משה גרנות סוקר רומן על חייו של המדען המפורסם איינשטיין שמקיף גם זויות לא מקובלות.

המערכת

תקציר הספר “עד שאיינשטיין בא” מאת שרה אהרוני (ידיעות אחרונות 2022, 494 עמ’):

אלברט איינשטיין הוא ללא ספק המדען המפורסם ביותר בעולם ואחת הדמויות המיוחדות ביותר בהיסטוריה האנושית. ניתן לומר שאין איש שלא שמע עליו. באותה מידה ניתן לומר שמעטים הם האנשים שהכירו אותו באמת; את רגעי הבדידות בילדות, את חוסר היכולת להבין את רגשותיו של האחר, את המשברים, את המצוקות, את האהבות, ובעיקר את הכישלונות ואת ההצלחות. בכל דמות ציבורית, גדולה ככל שתהיה, טמונה קודם כול דמות פרטית, ובמקרה של איינשטיין היא מרתקת, חריגה, מעוררת קנאה, ולעתים אף מקוממת.
שרה אהרוני לקחה על עצמה משימה נועזת ומעוררת יראה. במשך תקופה ממושכת קראה כמעט כל ביוגרפיה שנכתבה עליו, כל אסופת מכתבים, כל מאמר ואזכור על אודותיו, וגם למדה לא מעט פיזיקה. ואז התיישבה לכתוב. התוצאה – רומן היסטורי מרגש ומרתק, שכמו ספריה הקודמים כתוב בלשון ססגונית, פיוטית ואוהבת. 

כריכת ספרה של שרה אהרוני ״עד שאינשטיין בא״

על מנת לחבר ספר מושקע כמו “עד שאיינשטיין בא”, נזקק/ת סופר/ת לתחקיר אדיר, הכולל עיון באינספור ספרים, כפי שניתן להתרשם מהרשימה המופיעה בסוף הספר. ולא רק לתחקיר נזקקת הסופרת, אלא גם לחתירה להבין את מכמני התיאוריות החדשניות של הגאון החד-פעמי אלברט איינשטיין, ולהביא תובנותיה לידיעת הקורא בלשון מובנת וקולחת. זאת תוך סקירת חייו של הגאון מיום לידתו ב-1878 ועד מותו בשנת 1955 – על כישלונותיו להתברג בעולם האקדמיה, על ההתמדה שלו בחיפוש אחרי סודות היקום, ועל הפריצה האדירה שלו, עם הבנת מילייה הפיזיקאים שהאיש מביא לעולם תובנה נחשונית. על פניו הספר סוקר את הביוגרפיה של איינשטיין, המבוססת על אדני אמת, אבל עובדה זאת לא מנעה מהסופרת מלהעניק לקורא קטעי ספרות יפה של עיצוב הדמויות, תוך התחקות אחרי הגיגיהן, אחרי יצריהן הכמוסים והגלויים, אהבותיהן, ושנאותיהן.

כיוון שמדובר בשפע בלתי נדלה של מידע, אנקוט בהפרדת נושאים, כביכול ניתן להביט אל הדמות העיקרית, ואל דמויות המשנה, מתוך נקודות ראייה שונות. אתחיל ביהדותו של אלברט איינשטיין: הספר מתאר בית יהודי בורגני מתבולל ששומר במקצת סממנים יהודיים – לימוד אצל מורה ליהדות, קיום מסיבת בר-מצווה (שבסופו של דבר אלברט מיאן להשתתף בה). בשלב מסוים הילד אלברט מוקסם מהתנ”ך, אבל מהר מאוד הוא מגיע למסקנה שמדובר בעולם אגדי שאין לו ממש נגיעה בעולם הממשי. הוא לומד בבית ספר כללי, בשיעור דת מספרים על קורות ישו, וחבריו לכיתה עטים עליו בחימה על כך שהיהודים הרגו את אלוהיהם. בהמשך אלברט איננו מעניק שום חשיבות להיותו יהודי, נושא לאישה גויה סרבית בשם מילבה מאריץ’, והוא אדיש לכך שמטבילים את שני בניו לנצרות על פי מצוות הוריה של מילבה. מדי פעם מבצבצת “הנקודה היהודית”, למשל כשהוא מבקר בפראג בבית העלמין היהודי, שם קבור המהר”ל, ונכנס בדחילו ורחימו לבית הכנסת אלטנוישול. וגם כאשר הוא מתארח אצל הפרופ’ היהודי הנס מוזם ונוכח בקבלת שבת מסורתית.

