פורסם בדפוס בכתב העת “נכון” גליון מספר 9

הקדמת המחבר

ראשית אומר שעבורי מהווה “אל שקר” חזרה לכתיבת סיפורי מד”ב קצרים, לאחר תקופה ארוכה שבה לא כתבתי אותם. בתקופה זו עיקר כתיבתי הייתה במסגרת לימודיי האקדמיים או בפרוזה שאינה מד”ב.

כאשר דיברתי על הסיפור בערב ההשקה לגיליון 9 של כתב העת נכון – שבו ראה אור הסיפור לראשונה – הצגתי את התפיסה שלי על אודות “פדרציית הרעיונות של המדע הבדיוני”. זמן קצר לאחר כתיבת הסיפור, צפיתי לראשונה בפרק 21 בעונה 1 של הסדרה המקורית של “מסע בין כוכבים” – הפרק THE RETURN OF THE ARCHONS  שנכתב בידי בוריס סובלמן לפי סיפור של יוצר “מסע בין כוכבים” ג’ין רודנברי. הפרק הציג רעיון דומה מאוד לרעיון המרכזי בסיפור שלי.

“אל שקר” עוסק באוּמת מתיישבים בני אנוש על פלנטה מרוחקת שסוגדת לאל מכונה. בפרק המדובר מוצג עם חייזרי שחי תחת רודנותו של עריץ שמתברר להיות לא יותר מאשר הולוגרמה המופעלת בידי מחשב. העריץ המקורי שעליו מבוססת ההדמיה מת מזמן.

רוחי לא נפלה כאשר צפיתי בפרק. איפכא מסתברא. שמחתי לגלות שרעיון הדומה לשלי שימש בסיס לפרק בפרנצ’ייז האהוב עליי מילדות. ב”פדרציית הרעיונות של המדע הבדיוני” אני מתכוון לכך שלדעתי לא ניתן בסוגה זו לתבוע בעלות באופן מופלג על רעיונות. השאלה היא כיצד מתמודד המחבר עם הרעיון שהוא בוחר כליבת יצירתו. האתגר הוא לעשות ברעיון שימוש מקורי – גם אם הרעיון עצמו כבר הוצג ביצירה קודמת. בספר “מכונת הזמן” של ה”ג’ וולס הוצג רעיון המסע בזמן לראשונה והיה זה בשנת 1895. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו יוצרים אחרים לא היו משתמשים ברעיון זה מאז? העולם היה מפסיד אין-ספור יצירות מד”ב איכותיות.

באותה תקופה השתעשעתי ברעיון לכתוב סיפור מד”ב שבו מתגלה כי עריץ שרודה במושבה אנושית בעתיד הרחוק מת מזמן וכי הוא הוחלף בידי אנדרואיד שמופעל מרחוק בידי בינה מלאכותית שמבוססת על אישיותו של העריץ המקורי. הדבר מתגלה בעת ניסיון התנקשות בעריץ. להתנקשות אין כל תוחלת שכן את הגוף הרובוטי ניתן להחליף והבינה המלאכותית תפעיל אותו.

רעיון זה כבר דומה באופן מופלג לרעיון שעומד בבסיס הפרק המדובר. ועם זאת, שימוש יצירתי ומקורי יכול ליצור יצירה בעלת ערך. והרי אין יצירת יצירה בעלת ערך היא האתגר של כל סופר?

חזון יחזקאל. ויקיפדיה
מרכבת האל בחזון יחזקאל. ויקיפדיה

אל שקר

“And the people bowed and prayed,

To the neon god they made”.

Paul Simon

“והאנשים השתחוו והתפללו

לאל הניאון שהם יצרו”

פול סיימון

שעת בין השמשות החלה. השמש הצהובה הגדולה שקעה זה עתה אל מתחת לקו האופק המרוחק. אך האור שלה, האור הזהוב שלה, עוד ריחף מעל שדה השיבולים העצום, כאילו היה אד שנבע מהשדה עצמו. השמש האדומה, הקטנה בהרבה, עוד ניצבה גבוה בשמי המערב והאדימה אותם. עוד דרך ארוכה הייתה לפניה, פוסעת לאיטה מטה במסלול שהתוותה עבורה אחותה. כמו תכשיט יקר הייתה תלויה שם בשמי היום האחרון בשנה. רוח קרירה השיבה גלים קלים בים השיבולים. הבטחה עמדה באוויר. ואולי קללה.

