שלווה חופית כמעט גמורה

Sun & Sea, אופרה-מיצג. מלחינה לינה לפליאטה. ליברטו וייבה גרייניטה. במאית רוגילה ברדג’וקייטה. פסטיבל ישראל. תיאטרון ירושלים.

בנעוריי הייתי זוכה מפעם לפעם לכרטיסים לאופרה הישראלית בבינייני האומה בהנהלתה הנצחית והזכורה לטוב של הגברת המייסדת המיתולוגית אדיס דה פיליפ, וזאת בזכות שכנים מיטיבים ומרובי הזמנות. הריטואל האופראי חייב התנהגות מכובדת ותלבושת הולמת ועם זאת, על-אף ניסיונות מאומצים לקיים מערכת יחסים מתוקנת עם המדיום הבימתי והמוזיקאלי הזה, לא הצלחתי מעודי לרדת לסוף כוונתם של הטנורים עמוקי הגרון המרעימים בקולות מוגזמים ולפענח כל צורכם את תשבצי האהבהבים הרוחשים על הבימה. אשר על כן, התכוננתי עתה בציפייה מתוחה מלווה בהתרגשות מסוימת לקראת האופרה הליטאית-הפסטיבלית Sun & Sea שתוארה כבידור חינני טעון אג’נדה אקולוגית. מערך הציפיות הראשוני הוזן מכוח הגדרות בסדר גודל “אופרה פרפורמנס” ואומנות בימה שעושה קרוס-אובר נועז והכול באריזה חדשה ומעוררת עניין.

הינה כי כן בשעה היעודה הגעתי למשכן התיאטרון הירושלמי שניכר בו קורטוב תכונה פסטיבלית צנועה, הגם שלא ניתן היה להבחין בזיקוקים ובפעלולי תאורה מיוחדים ברחבת הכניסה. כבר במהלך ההתמקמות בחלל האופראי ניתן היה לגלות חידושים והפתעות מעודדות, שכן במקום אולם רגיל – הוכנסו הבאים לפיגומי אחורי הקלעים של תיאטרון שרובר הוותיק.

אל המקום הלא כל כך יציב הזה מומלץ להגיע במצב של שיווי משקל תקין, בלא נעלי עקב ונטולי סחרחורת אלכוהול או סמי הזייה, ואז לטפס בזהירות אל פיגום סולידי ולהישאר בו בתנוחת עמידה סולידית למשך מופע מהסוג המתמשך, הנדמה כנטול התחלה-אמצע-סוף. עצם ההגעה לפיגום בימתי יציב המאפשר הצצה מלמעלה למעין ארגז חול ענק דמוי חוף שגופותיהם המעורטלים למחצה של הזמרים מוטלים עליו בתפזורת אנרכית – אוצרת בלא ספק חידוש מרענן מסויים.

הרצף של הנרטיב האופראי מגולל פכים זעירים ופיסות שמועות מעלילות חופשה באתרי נופש שיש בהם כדי להרחיב דעתם של קייטנים בחגים. ואולם אל חיק המוסיקה והליברית מתגנבים פה ושם רמזי איום אקלימי בצורת דיווחי טמפרטורות, סערות, שיבושי עונות, פעילות וולקנית ושמועות לא מרנינות על מצבן של הדבורים (יש איפוא מקום לדאגה). ולכאורה מה טוב יפה ונעים יותר מאשר הסתכלות מלמעלה על אופרה נעימה להפליא, שרועה בתנוחות השתזפות על החול, עם זמרים וזמרות שכובים בהתנפשות קולקטיבית תוך כדי משחק בכדור נוצה ומריחות שמנים.

הבעייה היחידה היא שזריקת החדשנות של המופע החביב אוזלת מבחינת הצופה הנתון בתנוחת העמידה הפיגומית כחלוף כעשרים דקות מרגע ההגעה, והיא מותירה הרגשה של נו, אז מה עכשיו, והאם יש באמת ובעליל סיכוי להתפתחות משמעותית במופע, הנמשך במלואו במקור סך ארבע שעות. גם ההיתר והעיצה היעוצה הממליצים לצופים להסתובב קימעא – לצאת להתאווררות, להחלפת חוויות, להשיב את נפשם ולהיכנס  שוב – אינם פותרים את הדילמה; ראשית משום שהפיגומים והמדרגות הרופפות אינם מקדמים הסתובבות יתירה בהעדר מציל זמין, ושנית משום שהתפתחות ממשית ניכרת אינה מתרחשת. ההרגשה היא שלאחר עשר דקות עד סביבות רבע שעה של התפעמות ראשונית נוכח חידוש חופי מרענן – מועד צרכן התרבות האופראית החדשה לעבור למצב תודעה מדדה קלות מסוג או.קי הבנו את הרעיון ומה עכשיו.

