דוד ויסמן סוקר תערוכה פריזאית רבת-משמעות, שמציגה את פריצתן של נשים לאמנות בשנות ה-20 הסוערות של המאה הקודמת, ומתמקד ביצירתן של שלוש אמניות חשובות ביותר.
המערכת
כרזה לתערוכת "החלוצות" במוזיאון לוקסמבורג
הקיץ התקיימה במוזאון לוקסמבורג בפריז תערוכת"Pionnières" ("חלוצות"), שמקימה לחיים פרק עיקרי אך כמעט נשכח בתולדות האומנות של המאה ה-20. בתערוכה נאספו יצירותיהן של עשרות אמניות שפעלו בפריז בתקופת "שנות ה-20 הסוערות" של המאה הקודמת. היו אלה יוצרות שנקהלו בבירה הצרפתית ממדינות שונות ואף מיבשות אחרות, בעת שזו חוותה פריחה אמנותית וחברתית, שפתחה בפני אמניות אלה הזדמנויות חדשות.
זו הייתה תקופת המעבר בין אירופה שלפני מלחמות העולם, שעדיין חיה במידה רבה לפי אורחות החיים שהורישה המאה ה-19, לבין יבשת שזה עתה קמה לחיים מן "המלחמה הגדולה", וכבר חוותה שוב רדיקליזציה פוליטית עם עלייתם של משטרים טוטליטריים. דווקא בתקופת הביניים הזו התעצבו יסודות רבים של העולם בן-זמננו. לדוגמה, התבסס מעמדה של התעופה, הרדיו הפך לכלי לתקשורת המונים, והומצא הקולנוע שדחק את הראינוע.
בירות אירופה בכלל, ופריז בפרט, שימשו בתקופה הזו אבן שואבת ליוצרים מכל רחבי העולם. הם נמשכו לחברה האמנותית והאינטלקטואלית בפריז, שהייתה פורצת-דרך, רעננה, ורב-תרבותית. מדובר היה בלידתה של מציאות חדשה ולא מובנת מאליה. אלה היו זמנים של שחרור הנשים במגוון מובנים: יותר מבעבר, הן זכו לחיות את חייהן כרצונן, זנחו דימויים מסורתיים רבים, אימצו לבוש ותספורות פשוטים יותר, ולצד ניהול חיי המשפחה, השתלבו יותר ויותר בעבודות שנחשבו קודם לכן "גבריות" במובהק, וזאת בסתירה לתפיסה שלפיה בניית קריירה עמדה בדרכה של אישה להקמת משפחה. פרט לכך, בצרפת התאפיינה התקופה בחירות מינית, היחלשות האיסורים המסורתיים בתחום זה הייתה פן נוסף של החברה החדשה שנמצאה בתהליכי התהוות.
מגמת השינוי במעמד הנשים הייתה בולטת מאוד בתרבות: בחוגי האמנים הפריזאים של שנים אלו דרך כוכבן של אמניות עצמאיות מן המעלה הראשונה, אשר יצרו בשלל טכניקות וסוגות, ובדרכים שלא נראו עד אז. הן הציגו נקודת מבט טרייה והאירו נושאים קיימים באור חדש. בין יוצרות אלה היו סוניה דלונה, חנה אורלוף, סוזאן ואלאדון, גרדה וגנר, מארי לורנסן, תמרה דה למפיקה, טרסילה דו אמארל, ואמריטה שר-גיל. עם השנים ההתעניינות הציבורית בחלקן פחתה משמעותית, בייחוד לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה. תערוכת "החלוצות" נועדה לחלוק להן כבוד באותה עיר שעליה טבעו את חותמן לפני כמאה שנים, ולכוון זרקור אל תרומתן לאמנות המאה שעברה. המטרה המוצהרת של התערוכה היא להניע הערכה מחודשת של חשיבות הנשים היוצרות במחצית הראשונה של המאה ה-20.
הינה כמה יוצרות ועבודות מן התערוכה, שמעניין במיוחד להיזכר בהן או להכירן, אף שבלא ספק, כולן ראויות לתשומת לב.
ציורים של תמרה דה למפיקה
(צילומים: ד' ויסמן).
