ד"ר עופרה מצוב כהן מנתחת סיפור של אילנה ברנשטיין על מערכות היחסים המסובכות בין אישה, בעלה, ותינוק, וכיצד הן משקפות זו את זו.
המערכת
במרכז הסיפור הקצר של אילנה ברנשטיין, "התינוק" (מאזניים 1, כרך צ"ה, פברואר 2021, עמ' 60-54) מונולוג של אם טרייה נשואה שילדה לראשונה תינוק באימהות מאוחרת, בגיל ארבעים ושלוש. הסיפור נסוב לכאורה על הקושי המוסב להורה בשלבי גידולו של הילד ועל כפיות הטובה שלו לאחד מהוריו בתהליך גידולו.
המספרת מודה שפעולת הלידה הייתה קשה מבחינות שונות, ועם לידת התינוק הבוכה ללא הרף, וחוסר האונים שלה לנוכח בכיו, היא מרגישה בודדה. בנוסף, היא מציינת כי בעוד שחברותיה ילדו בצעירותן ועתה עוסקות בנושאים אחרים היא מקדישה את עתותיה לטיפול בתינוקה. כלומר, אין לה סביבה תומכת ומעודדת.
למעשה, התינוק אינו במרכז הסוגיה המועלית בסיפור זה, כי אם המניע, המסומן, למערכת יחסים עכורה שהייתה קיימת בין המספרת לבעלה עוד לפני שנולד התינוק, וזו נצבעת בגוון גס עם היוולדו של התינוק. הנחת היסוד בדבריי היא שהתינוק הוא אובייקט לבירור מקומה של המספרת במערכת היחסים שבינה לבין בעלה.
התמודדותה של האם עם בכיו של התינוק
האם מציינת כי "הבכי של התינוק ליווה את חיינו" (עמ' 58). הקושי בהבנת צרכי התינוק והביטוי לחוויית האימהות החדשה כחוויה המאיינת את סך החוויות של ההורה עד לרגע הולדתו של התינוק, מתבטא במוטיב הבכי הבלתי פוסק של התינוק. זה גורם לתחושתה של האם כי התנהגותו של התינוק ייחודית ויוצאת דופן ומתוך כך מתעצמת מצוקתה. הא הידיעה בכינוי "התינוק" הוא ארמז לשוני המדגיש את הזרתה של החוויה האנושית המוכרת לחוויה ייחודית וסובייקטיבית של המספרת. כך למשל בשורת הפתיחה של הסיפור: "התינוק לא הפסיק לצרוח כל הדרך הביתה", בהמשך "בעלי לא הבין למה הוא בוכה" (עמ' 54), ובנוסף "תינוקות לא בוכים סתם, קראתי באחד מספרי ההיריון והלידה" (עמ' 55), ו"התינוק המשיך לבכות גם בבית" (עמ' 56).
עניין נוסף הוא שימושה של האם בשם הגוף רבים נוכחים "חיינו" ובזה מוצע כי למספרת שותף לדרכה כהורה. אולם למעשה בעלה מתעלם ברוב הפעמים מבכיו של התינוק ואינו נוקט בפעולות לשם הרגעתו, והנטל נופל על האם.
ניתן לומר שהבכי הוא אמצעי מטאפורי המייצג את השפה הבלתי מובנת בין הורים לתינוקם, וכפי שמסתבר אף בהמשך, בין הורים לילדם הבוגר. האם אינה חוסכת מאמצים להבין את פשר בכיו של התינוק ונוקטת בכל פעם באמצעי כזה או אחר, שקראה עליו או שמעה עליו. הבעל לעומת זאת מתעלם מהבכי, הוא פסיבי, ובכך הוא מסיר מעצמו אחריות הורית ומטיל על האם התשושה את ההתמודדות עם בכיו, ואף מעיר בציניות שהתינוק מתעלם במפגיע ממאמציה של האם לסייע לו (עמ' 56).
