חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט "בתולים"
כרזת הסרט ״בתולים״
תכננתי להמליץ השבוע על הצגה שראיתי בתחילת החודש, אספתי חומר, כתבתי טיוטה, ואז ראיתי את סרטו של מאור זגורי "בתולים", שהשתלט עלי. אני הוגה בו, נזכרת במראות, בקולות, קוראת ביקורות, כותבת תובנות, וממליצה עליו בהתלהבות.
זהו סרט הביכורים של מאור זגורי, שכתב וביים הצגות תיאטרון וסדרות טלוויזיה. "בתולים" התחיל את דרכו כהצגה עצמאית, עליה זכה מאוז זגורי בתואר "מחזאי השנה" בטקס פרסי "קיפוד הזהב" בשנת 2010. הסרט הוא פרי של תהליך השבחה נוסף של המחזה "בתולים" המצוין לאורך השנים, ומנצל את הזדמנויות הפז של אומנות הקולנוע: הצילום הווירטואוזי של בועז יהונתן יעקב זיכה את הצלם בפרס אופיר.
אני מאוד מעריכה את דעתו של אורין מוריס, סופר ומומחה לקולנוע. כמה שמחתי לקרוא את רשימת הביקורת המהללת שלו ל"בתולים" בעיתון הארץ, בה הוא מציב את זגורי בשורה אחת עם גדולי במאי הקולנוע.
אי-שם בערבה המדברית, נער מתבגר נתון במשפחה מתפרקת עם אם לא מתפקדת, שלא מבשלת, ואף לא דואגת למלאי "מנות חמות", אב קודר, ואח קטן, עוז, בגיל הגן, החולק אתו חדר ומיטת קומתיים. הנער, הדמות הראשית, נותר ללא שם לאורך כל הסרט. לנער אין כל פרטיות בחדר פרוץ, ללא דלת, אותה האב הסיר בכוונה תחילה. הנער אף נאלץ לטפל באחיו הקטן: לרחוץ אותו ולשחק אתו. כשהאב רואה את בניו משחקים, במקום להודות לנער על כך שהוא משמח את אחיו, הוא גוער בו "מה יהיה הסוף אתך, תתבגר".
הנער אכן מתקשה להתבגר. אחת מצורות ההתבגרות היא זו המינית. האוננות היא ראשית ההתבגרות, וככזאת יש להתייחס אליה במלוא הרצינות. הנער מתקשה להגיע לפורקן, למרות ניסיונותיו הרבים, ועל אף ההדרכה שהוא מקבל מחבר בן כיתתו. רק עם התקדמות הסרט מתבהרת סיבת הקושי. האם, הצעירה והיפה, שילדה את בנה הבכור עוד בגיל התיכון, נותנת דרור ליצריה מתוך חולשת נפש. מצד אחד היא קוראת לנער "ילד", דבר שמרגיז אותו, ומצד שני היא מחבקת ומנשקת אותו בצורה חושנית, ואף מביעה התנגדות לכך שיביא חברה הביתה. מתוך האהבה לאם, הנער מנסה להרגיע אותה, אך אינו יכול לוותר כליל על תוכניותיו. ביום בו קבע להיפגש עם חברו להדרכת אוננות על גג בית הספר הוא מסרב להפצרות אימו להישאר איתה בבית. תגובתה של האם לכך הייתה הרת-אסון.
העריכה המוצלחת של הסרט פורעת את הסדר הכרונולוגי. במעבר חד ההתרחשות עוזבת את החלל הצפוף והמאוכלס של דירה מוזנחת, ומגיעה למרחב חול פתוח עם כבאית מושבתת המאפשרת פרטיות. פניו של הנער פצועות. הצופים תוהים: מה גרם לשריטות? פתאום מגיעה למקום מיה, נערה ג'ינג'ית נמרצת ויצרית. בסדרת פגישות סביב הכבאית, במהלכן פניו של הנער מגלידות, היא מנהלת עם הנער שיחות חושפניות ומשחקי פיתוי.
מיה מספרת על אמה, שיום אחד הלכה ולא חזרה, לאחר ריב עם מיה, והשאירה תפוחים שטופים ליד הכיור לפני לכתה. מי זאת מיה? האם היא מציאותית? התהיה הזאת מתעוררת לאחר שמסתבר שזהו בדיוק סיפור היעלמותה ומותה של אימו של הנער. מתבהרות גם נסיבות פציעתו של הנער, שקרתה לאחר מות האם. זה אומר, שהפגישות עם מיה התרחשו אחרי מות האם, אשר לצד צער גדול, הסיר מכשול בפני ההתבגרות המינית של הנער. אני משערת שמיה והפגישות איתה הן פרי דמיונו של הנער. חיזוק נוסף להשערה אני מוצאת בסצינה האחרונה. המצלמה, שהציצה על פני זוג האוהבים מצד אחד של תא הנהג, נפרדת מהם ויוצאת להקפה משתהה ומותחת סביב הכבאית, מגיעה אל הצד השני של תא הנהג הפתוח, ומתמקדת בגיבור המקופל בתנוחה עוברית, לבדו, עם כתם לבן סמיך מיוחל על שיפולי בטנו, כמענה קולנועי לשאלתו של הנער, שהדהדה מעל לסרט ללא תשובה מילולית, "מתי ילד הופך לגבר?".
