סיפור העוסק באנשים עם מוגבלויות ובאנושיות שלהם.

המערכת

תמונת אילוסטרציה לסיפור

שלום חברות וחברים”, אמרה דינה, מרכזת הקבוצה שלנו בחיוך רחב. “היום קיבלנו הזמנה נוספת של קופסאות. המנהל של חברת ‘נירן’ אמר לי שהקופסאות שלנו הן הכי טובות בשוק, והוא מזמין עוד 500 קופסאות. כל הכבוד לכם, חבר’ה!”

כולנו מחאנו כפיים בשמחה. היינו חבורה של חמישה-עשר נערים ונערות, שעבדנו בבית המלאכה הקטן של עמותת “שקל”, וזו לא הפעם הראשונה שדינה באה ומספרת לנו שאנשים מרוצים מהעבודה שלנו.

אנו קבוצה של אנשים צעירים עם בעיות מסוימות, כמו: בעיות מוטוריות, פיגור קל, בעיות ניידות, נכות קלה וכיו”ב… אך עם כל זאת, חיינו חיים רגילים, כמו כולם.

אני מתגורר עם עוד שלושה חברים בדירה ועם מדריך מלווה. לכל אחד מאיתנו יש חדר, והסלון משותף לכולנו, ויש בו טלוויזיה, טלפון וכל האביזרים, כמו בכל בית. אנו קונים במכולת, מנקים את הבית, מבשלים מעט, ולפעמים מזמינים חברים לדירה, שותים קפה ומגישים לשולחן מה שיש.

שמוליק הוא החבר הכי טוב שיש לי בקבוצה. הוא בחור כל כך מצחיק… בעבודה, כל אחד אוהב אותו, אפילו המדריכה דינה.

תמיד התפלאתי איך שמוליק ואני חברים, כי הוא ההפך הגמור ממני. שמוליק קצת מגמגם, אך ערני ותוסס, ואילו אני שקט, מדבר לאט… המחשבות שלי רצות תמיד לפני המילים… שמוליק נמוך ושמנמן, ואני רזה וגבוה. החבר’ה מתבדחים על חשבוננו וקוראים לנו: “חומה ומגדל”. שמוליק מדבר בקול רם ומתעסק עם כל הבנות בקבוצה, ואילו אני ביישן ובטח שלא מתחיל עם בנות… ובכל זאת, שנינו חברים טובים – ואולי משום שאנו טיפוסים שונים כל כך.

בעבודה ישבנו זה ליד זה ועבדנו: הוא קיפל את קרטון הקופסה, ואני הדבקתי את הקצוות. היה לנו הספק מאוד גבוה, וכולם אמרו שאנחנו “צוות לעניין!”

בהפסקות היינו “תופסים פינה” בבית המלאכה או בחוץ, אם היה יום יפה, ואוכלים את האוכל שהבאנו מהבית. לפעמים היינו מחליפים סנדוויצ’ים וצוחקים.

המון שיחות היו לי עם שמוליק, בעיקר דיברנו על בנות. שמוליק אמר לי לא פעם: “בחייך יוסי, אתה עוד מעט בן עשרים, ועוד לא הייתה לך חברה. מה קורה לך? מה, אתה לא אוהב נשים? אתה לא גבר? עכשיו יש לך הזדמנות נ ה ד ר ת. עזבת את דירת ההורים, ואתה חי בדירה עם עוד שני חברים, יש לכם סלון גדול, טלוויזיה וחדר פרטי שלך… נו, למה אתה מחכה?” היה צוחק, ובעיניו מבט ממזרי.

“מה, אתה רוצה שאני אלמד אותך איך להתחיל עם בנות? זה קלי קלות… אתה ניגש אל בחורה שנראית לך..”.

היה מדבר בקול רם, ואני הייתי מסמיק ומפסיק את דיבורו: “תעשה לי טובה, שמוליק, בעניינים האלה תדבר בקול נמוך. אני לא צריך שכל החבר’ה ישמעו אותך ויחשבו שאתה מלמד אותי איך להתחיל עם בנות”.