תמרה דה למפיקה (1898–1980)
נולדה בשם מריה גורסקה בוורשה, פולין (אז חלק מהאימפריה הרוסית) במשפחה יהודית אמידה. היא התחנכה בסנקט פטרבורג ובלוזאן שבשווייץ. כבר בסנקט פטרבורג היא החלה ללמוד ציור באקדמיה לאומנויות יפות, ובני משפחתה חשפו אותה מילדותה לאמנות ולמוזיקה. בילדותה ביקרה באיטליה, ושם נחשפה ליצירות האומנים הקלאסיים. בסנקט-פטרבורג גורסקה הכירה את בעלה, תדיאוש למפיצקי, והם התחתנו זמן קצר לפני מהפכת 1917. הוא נאסר על־ידי המהפכנים, ובמאמץ ניכר היא הצליחה לשחררו. הזוג נמלט לאירופה והשתקע בפריז.
בפריז תמרה דה למפיקה, כפי שנודעה מאז (בהגייה צרפתית של השם), המשיכה ללמוד ציור, וקלטה גם השפעות מזרמי האמנות החדשניים של אותה תקופה. בהדרגה היא סיגלה לעצמה סגנון אקסטרווגנטי מוקפד. בראשית שנות ה-20 ציוריה של דה למפיקה החלו להיות מוצגים בגלריות פריזאיות, בפרט ב"סלון הסתיו" וב"סלון טוילרי". ב-1925 התקיימה תערוכת יחיד שלה במילאנו.
יצירתה סיפקה לה פרנסה יציבה: ציוריה משכו תשומת-לב הולכת וגוברת וגם רוכשים רבים. במהרה דה למפיקה ביססה לעצמה שם עולמי. היא השתלבה בבוהמה והייתה אשת חברה פופולרית שבילתה רבות במחיצת סולתה ושמנה של העיר. דה למפיקה ציירה רבים מאנשי השכבות הגבוהות שפגשה.
סגנון עבודתה התפתח באופן בולט עם השנים. בתקופת שנות ה-20, שבה מתרכזת תערוכת "החלוצות", היא יצרה בסגנון מודרניסטי ייחודי, ששילב השפעות קלאסיות עם אלמנטים של קוביזם. בפרק זה של הקריירה האמנותית שלה התפרסמה דה למפיקה בדיוקניה, רבים מהם של נשים, ואחד מכיווני היצירה היה ציורי עירום של נשים משוחררות. בשנים אלה הופיעו בציוריה דמויות נשים אלגנטיות, נשיות, אך עם זאת דרמטיות ועוצמתיות. מבחינת הקומפוזיציה, הדמויות הללו מילאו כמעט את כל שטח הציור, לעיתים כמעט נדחקות בתוך מסגרת התמונה. תנוחותיהן והבעות פניהן לעולם אינן סטטיות, והן משקפות נחישות ואופי חזק. דה למפיקה העדיפה צבעים עזים ורוויים, שבשילוב הקווים הברורים – מושכים ומרתקים את עין הצופה.
תמרה דה למפיקה: "סוזי סולידור"תמרה דה למפיקה: "אם וילד"חנה אורלוף (1888–1960)
נולדה למשפחה יהודית בעיירה באימפריה הרוסית. ב-1906 עלתה עם משפחתה לארץ ישראל והשתקעה בפתח תקוה. ב-1910, כשהייתה בת 22, עברה אורלוף לפריז. מטרת נסיעתה הייתה להשתלם בתפירה, מלאכת-יד שבה גילתה כישרון כבר מגיל צעיר. בזמן שהותה בפריז אורלוף החלה ללמוד ציור ופיסול: כבר ב-1911 היא זכתה במקום השני בתחרות הקבלה לבית הספר הצרפתי הלאומי לאומנויות, שם היא למדה אצל מומחים בעלי שם. ברובע מונפרנס התערתה בחברת אנשי רוח ואומנים צעירים, שלימים הפכו ליוצרים דגולים המוכרים ברחבי העולם כולו: דייגו ריברה, גיום אפולינר, ז'אן קוקטו, וכן פבלו פיקאסו ואמדאו מודיליאני.
עוד בימי חייה אורלוף הפכה לאחת הפסלות הנערצות של התקופה, ותערוכותיה זכו להצלחה הן באירופה והן בארצות הברית. ב-1926 היא זכתה באות לגיון הכבוד הצרפתי.
אורלוף התאלמנה כשבנה היה תינוק, והתפרנסה מעבודתה כאמנית. אחד הנושאים הבולטים ביצירותיה היה האימהוּת – דמויות של נשים עם ילדיהן כיכבו לא מעט בעבודותיה. בהתאם, אחת מעבודותיה שנבחרו לתערוכת "החלוצות" היה פסל שבו פיסלה את דמותה יחד עם בנה.
