בעיר תל אביב ישנה נוכחות חזקה לכמה אמנים בולטים שקשורים לדור המייסדים של האמנות הקונצפטואלית שנקראה בזמנו "האמנות המושגית".
אחד הבולטים ביניהם הוא יואב אפרתי. אפרתי מצייר על כל דבר שרק אפשר לצייר עליו: דלתות של בתי קפה, קירות של גלריות ושל בתי ספר לאמנות, פיסות נייר מלבניות, מועדון הגדה השמאלית לשמאל רדיקלי, וכל קיר שרק יתפוס תשומת לב.
שערו אפור ופרוע והוא מצייר אף באופן דיגיטלי. הוא מסתיר ומגלה ודואג להיות בשטח.
הוא איננו אמן גרפיטי במובן המקובל של המילה, למרות שניתן לחשוב על האמנות שלו כגרפיטי במובן הפופולרי, הוא שייך יותר לאמנות הנתלית במוזאונים ובגלריות, ולא פועל מהמישור הנמוך של קירות הרכבת הקלה המלאים במסרים שאיש אינו יודע מי האיש שמסרם ואיש אינו חתום עליהם.
יואב אפרתי עומד מאחורי יצירותיו עמידה של צייר הבוחן את מעשהו. הוא אינו מתפאר בטכניקה קלאסית, ועם זאת, מתגרה בציור ילדי בעל רקע תאורטי-פרוידיאני. הוא מתקיים על מישור שבו כבר התקבל מבחינה אקדמית, ומנסה לפנות זמן לקריאת ספרים. הוא כותב שירה, ומעדיף את הטקסט על פני האמנות החזותית גרידא. אפשר לראות בציוריו את רוחות הרפאים של החברה הישראלית העכשווית. אפשר למצוא בין ניירותיו דיאלוגים של בתי קפה מהסוג הבוהמי.
הוא הודף כמעט כל אִזכור תאורטי למה שעשה, אם הוא מופיע כמאמר.
מדובר באמן שלמרות העדפותיו, הוא אנטי-טקסטואלי, ולמרות זאת פועל מתוך השיר ומתוך התמונה כאחד.
נוכחותו הישראלית מזכירה את קשריו הידועים עם רפי לביא עוד בחייו ועם יאיר גרבוז. הוא איש המדרשה לאמנות ובצלאל, ומפגין דעה. עם זאת, למרות פרסומיו המודפסים הכוללים כמה ספרים, הוא פועל לבד וחוזקותיו ניכרות.
הציור הילדי שלו התקבל גם בברלין ומפגין רזון ברמת הצבע, כל ציוריו בשחור על פני מצע שהוא לרוב לבן, או עץ, והוא מתקבל בברכה באתרים ציבוריים שבהם ציוריו מבוצעים. לדמויות שאותן הוא מצייר עיניים גדולות, שלרוב נראות בוהות בפרופיל אל המתבונן, רק שהן חסרות אף.
הוא מחביא את התאוריות יותר מחושף אותן, ונוכחותו האמנותית ברורה. איש אינו מפריע לנוכחותו בבתי הקפה, ונראה שגם כשהוא מוקף אנשי כרך הוא מוקף יותר בציורי אנשים מבדמויות אמיתיות. כמו איש מצולם שנכנס לסרט אנימציה, צייר בארץ ציורים, שמתבונן אל הצופה בזמן שהוא שקוע בעולמו הפרטי, אדם שנכנס לקולנוע, ונהפך מושא תשומת הלב הראשי.
אפרתי הציג לאורך השנים במוזיאונים החשובים בארץ, ואז מחק את הציורים. צייר והשאיר את הציור לצופים. כאילו התחמק ממקום הציור, הלך כלעומת שניגש למשטח, והשאיר צופים התוהים להיכן נעלם אחרי שצייר.
כל ציור הוא כמו שטר למקום, השאיר עדות וניגש לייצר את הבא אחריה. מפקדן של הדמויות הגבוהות שעסוקות במעשים שלעיתים נראים מוזרים כמו ישיבה על פינותיהן העליונות של חדר.
לעיתים העדויות האלו מביטות זו בזו ומחזיקות מזוודה או פרי על הראש. האמירה שהציור אינו מוסבר מזכירה את האמירה שדבר אינו עומד מאחוריו, הוא איננו רוצה לחשוף
אפרתי טוען שבכל יצירתו יש תיאור ויזואלי של תיאטרון הנפש, והפרשן מהנהן.
שפתו שפת מחנה הפרושים, ומייד הוא דואג לגרש את רוחות הרפאים של הטקסט ממדפי הציור. מוקף במיתוס האמנות ופועל באופן אסטרטגי, כמי שפועל במשחק שדה. ציוריו אינם חושפים את רהב הצבע, והוא סגור בעצמו כמי שאינו חושף. הוא יותר כדגם הסוואה מאשר כמראהו של פיתוי פופ-ארט צבעוני. עולמו הכמוס פנומנולוגי, אך גם שם איש אינו מוציא ממנו את הווידוי שיסגיר את המחשבות.
מבחינות רבות הוא רוח רפאים כמו הציורים שאותם הוא מצייר, ולכן עוצמתו רבה כל כך.