“שישמעו, אני מצפצף על כ ו ל ם!” ענה שמוליק, והצביע על כל החברים שישבו מסביבנו במרחק-מה, ולא שמעו את השיחה.

“אבל אני לא מצפצף על כולם, ואני לא יכול לגשת סתם למישהי ולהתחיל איתה. אני צריך להרגיש אליה משהו… חיבה, משיכה… מה, אני אוטומט?” שאלתי, וכל הפנים שלי בערו מסומק.

שמוליק הסתכל עליי ואמר: “טוב, נגיד שאתה צודק. אבל תראה איזה בנות יפות יש לנו פה בקבוצה. קח למשל את בתיה, בתיה מתה עליך, ולא פעם הזמינה אותך לבוא איתה לסרט, ואילו אתה, המצאת לה כל מיני תירוצים רק כדי להתחמק ממנה”.

“איך אתה יודע?” שאלתי נבוך.

“אני יודע. כל דבר אני יודע, כל מה שהולך פה בקבוצה. כולם באים לספר לי. וזאת, נו, איך קוראים לה, ציפי, מה חסר לה? היא מאוד נחמדה. תראה איזה שערות יפות יש לה, שחורות וחלקות, למה עם ציפי אתה לא מתחיל? גם היא לא מוצאת חן בעיניך? ולפני ששמע את תשובתי אמר: “ומה עם חוה? חוה’לה מתוקה לאללה”.

“נכון, אבל היא נמוכה מדי בשבילי, אתה לא חושב?” עניתי, “מה, אתה רוצה שהיא תבוא לכל פגישה איתי עם סולם? היא טובה בשבילך, שמוליק, שניכם נמוכים. נו, ולמה אתה לא הולך איתה אם היא כל כך מתוקה?” שאלתי, וחייכתי חיוך של ניצחון כשראיתי איך שמוליק נבוך.

“אַל תחשוב שלא ניסיתי”, ענה שמוליק בקול שקט, “אבל היא אמרה לי שאני לא סותם את הפה לרגע ושכל הזמן אני מרעיש ומצחיק ושזה לא מוצא חן בעיניה, כי לדעתה – אני מגזים. אז אמרתי לה שאני אהיה שקט יותר… והיא ענתה שבן אדם לא יכול לשנות את האופי שלו, ושכל אחד נולד אחרת. חוה מעדיפה לצאת עם בחור שקט יותר. פעמיים הזמנתי אותה לצאת איתי, ופעמיים היא סירבה לי”.

“יהיה בסדר”, אמרתי לשמוליק, וטפחתי על שכמו טפיחה מעודדת.

“כן, יהיה בסדר”, אמר, “אבל אם איני טועה, יוסי, דיברנו עליך, ואל תשנה את הנושא. אני מקווה שבקרוב תחליט את מי מהבנות אתה רוצה להזמין, לפחות למועדונית שלנו, הרי כולן מחבבות אותך”.

הימים חלפו, ושבועיים עברו מאז השיחה עם שמוליק. היה זה יום קריר. שמעתי את הפעמון מצלצל והתעוררתי. היום היה אפרורי וקר. קמתי עם כאב גרון קל וחשבתי להתקשר לרופא המשפחה שלי ולהזמין תור לאחר הצהריים, אך ויתרתי על הרעיון, כי פחדתי לפספס את האוטובוס לעבודה. התקלחתי ולבשתי בגדים חמים. הזדרזתי לארוז משהו ל”ארוחת עשר”, ולפני שעזבתי את הבית, הקשתי על דלתו של אמנון, המדריך, ואמרתי לו: “בוקר טוב אמנון, נתראה בעבודה”. “בוקר טוב”, ענה.

באותו יום, אחרי “ארוחת עשר”, חזרנו שמוליק ואני לשולחן העבודה והתחלנו לעבוד. שמוליק קיפל את קרטון הקופסאות, ואני הדבקתי בקצוות. פתאום נכנסה דינה ואמרה: “חברים, היום מצטרפת אלינו חברה חדשה, שמה הדס”. הבטתי בהדס, בחורה צעירה, עיניה יפות וגדולות בצבע חום בהיר כצבע הדבש, שערה כהה ומתולתל, מעטר את פניה היפים… היא חייכה בביישנות, וצלעה קלות למקום שבו אמרה לה דינה לשבת.

