לאחר פגרת החגים אילן ברקוביץ’ חוזר עם שיר שבועי חדש, והפעם “עתיד ורוד” מאת המשוררת זמירה פורן ציון, המבוסס על סיפור חייה, מתוך ספר השירים הראשון שלה.

המערכת

כריכת ספרה של זמירה פורן ציון “אנא סמר”

עתיד ורוד / זמירה פורן ציון

בְּסוֹף כִּתָּה ח’ אַחֲרֵי מִבְחָן הַסֶּקֶר קָרְאוּ לִי לַחֲדַר הַמְּנַהֵל.

הַמּוֹרָה שָׂרָה לִיפְּקִין אָמְרָה: “הַשָּנָה נִשְלַח אוֹתָךְ לְבּוֹיֵאר.

זוֹ פְּנִימִיָּה בִּירוּשָלַיִם! כָּכָה נַצִּיל אוֹתָךְ, נוֹצִיא אוֹתָךְ מִכָּאן.

תִּזְכְּרִי, זֶה מָה שֶיִּתֵּן לָךְ עָתִיד וָרֹד!”

עָצַרְתִּי אֶת נְשִימָתִי.

“שְׂמֵחִים שֶנִּבְחַרְתְּ לִפְּרוֹיֶקְט לְאֻמִּי

לְקִדּוּם בְּנֵי נֹעַר טְעוּנֵי טִפּוּחַ מִשְּכוּנוֹת מְצוּקָה.”

כָּךְ בַּמִּכְתָּב שֶהַמּוֹרָה בִּקְּשָה לָתֵת לְאִמָּא.

“אַשְכּוּן מְצוּקָה? אֲנַחְנוּ מְצוּקָה?

מַנִי הַדָ’א בּוֹיֵאר?

מִי זֶה בּוֹיֵאר?

בְּשוּם פָּנִים לֹא אֶתֵּן שֶיִּקַּח אוֹתָךְ מִמֶּנִּי.

כַּמָּה יְלָדִים יֵש לִי, שֶאֶתֵּן אוֹתָךְ לְבּוֹיֵאר.

מַסְפִּיק לָקְחוּ, חֲמִשִּים שָנָה וִתַּרְנוּ.

תַּעַזְבִי טִפּוּחַ…”

עָלִיתִי לָאוֹטוֹבּוּס לִירוּשָלַיִם לְבַד, אַתְּ לֹא בָּאת.

יַם הַשִּבֳּלִים וְהַדָּגָן חִכָּה לִי בַּכְּנִיסָה לְבּוֹיֵאר.

פֶּרַח בַּדַּש קִבֵּל אֶת פָּנַי, אֲבָל לֹא שָמַעתִּי, לֹא רָאִיתִי דָּבָר.

רָאִיתִי רַק אֶת עוֹבַדְיָה אָחִי הַקָּטָן, מְחַכֶּה שֶאֶקַּח אוֹתוֹ מֵהַגַּן,

וְאוֹתָךְ, נָאנָא דֵּיזִי שֶלִּי, בִּצְעִיף אַלְמָנוּת, “אַסְוָ’ד מְתְ’ל בַּחְ’תִּי.”

“שָחֹר כְּמוֹ גּוֹרָלִי.”

אֶת כִּתָּה ט’ הִתְחַלְתִּי בַּתִּיכוֹן בַּשְּכוּנָה.

נִצַּלְתִּי מֵעָתִיד וָרֹד.

את השיר “עתיד ורוד”, המופיע בספר שיריה הראשון של המשוררת זמירה פורן ציון, “אנא סמר” (2022, הוצאת ספרי עיתון 77, עורך אלי הירש, עריכת תעתיק מערבית-יהודית לעברית אפרים פריזד, עמ’ 47-46), שמעתי בעת שהמשוררת קראה אותו לא מכבר בראיון לתכנית הרדיו “גם כן תרבות” בהנחיית גואל פינטו. קולהּ נשבר בעת שהגיעה לשורה “ראיתי רק את עובדיה אחי הקטן” וגו’.

השיר בעל המקצב הסיפורי, והספר כולו, קשורים בעבותות לרנסנס של השירה המזרחית החדשה בישראל, אך הם מספרים גם את סיפור חייה של זמירה פורן ציון ובני משפחתה. פנימיית בויאר בירושלים היא פנימייה שהוקמה בירושלים בשנות השישים של המאה שעברה בסמוך לבית הספר התיכון בשם זה, ושניהם נועדו לאסוף אליהם תלמידים בעלי פוטנציאל לימודי גבוה מהפריפריה. כך מתוארים הדברים בערך של בית הספר באתר “המכלול” של האנציקלופדיה היהודית ברשת. המילה “פריפריה” לא מוזכרת באתר של הפנימיה. כאשר נאנא דייזי, אמהּ של המשוררת, שואלת אותה “מי זה בויאר” אפשר להבהיר זאת בדמותו של לו בויאר, פילנתרופ ציוני מארה”ב, ששמע על הפרויקט ותרם לזכר אשתו, מיי בויאר, את קמפוס בית הספר.

“ים השיבולים” המחכה למשוררת, אז ילדה בסוף כיתה ח’, בכניסה לבויאר, הוא כמובן הפזמון המוכר “ים השיבולים”, שנכתב ע”י יצחק קנין והולחן ע”י חיים אגמון בסוף שנות השישים והפך עם השנים למזוהה עם להקת הזמר “הגבעטרון”. ה”שכונה” המוזכרת בסוף השיר היא שכונת הארגזים בתל אביב שחברותיה של המשוררת למאבק המזרחי גדלו בה

זמירה פורן ציון (ילידת 1954, מעברת כפר ענא באור יהודה, מתגוררת כיום ביהוד) חושפת בשיר שלפנינו, ובשירים נוספים בספר, עמדה שמתנגדת לסימון שלילי של מי שמתוארים בשירים כבני העדות המזרחיות (כאן בספר זו העדה העיראקית). לא “טעוני טיפוח” ולא “שכונות מצוקה” כפי שמצוין במכתב של המורה שרה ליפקין לתלמידה המוכשרת בשיר, ואולי גם לא “ישראל השנייה” אם לקרוא את השיר בהקשר אקטואלי לספרו של הד”ר אבישי בן חיים “ישראל השנייה – הבשורה המתוקה, הדיכוי המר” (2022, הוצאת ידיעות ספרים). נדמה כי הרצון כאן הוא קודם כל להתייחסות שווה כבני אדם, ללא יחס גזעני ומתנשא. האֵם מבטאת זאת בשיר בכעס בבית השלישי, וגם בתהּ, שהולכת בעקבותיה ובוחרת להתחיל את לימודי התיכון דווקא בשכונת מגוריה, כפי שמתואר בסיום השיר.

זמירה פורן ציון האתר האישי

קיראו גם

האתר של זמירה פורן ציון

תגובה אחת

  1. “תַּעַזְבִי טִפּוּחַ…”. הטיפוח הטוב ביותר הוא אהבה הורית, עידוד ונחישות. כל הכבוד לזמירה ולאימא שלה וכל הכבוד לאילן שבחר בשיר והוסיף לו פרשנות יפה. תודה להם וליקום תרבות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 + eleven =