפר צמחים או ממלח הדם האנושי. כך, הפך המונח הומונקולוס לשם נרדף ליצירת חיים מלאכותיים.
הרופא ההולנדי אנטוני ואן ליוונהוק (1632-1723) הבחין מבעד למיקרוסקופ שזרעם של גברים מכיל animalcula – “שלל של רכיבים שדי בהתאמתם כדי לבנות את הגוף האנושי”.
ספרו של לורנס סטרן האנגלי מאמצע המאה השמונה עשרה’ שנחשב לרומן המודרני הראשון, טריסטרם שנדי, עוסק כביכול בלידת המספר בגוף ראשון.
“ההומונקולוס סֵּר, ככל שהוא עשוי ,בעידן זה של קלות ראש, להיראות עלוב ונלעג, בעיני המשוגה והמשפט הקדום, הרי בעיני התבונה והמדע הוא מוגדר כישות מוגדרת ומוגנת מכוח הזכויות המוקנות לה ….” (טריסטרם שנדי בתרגום אסתר כספי, הספרייה החדשה).
נראה שההומונקולוס שהגיע לפרסום הרחב ביותר בתרבות המערבית, היה זה שסונתז באופן לא טבעי בידי וגנר, עוזרו של פאוסט, במעבדה, ומופיע בחלקה השני של יצירת הענק פאוסט. על פי החוקרים ביצירה ובמשמעויותיה גתה קרא את הספר טריסטרם שנדי בטרם כתב את חלקו השני של פאוסט, בנוסף כמובן להיכרותו עם המחקרים והילך הרוח במדעי האדם ששררו בתקופתו מהיותו חוקר טבע בעצמו, כמו גם את המגמה להדיר נשים מתחום המיילדות ולהעבירו לידי רופאים גברים המצוידים בידע חדש.
ההומונקולוס של גתה הוא יצור דמוי להבה המתקיים בשפופרת זכוכית, שמהותו הפיזית אינה ברורה. הוא מצטרף למסעם של פאוסט ומפיסטופלס ליוון המדומיינת, בה מופיעות דמויות מהמורשת התרבותית העתיקה, כהלנה היפה, בליל וולפורגיס** קלאסי. היצור הזעיר, שהופק באופן מלאכותי, ומהווה לכאורה הישג של מדע הנאורות, נפגש ברבדים המפוארים של התרבות הקדומה הקלאסית, ומסתבר כי הוא בעל שאיפות אנושיות ותשוקות מעבר לאלה שיוחסו לו על ידי יוצרו. במקום לשהות במעבדה כיצור שמהותו אינה מוחוורת, הומונקולוס רוצה לחוות את העולם, להתפתח, ולהשיג את מה שהוא מכנה קיום. שם, במרחבי הים האגאי, מקור אגדות האלים והיווצרות החיים, הוא לומד על חוקי הטבע, ובתשוקתו הלוהטת להיות אנושי ולהתחבר לטבע, הוא מנפץ את השפופרת בה נוצר, וישותו הבלתי טבעית מתמזגת ביקום הבריאה האלוהי.
הנה כי כן, ביצירתו האמנותית דוחק גתה את רגלי האלוהים, שובר את המוסכמות בדבר הטוב והרע והבריאה האלוהית. מפיסטו אינו השטן המוחלט מהאמונה הנוצרית, ופאוסט החוטא שמכר נשמתו לשטן, זוכה לגאולה בניגוד לצדק האלוהי. הומונקולוס, יציר האדם, הוא התגרות בעליונות הבריאה האלוהית, ונותר כאניגמה הנתונה לפרשנות עתידית.
כפי שנראה ברשימה השלישית האחרונה, על אבני בניין אלו ונוספות עוצב יציר כפיו המפחיד של ויקטור פרנקנשטיין.
הערות
**ליל ולפורגיס, או ולפורגיסנאכט, הוא חג פולקלוריסטי שנחוג מדי 30 באפריל בגרמניה ובארצות צפון אירופה. נחשב גם כחג האביב ומכונה גם חג המכשפות.