הדס לא הרימה את עיניה, וצייתה להוראותיה של דינה: “במשך הזמן תכירי כאן את כל החברים…”

“אני מתנדב להכיר אותה ראשון”, קפץ שמוליק מכיסאו. כולם צחקו, והדס נבוכה. היא עדיין לא הרימה את עיניה מעל חבילת הקרטונים שדינה שמה לפניה על השולחן.

“שמוליק, יש לך עוד זמן… תן לה להתאקלם, הדס לא בורחת לשום מקום”, צחקה דינה, והניחה ידה בחמימות על כתפה של הדס.

הרגשתי איך הלב שלי הולם בחוזקה. הדס מאוד מצאה חן בעיניי, ופחדתי ששמוליק יבחין בכך ויעשה ממני צחוק ליד כל החבר’ה. קמתי ויצאתי החוצה, אמרתי לו שאני הולך להכין לי תה.

עברתי ליד הדס, היא הרימה את עיניה והביטה בי במבט חטוף, עינינו הצטלבו לכמה שניות, והדס הרכינה מייד את ראשה והסמיקה. האם ראתה בפניי את רצוני להכירה? האם הבחינה שהיא מוצאת חן בעיניי? הרהרתי.

היום עבר בנעימים. הבנות ניגשו להדס, הציגו עצמן בפניה, והתעניינו לדעת מאין באה. כשענתה שהיא מחיפה, ועברה לפני שבועיים להתגורר בירושלים עם דודתה, הציעו לה לבוא איתן למועדונית בערב.

כל אותו יום הייתי מאוד שקט, יותר מהרגיל. אפילו שמוליק הבחין בכך ושאל: “מה קרה לך? אתה חולה?”.”לא”, עניתי,” הגרון קצת כואב לי, ומוטב שאדבר פחות כדי לא לאמץ אותו”.

כל היום הבטתי בגנבה בהדס. ראיתי את שיניה היפות כשחייכה ואת גומת החן בלחייה, שהוסיפה לה חן רב. הייתי מוקסם ממנה, בלי לדעת מי היא ואם יש לה חבר.

בתום יום העבודה נפרדתי מהחברים, והחלטתי לקפוץ לשוק ולערוך קניות. השוק היה הומה אנשים. עברתי בין הדוכנים, משווה בין המחירים, נהנה מהצבעים ומהקולות של השוק… כשסיימתי את הקניות, פסעתי לכיוון תחנת האוטובוס, חוצה את השוק בצעדים רחבים.

איני זוכר איך זה קרה, אבל פתאום שמעתי נערים צוחקים… סובבתי את ראשי וראיתי את הדס עומדת עם ידיים עמוסות בשקיות ניילון מלאות בפירות וירקות, פניה חיוורים, והיא מביטה על משהו. התקרבתי אליה, וראיתי שנשמטה מידה שקית מלאה בקלמנטינות, והן התגלגלו מהשקית במורד הסמטה.

המראה היה באמת מצחיק… אך אני הבטתי בפניה של הדס ובמבטה שהביע חוסר אונים מוחלט! “היי הדס, שמרי רגע על החבילות שלי, מייד אאסוף לך את כל הקלמנטינות”, היא הסמיקה ואמרה: “עזוב, לא צריך, אקנה עוד קילו…” ואת שאר המשפט לא שמעתי, כי רצתי במורד הסמטה בעקבות הקלמנטינות… שני נערים מ”החבורה הצוחקת” רצו אחריי ועזרו לי לאסוף אותן.

הגעתי אל הדס נושם ונושף, הכנסתי את הקלמנטינות לשקית ניילון חדשה, שאותה לקחתי מאחד הירקנים, ואמרתי בחיוך: “קוראים לי יוסי”.

“אני יודעת, שאלתי את חוה”, ענתה והביטה לעבר מורד הסמטה, אולי חיפשה עוד קלמנטינה שנעלמה מעיניי.