פאולוס עוד עמד מחוץ למקדש הכביר, הביט במחזה מרהיב העין וזכר אשתו עלה בליבו. לפני שנים רבות, כשהיו צעירים, הביטו פעם ככה שניהם בשקיעה. הוא אמר שהעולם לא חדל מלהפליא אותו. היא אמרה: “מה רבו מעשיך, האל!” שניהם הביטו באותה תופעה, וראו דברים שונים לגמרי. הוא ראה את פלא היקום, הטבע. היא ראתה את האל.

תמיד זה היה ככה ביניהם. היא הייתה אשת האמונה, ואילו הוא הטיל ספק בכל דבר. בין בני הזוג האוהבים תמיד שרר שלום-בית, אך חקרנותו של פאולוס גרמה לו לחיכוכים מתמידים עם לאונרדו, הכהן הגדול. לאונרדו האשים אותו בפומבי בהיותו “חופר”. הוא זיכה את פאולוס בכינוי אי-החיבה הזה על שום עקשנותו לסייר בערים ההרוסות – הערים האסורות. כן, המגילה הקדושה אסרה מפורשות על ביקור בערים הנטושות והחרבות. אך הגינויים של לאונרדו לא הרתיעו את פאולוס. מה שכן הרתיע אותו היו חיות הטרף שפשטו בערים הללו. הן גרמו לביקורים שלו שם להיות גיחות קצרות של סיכון חיים. במהלך השנים הוא שם לב לכך שנדמה כי מספר החיות הולך וקטן, ושהן גם מאבדות מזריזותן.

יותר מהסיורים בערים האסורות, היו אלה הסברות של פאולוס שהרתיחו את דמו של לאונרדו. פאולוס סבר שכל האוכלוסייה של הכפר שלהם, של כל כוכב הלכת בעצם, לא הייתה ילידת הכדור הקטן שלהם. הוא טען שמוצאם בכוכב לכת אחר, שרק שמש אחת זהרה בשמיו. הטיעון המרכזי שלו לכך הייתה העובדה שאחד הכינויים בשפה שלהם עבור תושבי הכפר היה “מתיישבים”. תשובתו של לאונרדו הייתה פשוטה: “כינוי זה אינו מופיע במגילה הקדושה! ובכך תם הדיון!”

מאז מות אשתו בתחילת השנה, היה לו פנאי להשתקע במחקריו. והשנה… השנה הוא חווה פריצת דרך. אנשים הלכו והתאספו אל המקדש. ככתוב במגילה הקדושה: “וביום האחרון בכל שנה, בשעת בין השמשות, יתאסף כל העם כולו במקום בו נתן האל את המגילה הקדושה לכהן הגדול הראשון. וירד האל במרכבתו וידבר אל עמו”. מדהים, חשב פאולוס. אוכלוסייה שלמה של כוכב לכת מתאספת במקום אחד. רק הזקנים והחולים מאוד היו פטורים מההתכנסות השנתית. הורים באו עם תינוקותיהם בידיהם. הפעם הגיע פאולוס מוקדם מבדרך כלל כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה לפני במת המקדש. בניגוד לכל הנאספים האחרים, הוא ידע שההתכנסות הזאת תהיה אחרת.

פאולוס הביט בשקיעה, ותהה אם זו השקיעה האחרונה שהוא רואה אי-פעם. הוא הידק את כנפי גלימתו סביב גופו, ונגע במה שהוא הסתיר שם. המוצקות של זה, המציאותיות של זה, הפחידה אותו. אך הוא ידע שאין דרך חזרה. הוא נשם עמוקות ונכנס אל מתחם המקדש.

המקדש היה אמפיתיאטרון עצום ממדים עשוי אבן. העם הגדול הלך והתאסף תחת כיפת השמיים המאדימים. פאולוס התקדם לעבר הבמה, ותפס לעצמו מקום לפני גדר האבן הנמוכה שהגיעה עד ברכיו. למרגלות הבמה הגדולה, ובמפלס אחד עם הקהל, עמדו בשורה איתנה שומריו של הכהן הגדול. הם היו חמושים במוטות עץ בלבד. המגילה הקדושה אסרה את בנייתם של כלי נשק. בחברתם החקלאית, רק כלי עבודה כמו המעדר והמקצרה היו מותרים. כלי ציד עבור חיות נשמרו מאחורי מנעולים כבדים. המגילה אסרה גם בנייתן של מכונות.