מהפך משמעותי ביחסו ליהדות מתרחש בסוף מלחמת העולם הראשונה, כשהגרמנים האשימו את היהודים בתבוסתם, כששר החוץ היהודי ולטר רתנאו נרצח על ידי לאומן גרמני, ויש הטפה למדע גרמני “טהור”. אז כותב איינשטיין מאמר על האנטישמיות, כשהפתרון המוצע הוא הציונות. עם עליית היטלר לשלטון, כשהתגברו הרדיפות נגד היהודים, תורת היחסות שלו נחשבה לתורה “יהודית” שיש להכרית. הנאצים קובעים פרס על ראשו, והוא נאלץ להימלט. הוא הופך להיות ציוני, שמאמין בתמימותו באפשרות להקמת מדינה יהודית-ערבית בארץ ישראל. הוא רותם עצמו למסע להשגת תרומות בארצות הברית להקמת אוניברסיטה בירושלים, שבה יוכלו הסטודנטים היהודים, שנדחו מהאוניברסיטאות באירופה, להיקלט בעולם האקדמי היהודי. הוא מתחבר לחיים וייצמן, ומבקר גם בארץ, ובין השאר מקבל אזרחות כבוד בעיר החדשה תל-אביב.

בהקשר הזה אקדיש מספר מילים לשאלה שחזרו עיתונאים לשאול אותו, האם הוא מאמין באלוהים. תשובותיו בהזדמנויות שונות היו כדלקמן: הוא מאמין באלוהי שפינוזה, אבל לא באל שמשגיח על האדם וקובע גורלות, ואינו מאמין בהישארות הנפש. באחת הפעמים הביע השערה שהאל חמקמק, אבל לא זדוני, ולמדען מקס בורן הוא כותב “אני משוכנע שאלוהים לא משחק בקוביות”, לאמור: אין אקראיות במבנה היקום ובמהלכו.

הנושא השני שאבודד ואדון בו בנפרד הוא חייו הרומנטיים: אלברט מתואר בספר כגבר יפה, שנשים מחזרות אחריו – מארי וינטלר, מכרה יפיפייה, מתאהבת בו נואשות, וכשהוא דוחה אותה (למגינת ליבה של אימו), היא שוקעת לדיכאון, שמוביל אותה בסופו של דבר לאשפוז זמני במוסד לחולי נפש. קרובת משפחה שמאוהבת בו, ולאחר שנים זוכה בו, היא אלזה איינשטיין הגרושה, ומחזרת אחרת חסרת סיכוי היא אנלי הנשואה. למרבה התמיהה, אלברט בוחר במילבה מאריץ’, סרבית שלומדת פיזיקה כמוהו, אבל נכשלת בבחינות הגמר. מילבה מבוגרת ממנו בשלוש שנים, ונושאת גנטיקה פגומה, שתעבור בירושה לבנם הקטן. היא מתוסכלת מחוסר הצלחתה, ומכך שאלברט נשוי לפיזיקה, ולא לה. החיים בין השניים עולים על שרטון, ובאיזה שהוא שלב הוא נוטש את הבית. הם חיים בנפרד במשך שנים, כאשר אלברט מעניק לה ולילדים חלק גדול מהכנסתו, אבל בינו ובין ילדיו נפער נתק שבקושי הוא מצליח לאחות. הוא חי ב”חטא” במשך שנים עם אלזה, עד שבסוף מילבה נעתרה והסכימה להתגרש. בין אלברט לאלזה יש חיים הרמוניים, אבל זה לא מפריע לו לפלרטט עם נשים אחרות.