“שאלת את חוה?” נדהמתי.

“כן”, ענתה”, ראיתי איך שהסתכלת עליי ו… נו, לא משנה. לי קוראים הדס”.

“אני יודע. דינה הציגה אותך בפנינו. החברים מספרים לי שאת הגעת אלינו מחיפה”.

“כן, באתי לגור עם דודתי טובה. דודי נפטר, והיא מאוד בודדה, לכן אימי אמרה שאלך לגור איתה כמה חודשים”.

“מה, את מתכוננת לחזור לחיפה?” שאלתי.

“זה תלוי…” ענתה הדס והשפילה את מבטה.

“תלוי במה?”

“לא משנה. אני צריכה ללכת הביתה”, אמרה, והתחמקה משאלתי.

“היכן את גרה? אעזור לך עם החבילות”, אמרתי, ולקחתי מידה כמה שקיות ניילון, לפני שהספיקה לומר מילה אחת.

“היא התחילה לצעוד, צולעת מעט, ואני הלכתי לצידה. הגענו לתחנת האוטובוס מספר 18.

“תודה, יוסי. אני נוסעת הביתה עם האוטובוס הזה”.

“גם אני נוסע באוטובוס מספר 18 הביתה”, אמרתי.

“מה, באמת? והיכן אתה גר?”

“אני גר בדירה עם עוד שני חברים ועם המדריך שלנו אמנון, ברחוב רחל אמנו 11”.

“אני שכנה שלך, יוסי”, חייכה הדס, “אני גרה ברחוב יהושע בן נון 18”.

“יופי, אלווה אותך עד הבית עם החבילות”, הצעתי.

“לא, לא, אין צורך, זה לא כל כך כבד, ואני כבר אסתדר עם השקיות”, ניסתה להתחמק.

אבל אני לא ויתרתי ולא הרפיתי מהחבילות. רציתי לדעת ב ד י ו ק היכן גרה הדס. רציתי להכירה יותר מקרוב. הייתי סקרן לדעת אם יש לה חבר.

“אל תדאגי, אני לא איכנס לדירה שלך, אני רק אעזור לך לשאת את השקיות הכבדות האלה עד הבית שלך, לא יותר!”

“זה בסדר”, אמרה הדס. “תוכל להיכנס אלינו ולהכיר את דודתי. זה לא הוגן שתסחב את כל זה עד הבית ולא תיכנס לשתות כוס תה ולהתכבד בעוגה. עוד תחשוב שלא קיבלתי חינוך טוב בבית”, חייכה.

האוטובוס נעצר וירדנו ממנו ופסענו לעבר ביתה. הדס הניחה את החבילות לרגליה, הוציאה מפתח מהתיק ופתחה את דלת הדירה.

“דודה טובה, הגעתי והבאתי איתי חבר מהעבודה שעזר לי לסחוב את כל השקיות האלה מהשוק”, אמרה.

“הו, תודה רבה לך… סליחה, איך קוראים לך?” שאלה הדודה במאור פנים.

“קוראים לו יוסי, כן יוסי”, נבוכה הדס. “שכחתי להציג אתכם זה בפני זה. זאת הדודה האהובה שלי טובה. וזה, כאמור, יוסי”.

“נעים מאוד”, חייכתי ולחצתי את ידה החמה והרכה של דודה טובה.

“נעים גם לי”, אמרה הדודה, ואחר כך פנתה להדס ואמרה: “הדסי, לכי ותכיני לאורח שלך כוס תה חם, ואל תשכחי גם להגיש לו מהעוגיות הטריות שאפיתי הבוקר”. אחר כך פנתה אליי ואמרה: “אתה יודע, כל כך דאגתי להדס. זה השבוע הראשון שלה בעבודה, ואני כל כך שמחה שהיא הכירה חבר נחמד כמוך”.

“דודה, הוא עוד לא החבר שלי, הוא רק עזר לי עם הקלמנטינות שהתגלגלו לי במורד הסמטה…”, אמרה הדס מהמטבח.