במדרגת הבמה הראשונה שמעל לשומרים ניצבה מועצת השיפוט שהורכבה מתשעה גברים ומשלוש נשים. לרוב הייתה המועצה מיותרת. כל המקרים נידונו במהלך השנה וגזרי הדין הוטלו ובוצעו. אך הפעם, אווירה כבדה שררה בקרב הנאספים במקדש. השנה היה רצח בקהילה, העבירה היחידה שעונשה היה מוות. גרגוריוס היה כבול בשלשלאות ברזל למוט הנידונים למוות, מוט האבן העבה, שניצב באותו מפלס עם הקהל הגדול. מועצת השיפוט מצאה אותו אשם ברצח המאהב של אשתו. הוא טען להגנתו ששב מביתו לאחר העבודה בשדה, המעדר עוד בידו, ושהמאהב הוא זה שהתנפל עליו עם רצח בעיניו. אך המקרה כבר נידון. פסק הדין ניתן – אשם. רק גזר דין אחד יכלה המועצה להטיל – מוות. ובמגילה הקדושה, מגילת החוקים והעונשים, היה כתוב שגזר דין מוות – רק האל רשאי לבצע.

רק פעם אחת בחייו, כשהיה נער, ראה פאולוס ביצוע של גזר דין מוות. הוא ראה את ידו של האל מורמת ומכוונת אל ליבו של הנידון למוות שהבעת אימה קרנה מפניו. חזהו של הנידון עלה וירד בפראות כאילו ליבו עומד להתפקע. ולפתע, נדמו נשימותיו. גופו נשמט ונותר תלוי ברפיון על מוט האבן. האם זה הגורל שיפקוד הערב את גרגוריוס? ומה עם גורלו שלו?

מדרגת הבמה הבאה הייתה האחרונה שעליה מותר היה למי מברואיו של האל לדרוך. זכות זו הייתה שמורה לכהן הגדול בלבד, וכעת עמד עליה לאונרדו ביחידות. למעלה מזה הייתה המדרגה האחרונה – שהייתה שמורה למרכבתו של האל.

לאונרדו ניצב על מדרגתו בודד ואיתן, פניו המזוקנות אל העם, וידו השמאלית אוחזת במטהו המגולף והנאה. גלימתו האדומה התנופפה ברוח הערב הקרירה, שאר גופו מכוסה בבד שחור. על חזהו נצץ באור השמש האדומה גליל זהב חלק. ובתוך הגליל הנוצץ – המגילה הקדושה. המגילה המקורית שניתנה בידי האל עצמו לכהן הגדול הראשון לפני דורות אין-ספור. לא רק בשרשרת זהב דקה הייתה תלויה על צווארו; ארבע שרשראות זהב נוספות הידקו את הגליל אל מרכז חזהו. שתיים עטפו את מותניו, שתיים את כתפיו, והן הצטלבו על גבו. הוא היה הכהן הגדול – נושא המגילה הקדושה.

לאונרדו סקר את העם ההולך ומתאסף במקדש. לא כמות האנשים הייתה הסימן לתחילת התפילה. גובה השמש האדומה בשמי המערב הוא זה שקבע מתי יש להתחיל בתפילות השבח וההלל לאל. לאונרדו היה מבוגר ומיומן. בכל שנה, מאז מותו של הכהן הגדול הקודם, הנחה הוא את הטקס. הוא הביט בשמש האדומה, וידע שהעת להתחיל הגיעה. הוא החל להתפלל בשירה בקול הבס העמוק שלו. הקירות מאחוריו הדהדו את קולו ומעבר להם הדהדו אותו דפנות האמפיתיאטרון. העם כולו הצטרף אליו בדברי התשבחות וההילולים לאל. פאולוס שר עם כולם. הוא לא רצה למשוך תשומת לב. לא כעת, לפחות.

הכהן הגדול שר כשהוא סוקר את השמיים. גם כמה מבני העם השרים הגניבו מדי פעם מבט נרגש ומלא ציפייה אל השמיים האדומים העצומים שנפרשו מעל. לפתע, בשמי המזרח, משהו נצנץ. משהו שם החזיר את אור השמש האדום.

“הרי היא!” הרעים לאונרדו בקולו, “הרי היא מרכבת השמיים של האל האדיר!”

גל של התרגשות עבר בקהל. אלפי נשימות נעתקו לרגע. אך הנאספים נשמו אוויר עמוקות והחלו לשיר את התפילה ביתר שאת. הנצנוץ בשמיים הלך ועשה את דרכו לעבר המקדש. מקץ מספר דקות ניתן היה לראות בבירור את הגוף המוכר של המרכבה. בעיני פאולוס, נראתה המרכבה תמיד כבעלת צורה סגלגלה, צורת ביצה שקצהָ הצר מחודד משהו. היא הייתה כסופה וחלקה, וכמו מראה, החזירה את אור השמש האדום.