הענקת שם לתינוק על ידי האם – פעולה המנציחה את בדידותה במרחב הזוגי
כינוי של הילוד בשם העצם "התינוק" מעמיק את חוסר הצלחתם של האם ושל האב לחוש קרבה ואהבה אליו במשך החודש הראשון לחייו. עם החלטתה של האם להעניק לתינוק שם כי "(…) הגיע הזמן שניתן לו שם" (עמ' 59), היא מאמינה שהענקת השם תפתור את התנדנדותו של התינוק "(…) בין העולמות". אך בעלה מגיב בהומור וסבור שהיא עייפה ולכן מציע שהיא תלך לישון והוא יחליף אותה במשמרת "גם אני אתן משמרת" (עמ' 59). המספרת מבינה את דברי בעלה כזילזול בהצעתה וממשיכה בטיעוניה. לדבריה נכנסה ל"טרנס" ואף הגבירה את קולה. ברם, על אף התרגשותה היא מסבירה בשיח הפנימי את הפרשנויות הסמנטיות של השם שבחרה "רפאל", עומדת על ההגאים ועל הפרשנויות שלהם, ובוחרת בשם החיבה "רפא" בטענה שהוא מרפא אותה. המציאות שאותה היא מתארת כאם לתינוק הבכיין היא בלתי נסבלת, ובהענקת השם האם מאמינה שיוטב לה ולתינוק. גם הבחירה בשם חיבה לתינוק, "רפא", מרמזת למאמציה של האם ליצור קרבה ואינטימיות בינה לבין התינוק, ואולי אף בינה לבין בעלה והתינוק. האם בוחרת בשם לתינוק בעצמה וללא שיתופו ומעורבותו של בעלה, שלא הבין לטענתה את המובן מאליו בחשיבות שראתה היא בהענקת שם לתינוק (עמ' 59). הבעל מתעלם מלכתחילה מהנושא, ולכן גם בסוגיית הענקת השם היא בודדה במרחב המשפחתי, ללא הדהוד מבעלה, אביו של התינוק.
המספרת מול בעלה
לבדידותה הגדולה של האם כאישה שילדה בגיל מבוגר נוספת גם תחושת הבדידות במרחב המשפחתי, במערכת היחסים בינה לבין בעלה, שהופך לאב אך נראה שאינו נרתם למטלות השוטפות הכרוכות בטיפול בתינוק ולרוב מתייחס רק לאשתו: "… הפעיל את מכונת הכביסה, ושאל אם אני רוצה לשתות משהו, קפה או תה" (עמ' 58). שאלתו מעידה על התעלמות מצרכיו של התינוק ובכלל מהתעלמותו מהתינוק. הצעתו להכין תה או קפה לאשתו כרוכה במאמץ קל, וזו מדגישה בעקיפין את התעלמותו מצרכיה ומקשייה כיולדת טרייה שעסוקה רוב הזמן בטיפול בתינוק. הוא אינו מציע להחליפה בטיפול בתינוק הבוכה או לסייע לה, אלא אם היא פונה אליו בדחילו ורחימו ומבקשת ממנו עזרה. המלה "בעלי" נזכרת בסיפור פעמים רבות, ומרמזת שהסיטואציה המתרחשת במרחב המשפחתי היא מוכרת ואוניברסלית, וכאן אולי קיימת תקווה לחיזוק שהמספרת תוכל לשאוב מבעלה, לתמיכתו ולעידודו. למשל, היא מספרת על בעלה פרטים מן העבר באשר לאהבתו העזה לכלבו גיבור. בעלה החשיבו לבנו הבכור, והיא עצמה הייתה שותפה לפעולות הרבות בטיפול בכלב שנועדו להכינו לקראת הגעתו של "היצור החדש". במהלך הפעולות היא מציינת כי כמעט התרסקה פעם על הרצפה כשתינוקה בידיה, ותחת שבעלה יחוש לעזרתה הוא הגן על הכלב (עמ' 56). ביחס המועדף של הבעל לכלבו, המכונה בפיו "בנו הבכור", ניתן לראות רמז מקדם לחוסר האמפתיה שלו כלפיה בעת מצוקה ולניתוק אותו הפגין כלפי בנו כשנולד.