“מה קרה עם הקלמנטינות?” שאלה הדודה, ולא ציפתה לתשובה, היא כה שמחה שאחייניתה נראתה כל כך נסערת וסמוקה, ושמה לב לעיניה של הדס שהבריקו משמחה. דודה טובה ידעה שהבחור הזה היושב מולה מצא חן בעיני הדס.

“בוא, תשב”, אמרה והצביעה על הכורסה המרווחת שבסלון הצנוע. “תודה שעזרת להדס לסחוב את החבילות מהשוק. אמרתי לה שהיא לא צריכה לסחוב כל כך הרבה. אני יכולה להזמין מהסופרמרקט השכונתי מה שאני רוצה, והם מביאים לי את המצרכים במשלוח עד הבית”.

“דודה”, התערבה הדס, “אבל זה עולה לך הון, והסחורה לא טרייה כמו בשוק, תודי”.

“בסדר, את צודקת”, קראה הדודה ואחר כך הביטה בפניי בסקרנות ושאלה: “נו, ומה אתה עושה בחיים, בחור צעיר?”

“אני גר כאן בשכונה, בדירה עם עוד שני חברים, ועובד לפרנסתי. הדס באה לעבוד במקום העבודה שלי…”

“יוצא מן הכלל!” אמרה הדודה וספקה את כפיה בשמחה. “תוכלו מחר לנסוע ביחד לעבודה. הדס סיפרה לי שהיא צריכה לקחת שני אוטובוסים עד למקום העבודה, ושזה לוקח לה המון זמן להגיע בבוקר”.

“מה פתאום שני אוטובוסים”, אמרתי, “מספיק רק אוטובוס אחד, מספר 18. צריך רק לדעת באיזו תחנה לרדת, ובאיזה רחוב ללכת כדי לקצר את הדרך לעבודה”.

“מצוין”, אמרה דודה טובה, “אם כן, אודה לך אם תבוא מחר בבוקר ותראה להדס את המסלול המקוצר לעבודה”.

“דודה”, אמרה הדס, “אני כבר ילדה גדולה ולא צריכה ליווי צמוד למקום העבודה”. היא נכנסה לחדר ובידיה מגש עמוס במשקאות חמים ובעוגיות.

קפצתי על רגליי ולקחתי מידה את המגש. “אני אעזור לך”, אמרתי.

“היום אתה עוזר לי כל הזמן”, אמרה הדס והסמיקה.

“רק מחר”, אמרה הדודה, וקרצה לי בעינה. “רק מחר יוסי יראה לך את דרך הקיצור, ובשאר הימים תסתדרי לבד, בסדר?”

“בסדר, בסדר”, ענתה. הבטתי בהדס שחייכה במבוכה. תלתליה השחורים עטפו את פניה בהילה שובבה, והיא נראתה כל כך מקסים…

“אבוא לקחת אותך מחר בבוקר בשבע וחצי. זה נוח לך? כדאי לצאת מוקדם, כדי לברוח מהפקקים”, תירצתי.

“או.קיי”, אמרה הדס, אהיה מוכנה בשבע וחצי בבוקר.

כל הלילה התגלגלתי במיטתי ולא יכולתי להירדם. כל כך התרגשתי וציפיתי שיבוא כבר הבוקר. לפנות בוקר קמתי, התגלחתי, התרחצתי, שתיתי כוס קפה והכנתי סנדוויץ’ ל”הפסקת עשר”. רציתי להכין סנדוויץ’ גם להדס, אבל פחדתי שהיא תכעס עליי ותחשוב שאני דביק מדי.

לפני שיצאתי מהבית, התזתי מעט אפטר-שייב, ונקשתי על דלתו של אמנון המדריך: “בוקר טוב, אמנון. להתראות בעבודה”. “בוקר טוב, מה, כל כך מוקדם? מה קרה יוסי, זרקו אותך מהמיטה?”

לא עניתי, והזדרזתי ללכת לכיוון ביתה של הדס. אני מקווה ששמוליק לא יבחין בריח של האפטר-שייב, ושלא ישאל יותר מדי שאלות כשיראה אותנו מגיעים ביחד לעבודה. זה עוד חסר לי, שיתחיל לספר את הבדיחות הגסות שלו ויביך אותנו.