המרכבה נעה בשמיים במסלול מעגלי והתקרבה לאט-לאט אל המקדש. כשהחלה להתקרב במעופה אל המדרגה ששמורה לה, פנה אליה הכהן הגדול, והפנה את גבו עטור הגלימה האדומה אל העם. בסופו של דבר, ניצבה המרכבה באוויר מעל למדרגה. זו מעולם לא נחתה ממש. כמו בכל פעם קודמת, גם הפעם צמחו ארבע רגליים ארוכות מגוף המרכבה וירדו מטה. הרגליים התקבעו בארבעה שקעים, שהיו מותקנים עבורן במדרגה. המרכבה עצמה נשארה גבוה מעל לכהן הגדול.

פאולוס הביט בגבו של הכהן הגדול. שלוש אותיות ענקיות היו רקומות בזהב על הגלימה האדומה. פאולוס לא אהב לקרוא להן אותיות כי אם “סמלים”, וזאת משום שהאותיות היו שייכות לשפה הקדושה שאף אחד חוץ מהכהן הגדול לא ידע. אף אחד אפילו לא ידע איזה צלילים מהווים אותיות אלה, ומה הן מסמלות יחד. שלוש האותיות – אמת – היו כה שונות מהשפה הרגילה של העם.

כעת כרע הכהן הגדול על ברכיו. כל העם עשה כמוהו. כולם ידעו מה עומד לקרות. כעת יאמר הכהן הגדול את התפילה הקדושה. התפילה שלא תאמר בשפת העם הרגילה אלא בשפה הקדושה, שפת שלוש האותיות, השפה שרק הכהן הגדול יודע. ולעם אסור היה לדבר בה. תפילה זו אפילו לא הופיעה במגילה הקדושה. היא נמסרה בעל פה מכהן גדול אחד ליורש שלו. הכהן הגדול יקרא את התפילה לבדו. הכהן הגדול – יודע שפת הסתרים.

קול דממה דקה עמד במקדש. אל תוך דממה זו החל הכהן הגדול להתפלל. אף אחד מהעם לא ידע מה פירוש המילים. כל מה שהיה ידוע לעם הוא שזאת היא תפילת הלל מיוחדת עבור האל. תפילה, שאם לא תיאמר בידי הכהן הגדול, לא יצא האל מתוך מרכבתו ולא ידבר אל עמו.

“יתגדל ויתקדש שמה רבא. בעלמא די ברא כרעותה וימליך מלכותה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב…” הכהן הגדול אמר את המילים הנסתרות והן מילאו את לב העם בתחושת קסם, תחושת נשגבות עלומה. אפילו פאולוס לא יכול היה שלא לחוש יראה אל מול שפת המסתורין. שפה עתיקה שהוא היה משוכנע שאבותיו דיברו תחת שמש אחרת… “…עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.”

הכהן הגדול סיים את התפילה, ושוב עמדה דממה במקדש. בעודו כורע על ברכיו הרעים הכהן הגדול בקולו בשפת העם הרגילה.

“הרכיבו את משקפי הקודש! ככתוב במגילה הקדושה: ולא יראו העם במישרין את האל פן יוכו בסנוורים ובעיוורון!”

וכל העם, כאיש אחד, הוציאו את משקפי הקודש המהודרים שעד לרגע זה הוסתרו בנרתיקים מהודרים לא פחות. היו אלה משקפי זכוכית כהה שהוכנו בידי אומנים בקהילה. גם פאולוס הרכיב את משקפיו וראייתו נתעמעמה בהרבה.

התפילה נאמרה. המשקפיים הורכבו. אלפי פיות היו דמומים. אלפי לבבות פעמו בציפייה. עם שלם – על ברכיו. והינה זה קרה. בקצה הקדמי, המחודד, של מרכבת השמיים, נפער סדק צר. ומבעד לסדק פרץ אור יקרות לבן שהכאיב לעיניים אף שהיו מוגנות. הסדק נתרחב באחת לכדי שער גדול. ודרך השער זרם הזוהר הלבן והאיר את המקדש כולו.