המספרת מנסה לגלות אמפתיה לבעלה, ומודעת לתגובתו על בואו של התינוק לעולמם. היא מזהה מתח בהתנהגותו ובכך מפגינה עמדה אמפתית כלפיו. כמוה, גם הוא אינו יודע כיצד לנהוג בתינוק כדי להרגיעו, ואינו יודע מדוע התינוק בוכה ללא הפסק. עם זאת, בעלה שואל שאלות שאין לה עליהן תשובות והן עלולות להגביר את תחושת חוסר האונים שלה ואת בדידותה במרחב המשפחתי. הוא אומר למשל "(…) אם ככה זה יהיה כל הזמן", ובכך מטיל את האחריות לבכיו של התינוק על כתפיה. האם מנסה להסביר לבעלה שקראה בספרי הריון ולידה "שתמיד יש סיבה. גם אם לא מצליחים לזהות אותה" (עמ' 55). מן הכתוב בסיפרות נראה כי רב הנסתר על הגלוי באשר לסיבות לבכיו של תינוק ולדרכי הרגעתו. גם המידע בספרים וגם הערותיו של הבעל אך מעמיקים את תחושת התסכול וחוסר האונים של האם. בנוסף, משאלתו של הבעל עשוי להשתמע שלא התעניין בטיפול בתינוק בטרם זה נולד, ולאחר לידתו האב אינו שותף בנשיאה בנטל בטיפול בתינוק. למשל, ביום שהאם והתינוק עוזבים את בית היולדות והתינוק בוכה, האם שואלת את בעלה אם הוא יודע היכן המוצץ, והבעל עונה שאינו יודע וממהר להזכיר לה ש"זה גם לא בתחומי אחריותו" (עמ' 54). אגב כך הוא מחייך לאשתו ונראה שעל פי הבעת פניו הוא מנסה לשוות לדבריו גוון הומוריסטי ומוסיף שאמר זאת בצחוק. תגובתו מעמיקה את תחושת הבדידות שהיא חשה. אף על פי כן היא ממשיכה לבצע פעולות למען שלומו של התינוק, ביטחונו, ושביעות רצונו, כאשר היא אינה מקדישה זמן לפעולות המאפיינות את סדר יומה בעבר.
הכינוי "בעלי" מרמז לכאורה לעמדה פטרונית של הבעל כלפי המספרת וכלפי התינוק, ולמעשה לכניעות של המספרת האישה לתכתיבים נורמטיביים על זוגיות, בעל ואישה. קבלה זו מעמיקה את תחושת הניכור בתא המשפחתי. הבעל אינו יוזם קשר ומגע קרוב עם התינוק, ולרוב אינו מגיב להערותיה על התינוק. כאשר האם מעירה שהתינוק אוהב שהיא מדברת אליו, בעלה מרים עיניו מעיתון הבוקר, ולאחר הערה נוספת שלה הוא מגיב בציניות "כנראה למילים באמת יש כוח מאגי" (עמ' 58). האם יודעת שלבעלה "לא היו יומרות ביחס לגידול תינוקות בכלל וביחס לרפא בפרט. רפא גדל לידו באין מפריע, כמו צמח בעציץ."
ביטול עצמי של האם אל מול בעלה
המספרת מציינת פרט הנוגע לחייה לקראת הפיכתה לאם, המצביע על ביטול מקומה במרחב הביתי כאשר ויתרה על חדר העבודה שלה שהוסב לחדר התינוק. לדבריה, הספרייה שלה הועתקה למסדרון. מקום זה אינו משמש לרוב כמרחב לפעילויות דיירי הבית, אלא קיים כמרחב צר המקשר בין המרחבים השונים, ולכן ניתן לומר שלרוב זהו מקום זניח ואינו מרכזי עבור בני הבית. בחדר התינוק נשאר שולחן העבודה שלה, שליווה אותה מנעורים, ואותו קיבלה בירושה מסבה ולא רצתה לוותר עליו. ואולם המספרת אינה מלינה על השינוי בפונקציית החדר, ומציינת באופטימיות כי בעתיד תשוב לעיסוקה. ניתן לשער שעסקה בכתיבה שכנראה אף התפרנסה ממנה, ובכל אופן נחשב כעיסוק מרכזי בחייה: "חיי נכתבו עליו" (עמ' 57). השארת שולחן העבודה בחדר שהוסב לחדרו של התינוק מסמל את חייה קודם ללידתו אל מול חייה הנוכחיים הסובבים סביב צרכיו של התינוק.
המספרת האם מבטלת את המרחב האישי שלה, בניגוד להשארת רכושו של הבעל במרחב הביתי, הכלב גיבור שבני הזוג מקדישים לו זמן כדי לסגל לכלב את ריחו של התינוק.
ביטולה העצמי ניכר גם בטיפול הנמרץ והאינטנסיבי בתינוק, ברפאל, רפא. הענקת שמו של התינוק על ידה וכן שם החיבה מסמלים את אמונתה ששם יקרב את התינוק אליה ויביא לה למזור, יגרום לה נחת עם גדילתו.