עוד סממן להתבגרותו של הנער – המהפך שחל בבילוי המשותף של אב-בן: מצפייתם בכדורגל, אליה הבן נגרר באי רצון, לצעדיו הראשונים של האב בשימוש במחשב בהדרכת הבן.
הסרט מצטיין בעיבוד חכם של מעגלי עלילה בגדלים שונים עד לסגירתם, מהמעגל הגדול העוטף את כל הסרט הנפתח במאמרו של הגיבור "כדי להתבגר אני חייב להיפרד מהדברים שאני הכי אוהב", ונסגר בהדרגה עם כל פרידה. וישנם מעגלים קטנים, מקומיים, דוגמת תקרית השירותים. הנער עקב אחר נערה בלונדינית אליה נמשך, עד לשירותי בנות, ונכנס לתא הסמוך לזה שלה, כדי להיות קרוב אליה, להקשיב לצלילי ההשתנה שלה, מבלי להפריע לה. מהסצינה בבית עם ההורים מתברר שהנער נתפס בשירותים, והואשם, שלא בצדק, ע"י מורה, בכך ש"הציץ לבנות". כשהנער משיב לאב, כי זה לא מה שהיה, האב דוחה את דברי הבן, מאשים אותו בשקר ואף סוטר על פניו. הצופים, שראו את מעשה הנער בתא של שירותי בנות, תומכים בדבריו ומצטערים על עיוות הדין שנעשה לו.
לעוז, האח הקטן, תפקיד חשוב בקידום העלילה. הוא מעכב במידה מסוימת את תהליך התבגרותו של הנער: גורר אותו למשחקים ילדותיים, לא מאפשר פרטיות. לנער יחסי אהבה-שנאה עם עוז, אותו ניסה לחנוק עם כרית בינקותו, ואף חוזר על המעשה, תוך כדי הסיפור על כך. לעוז הקטן תפקיד מרכזי בתאונה של הנער, אשר גרמה לפציעתו הקלה. לעוז פגמי דיבור. בנוסף להחלפת הצליל ר' ב-ל', השכיחה אצל ילדים, לעוז פגם דיבור נדיר, של החלפת הצליל ח' בצליל ב', אשר גורם לעוז להגות את המילה "חֲתוּלים" כ- "בַּתוּלים". צירוף המקרים המפתיע הזה מנוצל באופן מבריק. מתנת האם לנער, מגזרת נייר כחולה של חֲתולים-בַּתולים, אותה הנער הקפיד להחזיק בכיס מכנסיו, מתגלגלת ברוח ואובדת לעד יחד עם בְּתוליו של הנער בסצנת הסיום של הסרט.
הסרט ממוקד, אחיד, מסוגנן, מחויב, ללא אתנחתות, ללא הסחות דעת, מעביר את הגיבור מעל לשבר בין ילדות לבגרות.
תצוין לשבח שפת הדיבור על מין – נקיה, מגששת, חוקרת, ומכבדת. גם בשיחת בנים וגם במשחק חיזור-פיתוי בין הגיבור למיה המדומיינת. ועוד בנושא של דמיון-מציאות. הנער רואה ומראה לצופים 2 קברים סמוכים: של אימו ושל אחיו, עוז. האם עוז מת? האם בינקותו, מחנק בעריסה? והנער המדמיין, הבורא דמויות, יהיה מחזאי/תסריטאי?
שפת הסרט מדודה ומדויקת, כל מילה משתבצת במקומה הנכון בתצרף. האם שמעתי נכון את הצליל ח' במילה "לשחק" במשפט האחרון שיצא מפיו של עוז במשחק האחרון שלו עם אחיו הגדול?
השפה היצירתית, העריכה הלא כרונולוגית, העירוב בין מציאות לדמיון, והמשחק המשובח של צוות השחקנים – חן אמסלם זגורי, עמוס תמם, ליאנה עיון, מאור לוי – מעוררים רצון עז לצפייה חוזרת.
תודה חגית. כמו תמיד את תורמת משלך להבנתי, מעוררת את עניין ומשאירה נושאים פתוחים לסקרנות ומחשבה.
תודה תודה