פאולוס הביט במצמוץ אל תוך נהרת הזוהר. בקושי רב הצליח להבחין בתנועה כלשהי בתוכה. האל ריחף מתוך מרכבתו החוצה. באחת נסגר השער מאחורי האל. האל נראה במלוא תפארתו – מרחף מעל העם. זוהר לבן בקע מגופו, מרגליו, מידיו ומראשו. האור היה מסנוור, ובכל זאת ניתן היה להבחין במתאר הגוף. גוף כמו לברואי האל. ככתוב במגילה הקדושה: “ויברא האל את ברואיו בדמותו ובצלמו”. פאולוס תמיד חשב שזה מוזר. אם הברואים נבראו “בדמותו ובצלמו” של האל – מדוע רק האל זוהר?

לאט-לאט ריחף הגוף הזוהר מטה, עד אשר דרכו רגליו למרגלות מרכבתו. הכהן הגדול וכל העם נשארו על ברכיהם אל מול האל העומד.

האל דיבר אל עמו:

“ברואיי הנאמנים”, רעם קולו של האל במרחבי המקדש, אם כי לא ניתן היה להבחין בתוך הזוהר בתנועת פנים כלשהי, או בתו פנים כלשהו, “שוב נתכנסתם לכבודי במקדשי, שוב ממלאים אתם את הציוויים במגילה הקדושה. שנה עברה מאז דיברתי אליכם לאחרונה. שנה מלאת אירועים…”

האל החל לדבר על מה שתמיד דיבר עליו. הוא סקר את מזג האוויר בשנה החולפת, ואת ההשפעה שלו על התבואה ועל היבולים. האל סקר את תנועת עדרי החיות שהברואים צדו למחייתם. דברים אלה, היום-יומיים לכאורה, היו החשובים ביותר בחיי החברה החקלאית. הם קבעו כמה אוכל יהיה בצלחות במהלך השנה. כמות התבואה והציד השפיעו במישרין על מידת בריאותם ועל מידת אושרם של הברואים, על תוכניות המשפחה שלהם, על הילודה ועל התמותה.

אחר כך, החל האל לדבר על חלקים נבחרים מהמגילה הקדושה. המגילה הייתה ארוכה וכללה ציוויים ואיסורים שנגעו בכל היבט של החיים בקהילה. ולכן בחר האל בכל שנה נושאים מסוימים, להם הקדיש את פנייתו לעם. הפעם דיבר האל על האיסור לרצוח, ועל החובה של מועצת השיפוט להטיל גזר דין מוות על מי שנמצא אשם בעבירה זו. בחירה זו של האל לא הייתה מפתיעה, בהתחשב בכך שמוט הנידונים למוות לא היה ריק השנה.

כשסיים את דבריו פנה האל אל חברי מועצת השיפוט.

“חברי מועצת השיפוט”, רעם קולו, “אני רואה שאחד מברואיי כבול למוט הנידונים למוות”.

“כך הוא, האל האדיר!” השיבה נשיאת המועצה.

“האם ברוא זה נמצא אשם בעבירת הרצח?” “אמת, האל האדיר! כפי שאנו מצווים במגילה הקדושה – המועצה התכנסה עשרה ימים כדי לדון במקרה. המועצה מצאה אותו אשם ברצח. ההרשעה התקבלה פה אחד, האל האדיר!”

“אם כך הוא, גזר הדין יבוצע מייד!” אמר האל.

פאולוס התבונן באימה בידו של האל שהחלה להתרומם לאט ולהצביע לעברו של גרגוריוס. על פניו של גרגוריוס נראה פחד גדול מהול בהשלמה עצובה. עכשיו. הוא ידע שהוא חייב לפעול עכשיו.

אל שקר. בהתחלה הוא אפילו לא הגה את המילים. רק חשב אותן.

“אל שקר”. הפעם הוא אמר אותן, בשקט. אף אחד מסביבו אפילו לא הגיב.

“אל שקר!” הוא זעק את המילים ונעמד על רגליו.

תדהמה נפלה בקרב הקהל הגדול. כולם הביטו בו – בברוא היחיד שעמד על רגליו. כל העם הביט בו, שומרי הכהן הגדול הביטו בו, חברי מועצת השיפוט הביטו בו, הכהן הגדול סב את ראשו לאחור והביט בו. האל הביט בו. פאולוס קפץ מעל גדר האבן ופסע כמה פסיעות קדימה.

“זהו אל שקר!” הוא צעק, “ואין לו הזכות להרוג מישהו מאיתנו!”

בשלב זה קפץ הכהן הגדול לרגליו ופנה אל הקהל.

“כופר!” הוא זעק בכל כוחו, “אתה כופר עלוב! תפסוהו! תפסוהו מייד!”