באחד הלילות שומעים בני הזוג את התינוק בוכה והאם ניגשת ל"חדרו של התינוק". מדבריה משתמע שביטלה את צרכיה ואינם קיימים, והחדר שהיה שלה שייך לתינוק. היא רואה במיטת התינוק נער שוכב "לבוש בתחתונים בלבד", שפניו "מנוקדות בפצעים, וזיפים פלומתיים זהובים מסובכים ביניהם". הנער מורה לה בקולו "העבה, הלא נעים" של מתבגר לצאת מהחדר ולסגור את הדלת. המטמורפוזה המתוארת בסיום כפואנטה נרמזת למעשה עוד ביום הראשון לבואו של התינוק הביתה, כשהאם מניחה את התינוק על שידת ההחתלה והוא שוכב "בחוסר אונים, כמו היה גרגור סמסה" (עמ' 57). הקונוטציה של האם למראה בנה התינוק חסר האונים התלוי בה כמי שתגן עליו מפני הכלב גיבור הניצב דרוך ליד שידת ההחתלה, מזכירה את תחושת חוסר האונים של גרגור סמסה גיבורו של הסיפור "הגלגול" של פרנץ קפקא. בעוד שב"הגלגול" מונה משפחתו של גרגור אב, אם, ואחות, והאם נעזרת בבתה כאשר היא מתגעגעת לבנה, ב"התינוק" האם מצויה לבדה בתא המשפחתי, עניין המחזק את תחושת חוסר האונים שלה, ובייחוד את הנתק שהיא חווה כהורה מבעלה. הוא אינו שותף לתהליך הגדילה הכרוך בהתמודדות עם אישיות חדשה במשפחה, ואת הנתק מבנה, התינוק שהשקיעה בו את מרצה בטיפול המסור בו. בעוד שב"הגלגול" הגיבור סמסה מגלה שהפך דחוי ומאוס כשהפך לתיקן גדול, בסיפור שלפנינו מגלה האם שהיא זו שחוותה גלגול, מטמורפוזה, כאשר עם הולדתו של התינוק הפכה ליצור לא רלוונטי לבעלה שלרוב התעלם ממנה ומקולות הבכי של התינוק הנמצא באחריותם ההורית המשותפת. הבעל גם לא רלוונטי לתינוקה שבגר, וגם הבן המגודל מתייחס לאם בגסות, כאביו בשעתו כשנולד. האם מגיבה באדישות. היא נענית לבקשותיו של בנה המגודל, מגיפה את הווילון שבחדר, ומכסה את בנה. על אף שהוא מפטיר לעברה משפט פוגעני וגס "תצאי לי מהחיים", היא יוצאת מהחדר ללא תגובה ומדווחת לבעלה ש"הוא ישן….הכול בסדר". סדרי עולמה, שהתהפכו עם לידת התינוק, הפכו לחלק שגור מחייה. החוויה החריגה והמורכבת של הורות ראשונית הופכת לשגרה. הבכי של התינוק שליווה את חייהם הופך לקול גס של מתבגר. ניתן לראות שבכל השלבים האם לבד במערכה. היא לבד גם בהיכנסה לחדרו של התינוק, ולמראה החריג של הנער השוכב במיטה היא אינה מגיבה. תגובתה האדישה מסמנת את קבלת מקומה כהורה. היא מקבלת את השינוי לכאורה בשוויון נפש, שיש לו ביטוי גם בתשובתה האדישה לבעלה, שאינו מתעניין אף לא בהבל פה בסיבה לבכיו של בנו. ייתכן שהיא מבינה שקבלת המציאות שבה הפנטסטי הפך לממשי תפתור לתמיד את בעיית הבכי של התינוק.
שאלות ומחשבות
ייתכן שלנוכח סיטואציית המפגש של האם עם התינוק המגודל זהו הרגע הנכון לה לבחון מחדש את מערכת היחסים עם בעלה. אולי זו אף תחילתה של הבנה שהתנהגותו האדישה לכאורה של בעלה מרגע שנולד התינוק הייתה נכונה יותר. לאיונה מסדר יומה האישי ומסדר היום במרחב המשפחתי יש אחריות, ואם עד לסיטואציה שבה גילתה את רפאל, רפא, כנער מתבגר, היא ביטלה את עצמה, הרי שמרגע זה היא זוכה באפשרות לחדש חייה כקדם – אך למרבה הצער, לא בגלל פעולות שנקטה בהן, אלא כמו במקרים רבים בממשות, בעטיו של יד הגורל או הודות לו.