בשבע וחצי בדיוק צלצלתי בפעמון דירתה של הדודה טובה. הדלת נפתחה מייד, והדס עמדה מולי והביטה בי במבט ענוג… ואני, הרגשתי שהפנים שלי בוערים והלב התחיל לדפוק בחוזקה…

“בוקר טוב, יוסי”, בירכה אותי הדס.

“בוקר טוב הדס, בוקר טוב דודה טובה”, אמרתי בקול רם, וחייכתי כדי לצאת מהמבוכה.

“בוקר טוב יוסי”, ניגשה אליי הדודה ולחצה את ידי בחמימות. “אני מאוד מעריכה שאתה מראה להדס היום איך להגיע מהר יותר למקום העבודה, תודה רבה לך”.

“אה, זה לא כלום”, עניתי. “בואי מהר, הדס, שהאוטובוס לא יברח לנו”.

נפרדנו מהדודה לשלום והלכנו לתחנה. הוא הגיע אחרי שתי דקות. עלינו וישבנו אחד מול השני. לא אמרנו מילה וחצי מילה כל הדרך לעבודה, רק הסתכלנו אחד על השני, והעיניים אמרו הכול…

בתחנה היעודה ירדתי ראשון מהאוטובוס והושטתי לה את ידי כשירדה. היא לא התנגדה ונתנה לי את ידה – יד חמה ורכה… התרגשתי למגעה. חשתי כאילו אני מכיר את הדס כל החיים, וידעתי בליבי, שזו הבחורה שאיתה אני רוצה לבלות את כל ימי חיי.

הגענו לעבודה כמעט ראשונים.

דינה הביטה עלינו וחייכה: “מה, אתם כבר מכירים?”

“כן,” אנו נוסעים באותו האוטובוס, אוטובוס מספר 18, וגם גרים אחד ליד השני”, השבתי מייד.

“יפה מאוד”, אמרה דינה. “היום יש פעילות מאוד יפה במועדונית, אתם באים?”

“כן”, עניתי בשם שנינו, “אנחנו באים”.

הדס שתקה והביטה בי כשחיוך ביישני על שפתיה.

תוך חצי שעה התקבצו כל החבר’ה והתחלנו לעבוד במרץ. שמוליק היה עליז ומצחיק כרגיל. לשמחתי, הוא לא חש בריח האפטר-שייב שלי, ואף לא הרגיש בשינוי שחל בי ובאושר שהציף את כולי.

הגיעה שעת “הפסקת עשר”. שמוליק ואני תפסנו פינה, הוצאנו את הסנדוויצ’ים והתחלנו לאכול. לפתע ניגשה אלינו הדס ושתי קלמנטינות בידה. היא הושיטה לי אותן ואמרה: “יוסי, הבאתי לך את שתי אלו. הן לא התגלגלו במורד הסמטה, הן היחידות שנותרו בתוך השקית”. הושטתי את ידיי ולקחתי אותן מידיה. אצבעותינו נגעו אלו באלו קלות… היא חייכה אליי חיוך כמוס, והגומה שלה התגלתה במלוא יופייה על לחייה הסמוקה.

“תודה הדס”, חייכתי אליה, מבולבל מקרבתו של שמוליק, “תודה”.

היא הסתובבה וצלעה קלות לעבר חוה. שתיהן הרגישו נעים אחת בחברת רעותה. שמוליק הסתכל עליי במבט מלא תדהמה והערכה ושאל: “מה זה צריך היה להיות? מה קרה עם הקלמנטינות? מי התגלגל במורד הסמטה? נו, ספר לי!” האיץ בי.

“אה, זה שום דבר”, הנפתי ידי בביטול.

“לזה אתה קורה ‘שום דבר’?” אמר שמוליק, והעיף בהדס מבט, “זה נראה כמו סיפור אהבה”.

“נו, בחייך, זה שום דבר”, אמרתי שוב, ולא סיפרתי לו מה באמת קרה. היה זה הסוד הכמוס של הדס ושלי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים + אחד =