שומרי הכהן הגדול היו מבולבלים. חל איסור מוחלט על קימה בזמן פנייתו של האל. אך הכהן הגדול כבר עמד על רגליו ונתן להם פקודה. שניים מהם התעשתו וקפצו על רגליהם. הם רצו לעברו של פאולוס, מוטותיהם בידיהם. עכשיו פתח פאולוס את כנפי גלימתו, וחשף את אשר הסתיר שם. הגוף המוארך היה עשוי בחלקו האחורי עץ, ובחלקו הקדמי – מתכת נוצצת. הוא כיוון את קצהו לעבר השומרים ואלה בלמו את הסתערותם. בקצה הקדמי נראה מתקן, ממנו בלטו שני ראשי חץ קטנים.

“מכונה!” זעק לאונרדו, “בנית מכונה! לכפירתך אין גבולות! תפסו את הכופר!”

אחד השומרים התגבר על פחדו והסתער בשנית לעבר פאולוס. פאולוס כיוון אל חזהו את קצה הרובה שבנה ולחץ על ההדק. המתקן שבראש הכלי זינק קדימה, גורר אחריו חוט דק, כמעט בלתי נראה. שני ראשי החץ הקטנים ננעצו בבשר השומר דרך בגדיו. האיש נבלם וצעק בכאב, שומט את מוטו ארצה, גופו רועד בתזזית. פאולוס שחרר מייד את ההדק והחוט גרר את המתקן חזרה אל ראש המכשיר.

השומר אחז בנקודת הפגיעה בחזהו.

“מה עשית!?” הוא זעק באימה, “מה עשית לי?!”

“אינני רוצה לפגוע בך!” צעק פאולוס, “אינני רוצה לפגוע באף אחד! בבקשה אל תפריעו לי! המכשיר הזה מיועד עבורו!” הוא צעק וכיוון את הרובה מעלה – אל האל.

הכהן הגדול, אימה וזעם בעיניו, פנה אל האל.

“אל אדיר! השמד את הכופר הארור הזה! השמד אותו!”

היה רגע שקט.

אז הפנה האל את ראשו לעבר מועצת השיפוט.

“מועצת השיפוט”, אמר האל, “האם ברוא זה נמצא אשם בעבירת רצח?”

נשיאת המועצה נראתה מבולבלת והמומה. אבל בסופו של דבר מצאה את לשונה.

“לא, אל אדיר. המועצה אינה מכירה כל האשמה ברצח כלפי ברוא זה”.

“אם כך הוא”, אמר האל, “לא אמית ברוא זה. המועצה תידון בעבירותיו ותטיל את עונשיה עליו”.

רק כששמע זאת – ידע פאולוס שהוא צודק.

“לא”, אמר פאולוס, “אתה לא תמית אותי. אתה לא יכול להמית אותי. אבל אני…”

פאולוס לחץ על ההדק. המתקן שבראש הכלי שוגר בשנית וננעץ בחזהו של האל. קול פצפוץ נשמע. האל החל לרעוד.

“מה הוא עושה?!” נשמעו צעקות מהקהל.

האל המשיך לרעוד. הזוהר שלו התעמעם קלות ושוב התחזק. הוא החל לרחף כלפי מעלה, חזרה אל המרכבה שלו. הוא עלה ומשך את חוט המתכת מתוך הרובה. פאולוס לא ויתר. הוא אחז ברובהו בחוזקה והמשיך ללחוץ על ההדק. האל התרומם עוד ועוד והתקרב אל מרכבתו. אבל רעידותיו הלכו ונתחזקו. הזוהר שלו החל להבהב, מתחזק ונחלש חליפות. ולפתע – נעלם לחלוטין. גוף מתכתי היה תלוי מעל במת המקדש, זהה בגונו לגון המרכבה. לפתע נדמו גם הרעידות. האל צנח אל הארץ.

רובוט זוהר מעל במה נוצר ב dall e2
האל המכני. תמונה שנוצרה על ידי Dall e2

רעש מתכתי נשמע כשקרס גופו של האל למרגלות מרכבתו. האל שכב אפיים ארצה. פאולוס שחרר את ההדק והמתקן נסוג חזרה אל ראש הרובה. הוא פסע קדימה ועבר ללא התנגדות את שורת שומרי הכהן הגדול שנשארו המומים על ברכיהם. הוא קפץ אל במת מועצת השיפוט וחלף גם על פניה. הוא חלף גם על פניו של לאונרדו בדרכו אל המדרגה האחרונה של במת המקדש – מדרגת האל.