הסך הכול המוסיקאלי והבימתי החביב במקור, נבנה כמערך לולאות אינסופי, מתוגבר באפקטים אלקטרוניים, ובשירה נעימה, המופקת מפי זמרים השרויים כאמור בתנוחות השתרעות מנפישות לגמרי, והמגוללים עלילות חוף וחופשה זעירות. כל אלו מתאימות בהחלט לישיבה נינוחה על ספסל מול המים, אך אינן מגיעות לכלל קלימקס פרי התרוממות נרטיבית משמעותית, או התפתחות דרמטית מרעישה ובולטת. הקהל הניצב על הפיגומים הבימתיים של אחורי הקלעים נטול מניפות ומוכר מזדמן שיצעק קסטה-קסטה, קרטיב-גזוז, אסקימו-לימון, ובתום כרבע-שעה עד עשרים דקות גג, הוא עלול לפעות בנוסח: או קיי, הבנו את הרעיון המרענן בעליל ומה עומד להתרגש עלינו עכשיו. הסך-הכול אומנם חביב, מרענן, חינני, מחזיק מעמד יפה לרבעון שעה קלה ראשונה, שבה הקהל עשוי להתפעל כל צרכו ממראה הזמרים הנופשים כבגלויה בחוף האנרכי, הנע בין התנפשות בחיק ארמונות חול ואוספי קונכיות, תרגילי יוגה ומשחקי חוף, לבין חרושת שמועות וידיעות בדבר תעוקות חום, אי-יציבות גבה-גלית, חשש-מה מטביעות, ועוד סימנים לקטסטרופה אקולוגית מתרגשת עלינו להאבידנו במהרה. בין עיסוי מזדמן למשחקי מטקות מושחלים לפיכך רמזים לגן עדן מתקרב לקיצו, לדגלי מצילים שחורים, לסערות מאיימות, ולכל מיני סיפורי מערבולות בלתי צפויות, בולענים, זרמי עומק בוגדניים, וטביעות. מה שנראה כחופשה נעימה – מתגלה כסוג של משחק מחבואים עם ים אכזר הסובל ממשבר אקולוגי באופרה הנעה בין חידוש מרענן לבין לופ-התמשכותי חוזר.

פתרונות נוחים לחיים מאושרים: מחול שמרכיב רהיט ומפרק תפישות

איך אפשר לסכם בקפסולה מרוכזת את מתכונת החיים של הקוף האנושי הבתר-מודרני? התשובה הפשוטה שהתגלגלה לתודעתם של האמן הוויזואלי תיאו מרסיה והכוריאוגרף והרקדן סטיבן מישל הייתה – קח לך ט’ קבין איקאה ואלתר על זה ככל יכולתך.

ואכן בעבודת הסולו המתגלגלת על הבימה מתרחש הליך הרכבה אינטנסיבי של מוצרי הדגל מתוצרת תאגיד איקאה כסמל לקופסת הקיום המצויה, המבטיחה סוג של “יופי לכולם” ו”דמוקרטיזציה של העיצוב”. הרקדן הסוליסט הנמרץ בעליל, הנדמה בעצמו כמין יצור איקאי כפייתי של ברגים ופיסות עץ, מצטייר כמאמין אדוק של הדת האיקאית העולמית, המציעה לו הנחיות כלליות לחיים טובים + מאושרים באמצעות סדרות בלתי נגמרות של יוזמות נגריות מודולאריות. האיש מאזין בצייתנות להנחיות, והוא שרוי בקדחת הרכבות כמי שעושה בלא לאות לביתו. הטרחנות היתרה של משחק ההרכבות המאומץ אינה מחלצת אותו ממצב של בדידות תהומית, וככל שניתן להתרשם תרכיז האיקאה פורטה גם אינו מהווה למרבה הדאבה מתכון בדוק לאושר אמיתי. גם במקרה הזה עלול הצופה קצר הרוח להתרשם כי לאחר רבע שעה מקדמית אין התפתחות ממשית, והאיש האיקאי הבלתי נלאה צפוי לסדרות משבריות עד לכמעט אפיסת כוחות, העלולה להסתיים בתסמונת העילפון הנגרי. הרקדן מישל מפליא לעשות עד כי ראוי ללהקו בתפקיד הפרזנטור ושמא האנטי-פרזנטור של הרשת השבדית הידועה. ואכן בקו הסיום פצח הקהל במחיאות כפיים סוערות – נוכח גילויי התמדה וחריצות מעוררי התפעלות, הגם שהסך-הכול עלול לעורר כנרמז תגובת התשה דומה גם בקרב צופה בעל משאבי סבלנות מוגבלים.

רוצה לומר החזון האיקאי בדבר האושר הביתי מרובה ההרכבות וההברגות – מגיע כאן לשיאו, כמו גם לנקודת האיון הסופית והדיאלקטית שלו. היצור הקונסטרוקטיבי לעייפה שעל הבימה נדמה כמחשב לאחור את הקונסטרוקציה שתחולל את אובדנו, כאילו לאמיתו של דבר עסק בבניית מערת הקבורה והמצבה המודולרית של עצמו.עסקינן איפוא בסוג של איקיאולוגיה מהסוג המוגזם בעליל. מעניין באמת אם קיימת הפרעה של התמכרות לרשת – במאמץ נואש להרכבת מודל האושר לחיים הביתיים. הרקדן מישל אכן ‘עושה עבודה’ בישראלית מדוברת, ועם זאת עצתי לו – גש במחילה לאדון איקאה בשבדיה, ובקש, כחלק מהצעה שלא ניתן לסרב לה, משרת פרזנטור עולמי בשכר הולם. והיה אם הבקשה תענה – הנה מה טוב ומה נעים וגם אני הקטן אשמח לאחוזים, ולאו המשך להציג את סאגת האיקאולוגיה, הרכבתה ושיברה, בכל פסטיבל אפשרי, עד שהאנושות תואיל להשתחרר ממילכוד הקונסטרוקציות האינסופיות במבוך משחקי ההרכבה של האושר הביתי הלא נתפש שהוברג קשות אל קופסת המוח שלה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

7 − 2 =