אורלוף עבדה בחומרים רבים: עץ, ברונזה, שיש, ואבן. פסליה הצטיינו בסגנון ייחודי, של דמויות אנושיות עגלגלות בעלות קווי מתאר חלקים. רבים מפסליה מביעים התבוננות שלווה וסימפתיה לאדם. בשלבים מאוחרים יותר בקריירה שלה, בייחוד לאחר מלחמת העולם השנייה, סגנונה השתנה באופן בולט והפך למוחצן ואקספרסיבי יותר.
סיפורה של אורלוף לא יהיה מלא בלא הקשר שלה לארץ ישראל: גם לאחר שהתפרסמה ברחבי העולם, היא המשיכה להגיע לארץ, ועוד לפני קום המדינה, התקיימו מספר תערוכות של עבודותיה בירושלים ובתל אביב. פרט לכך, היא פיסלה דמויות ארץ-ישראליות מרכזיות, דוגמת ח"נ ביאליק, ראובן רובין, חנה רובינא, ודוד בן-גוריון, ועד היום יצירותיה מוצגות בישראל באוספי מוזאונים ובמרחב הציבורי.
חנה אורלוף: "אימהות"חנה אורלוף, "רוחצת גדולה כורעת"מארי לורנסן (1883–1956)
לורנסן הייתה אחת הנשים הבולטות באוונגרד הצרפתי. היא נולדה וגדלה בפריז. בצעירותה אימה שלחה אותה לעיר סֶבְר ללמוד לעטר פורצלן. היא הפגינה כישרון ניכר, ולאחר שובה לפריז למדה לצייר בשמן באקדמיית הומבר, שבה השלימה את השכלתה הפורמלית.
בראשית המאה ה-20 הכירה רבים מאנשי הרוח והאמנות המשפיעים של פריז, ובהם פבלו פיקאסו, אנרי מאטיס, ז'אן מצינגר, גרטרוד סטיין, וגיום אפולינר, שלורנסן אף הייתה בת-זוגו במשך כמה שנים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה לורנסן נאלצה להימלט לספרד, וחזרה לפריז ב-1921. בתקופה זו היא יצרה עבודות משמעותיות רבות: ציירה דיוקנאות של אנשי החברה הפריזאית, עיצבה תפאורה ותלבושות ל"קומדי פראנסז", ל"אופרה קומיק", ולמופעי הבלט הרוסי של דיאגילב בפריז ואף איירה ספרים, דוגמת אליס בארץ הפלאות.
בשנים שבהן התרכזה תערוכת "החלוצות", מארי לורנסן התפרסמה כציירת עצמאית בעלת סגנון מובחן, שונה מעבודותיה בשנים מוקדמות ומאוחרות יותר. יצירות אלה אפופות אווירה אגדתית או דמיונית. בציורים רבים של לורנסן מתקופה זו מופיעות דמויות עדינות, נוגות, ומסוגננות, בגוונים רכים ולעיתים חיוורים. לא אחת ארשת מהורהרת או חולמנית נסוכה על פני האנשים, ובייחוד על פני הנשים שציירה. לעיתים עיניהן דמויות עיני צבי וידיהן דקות וגמישות.
סגנון זה מודגם היטב בדיוקנה של קוקו שאנל (1923), ששאנל עצמה הזמינה מלורנסן ושהוצג באוסף. בציור זה שאנל נראית יושבת בכיסא לבושה בשמלת תכלת בגוון המשדר רכות. בחיקה שאנל מחזיקה כלב ולצידה מופיעים כלב נוסף וציפור במעופה, מה שאופייני לדרכה של לורנסן לשלב בתמונותיה בעלי חיים ובני אדם. יש לציין שכל תערוכת "החלוצות" נערכה תחת חסותו הבלעדית של בית האופנה "שאנל".
מארי לורנסן: "דיוקן של מדמואזל שאנל" (1923)
במובן מסוים, רק עתה, בחלוף כמעט מאה שנים מאז שנות ה-20 הסוערות, ניתן להעריך את חדשנותן של האמניות החלוציות הללו במלואה. פרט לזאת, השפעתן משתרעת מעבר לתחומי האמנות לבדה, שכן במאה העשרים הן היו הראשונות למלא תפקידים חברתיים ולהציע דימויים אופנתיים ועיצוביים שהעין של בני המאה ה-21 כבר התרגלה אליהם. מכאן גם נובעת עוצמתו הרבה של המפגש עם היצירות הראשוניות שהיו צעדים אל העתיד – שעבורנו הוא ההווה.
אתר התערוכה