בהעדר זוהרו של האל, הסיר פאולוס את המשקפיים הכהים. הוא התבונן בגוף המתכתי ששכב שרוע על רצפת האבן. מקרוב הוא יכול היה לראות שהגוף היה מכוסה שתי וערב בפסים דקיקים לבנים. הוא הניח שזה מקור האור. חום לא נפלט מהגוף. הוא התקרב לראשו של האל. הוא תחב את רובהו מתחת לאחת הכתפיים והשתמש בו כבמנוף כדי להפוך את הגוף.

כעת, כששכב הגוף על הגב, יכול היה פאולוס לראות שני שקעים באזור העיניים, ונצנוץ של זכוכית בקרקעיתם. האף והפה היו בגדר בליטות מעוצבות בלבד. פאולוס הניף את רובהו גבוה מעל לראשו והטיח אותו מטה לעבר ראשו של האל. קול פצפוץ מתכתי נשמע ועיני הזכוכית התרסקו. אך לא היה די בכך כדי לבקע. פאולוס הניף את הרובה שוב ושוב, והנחית אותו מטה בחוזקה, עד שעלה בידו לרסק את הראש. חוטי מתכת דקים פרצו החוצה. פאולוס הטיח את רובהו מספר פעמים בצוואר, עד שעלה בידו לנתק את הראש.

הוא הניף את הראש הכרות בפני הקהל הגדול. רבים מהם כבר הספיקו להסיר את משקפיהם. אלה שלא הספיקו, עשו זאת כעת. גם הכהן הגדול, בידיים רועדות, שמט את מטהו והסיר את משקפיו.

“הביטו!” צעק פאולוס ולראשונה בחייו שמע את קולו מהדהד במקדש, “האל איננו אלא מכונה!”

הוא זרק את הראש מטה, והלה התגלגל במורד המדרגות, עד שהיה מוטל ליד גדר האבן הנמוכה. פאולוס פתח חלק מהרובה שלו, וחשף את חוטי המתכת שבו בפני הקהל.

“הביטו! האל עשוי מאותם חומרים כמו המכונה שלי”.

“לא יכול להיות… לא יכול להיות…” מלמל לאונרדו.

“חברים”, המשיך פאולוס, “אחיי ואחיותיי, אתם יודעים שסיירתי בערים האסורות. בשנה האחרונה היו לי תגליות שם. למדתי משהו על מכונות. ישנן מכונות שמופעלות על-ידי משהו שנקרא מחשבים. והמחשבים – הם מופעלים על ידי משהו שנקרא אלגוריתם. האלגוריתם אומר למחשב מה לעשות ומה לא לעשות. כמו שהמגילה הקדושה אומרת לנו. היה לי ברור שהאל לא ימית אותי. היה לי ברור שהאלגוריתם שלו אומר לו לבצע גזר דין מוות רק במישהו שהורשע ברצח על-ידי מועצת השיפוט”.

הוא עצר לרגע. נותן לקהל שהות להפנים את הדברים.

“אחיי היקרים, אינני אויב שלכם. עשיתי את אשר עשיתי כי אני לא מאמין שאנו צריכים לתת למכונה להמית מישהו מאיתנו, או לנהל את חיינו באיזושהי צורה. הרי הכול כתוב במגילה הקדושה עצמה. שם כתוב שאבותינו היו עסוקים במלחמות נוראיות אלה באלה. שהם השמידו את הערים הגדולות, ועמדו להמיט על עצמם הכחדה מוחלטת. מה קרה אז? אז האל ירד מהשמים והציל אותנו. הוא שם קץ למלחמות ונתן לנו את המגילה הקדושה. הוא אסר עלינו את המכונות והטיל עונש מוות בכל מקרה של רצח. הוא אסר את הכניסה לערים וקבע את ההתכנסות השנתית”.

“אבל מה כל זה אומר!?” זעק מישהו מהקהל, הלם ותסכול בקולו.

“אינני יכול לדעת בוודאות”, השיב פאולוס, “בשביל לדעת, אנחנו צריכים לחקור עוד הרבה ולגלות את האמת. אבל אתם מכירים אותי, אתם יודעים שיש לי סברות. אני חושב… אני סובר שאבותינו בנו את האל כדי לשים קץ למלחמות שלהם. הם כתבו את המגילה שבה הם אסרו את הרצח ובניית כלי הנשק. אולי אף פעם לא נדע מה באמת קרה. אבל אם נחקור, אם נחתור אל האמת – אולי יום אחד נדע יותר משאנו יודעים כעת. אני גם סובר שחיות הטרף בערים האסורות אינן אלא מכונות גם כן.”

“ולגבי גרגוריוס. אני יודע שיש רבים מאיתנו שמאמינים שהמקרה שלו מצריך בחינה מחודשת. אני לא חושב שאנו צריכים מכונה שתבצע בשבילנו גזרי דין מוות. אולי אנחנו לא צריכים אותן בכלל. אבל אנחנו הם אלה שצריכים לקבל את ההחלטה. ולא איזה אלגוריתם”.

פאולוס עצר מדיבורו. האנשים שלמטה החלו לעבור את גדר האבן, ולהתבונן בראש של האל. חלק החלו לטפס מעלה לעבר המדרגה העליונה, כדי לבחון מקרוב את גופו של האל ההרוס.

פאולוס זז הצידה כדי לתת לאנשים לבחון את המכונה מקרוב. הוא מצא את עצמו ליד לאונרדו.

“קדימה!” אמרו לו לאונרדו, “חסל אותי במכונת המוות שלך!”

“מה? על מה אתה מדבר?”

“אני הבא בתור, לא כן?”

“לאונרדו, אין לי כל כוונה להרוג אותך. והמכשיר הזה בכלל לא יכול להרוג”.

“אבל הפצרתי באל שישמיד אותך”.

“האמנת שזה הדבר הנכון לעשות באותו הרגע. אני מקווה שאתה כבר לא מאמין בזה”.

כשפאולוס אמר זאת, קרס לאונרדו לברכיו. פאולוס כרע לצידו.

“מאמין? במה אני כבר יכול להאמין? הקדשתי את כל חיי לעבודת האל. מה? מה אעשה עכשיו?”

“אתה עדיין מנהיג רוחני עבור הקהילה שלנו, לאונרדו. העם צריך אותך. עכשיו, אולי יותר מתמיד”.

לאונרדו הביט בו. מבולבל ואבוד.

“אבל… אם האל הוא מכונה? אז מי ברא אותנו? מי ברא את העולם?”

“לאונרדו, אתה איש האמונה, אני איש המחקר, אבל שנינו שואלים את אותן השאלות. ביחד, אולי נצליח למצוא כמה תשובות”.

השמש האדומה שקעה ונעלמה מתחת לאופק. שעת בין השמשות נסתיימה.

5 תגובות

  1. אני קוראת אדוקה של ברי אלצופין, וזהו ללא ספק הסיפור האהוב עלי פרי עטו. אני שמחה שהוא מקבל פה את הבמה שהוא ראוי לה. סיפור מבריק, בעיניי, ברמה שלא נופלת מהטופ של סיפורת המד״ב הקצרה *העולמית*.

  2. Alon Tertman פייסבוק:
    Tertman
    כתוב מעולה. למרות שהסגרת את סוף הסיפור בפתיחה. עדיין היה מרתק לגלות איך אתה מספר מחדש את הרעיון הישן. הייתה בניה טובה של מתח לאורך הסיפור, וסיום טוב. מומלץ

  3. עיברייה פטריוטית בפייסבוק:
    מדהים הסיפור ממש מעניין מסקרן. קראתי ליפני כמה ימים. כאילו מזכיר לי את המסורת היהודית על משיח ביאת משיח. המציאות שתיקרה היא תעמיד במיבחן את עולם המושגים הזה האם באמת יש משיח כמו שאומרים בן יוסף בן דוד. המון זורם בעתידנות שנוצרה במשך אלפי שנים. מהו הצלם בחשיבה שלנו ומהו האמיתי. רק הזמן יאשר יאדה יגלה יתיך יקבע. מה מהחשיבה שלנו מקודד נכון מה באספמיה. המון זורם כמים וזוהי נביעה. מה ינבע מכל הקיים. נורא חשוב להבין מי אנחנו מהו יקום לאן הולכים. מה בעצם אנחנו מחפשים. מהו רצון בן המאה 21.

  4. מציין שאני מהמיוחסים שקראו את הסיפור לפני פירסומו. הסיפור עוסק בשאלה האמפירית שעליה מתבסס האתאיזם: אלוהות ניתנה להוכחה מעצם עקרון האמונה, על כן אמנם משינת ההפרכה קשה כמשימת ההוכחה. די אם נאמר שה”אקדח המעשן” לזיוף בדת היא הגביע הקדוש של האתאיסיטים.

  5. ברי כל הכבוד. סיפור חזק, מרתק ומרשים. קראתי אותו בנשימה אחת. הוא כתוב היטב. מעורר מחשבות על האמונה באלוהים. באמת מקסים. יישר כוח.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע + 12 =