הסופרת מתארת את אישיותו המורכבת מאוד. מצד אחד, אלברט איינשטיין המדען הגאון. מצד שני, הנאיביות שלו גם בתחום הרומנטי (למשל, הוא מתאהב באישה שמתגלה כמרגלת רוסית), וגם בתחום המדיני – חיים וייצמן מצביע על הנאיביות שלו באשר לעתיד המדינה היהודית, שלדעתו של איינשטיין חייבת להתבסס על דו-לאומיות. הוא נוהג בענווה בדרך כלל: הולך ברגל לארמון מלכת בלגיה, כשהנהג ממתין לו לשווא; נוסע ברכבת במחלקה השלישית גם כשהוא כבר כוכב בינלאומי. אבל מתגלה גם כשחצן לא קטן: הוא מזלזל במורו, פרופ’ ובר, וזה מתנקם בו וגודר את התקדמותו האקדמית עד כי נאלץ להתפרנס מעבודה כטכנאי במכון פטנטים בברן. הוא מגלה נדיבות כלפי פרודתו מילבה, ומוכן לוותר למענה על הסכום הגדול שהוא אמור לקבל עם פרס נובל, לכשיזכה בו, אבל יחד עם זאת, הוא מציע לה תנאים דרקוניים – היאים לשפחה, ולא לרעיה – כדי להיענות לדרישתה שיחזור אליה ואל הילדים (עמ’ 282). עיקר העיקרים: מילבה נכנסת להריון ממנו, והוא מתעלם מחובותיו כלפיה לאורך ההיריון וגם אחרי הלידה. הוא נושא אותה לאישה לבסוף בטקס אזרחי, ואז באקט של אצילות מסרב לקבל סכום כסף נכבד כנדוניה מאביה של מילבה. מסתבר שלמאיה אחותו, ולמיקלה בסו חברו, יש יותר אמפתיה כלפי מילבה מאשר לאלברט עצמו, והם מדריכים אותו איך עליו לנהוג.

בהקשר הזה אני מבקש להזכיר את ההגיגים העצובים המרטיטים של מילבה הזנוחה, ומכתבים שהיא התכוונה לשלוח לאלברט, ומעולם לא שלחה (עמ’ 159, 278-272). הגיגים יפים משויכים גם לאלזה, שעורכת מאזן לזוגיות שלה עם אלברט איינשטיין – היא אהבה אותו, ראתה עמו עולם, פגשה את שועיו, אבל נאלצה גם להסכין לפלירטוטיו עם בטי נוימן, טוני מנדל, מרגריטה לבאר. הגיגיה אלה כתובים ביד אמן (עמ’ 409-404).

גולת הכותרת של הביוגרפיה שבספר זה היא המעקב אחרי המסירות הטוטאלית של אלברט איינשטיין לרעיון שהגה מוחו באשר לסודות היקום: ללא שום גב אקדמי, להוציא ארבע שנות לימוד בפוליטכני, שהכשיר אותו בסך הכול להיות מורה למקצועות ריאליסטיים, כשההתקדמות האקדמית נחסמה בפניו, כשהוא משמש בסך הכול כפקיד במכון פטנטים – הוא שוקד למצוא פתרון לשאלות שנשארו פתוחות בתורת ניוטון (בעיות הקשורה למהירות האור, ובשינוי צורתן של נוסחאות מתחום החשמל והמגנטיות במעבר בין מערכות ייחוס שונות). בלי מעבדה, בלי גב אקדמי, הוא מוציא מתחת ידו מאמר ב-1905 בשם “על נקודת מבט היוריסטית בייצור ובהמרה של אור” (קדם לו המאמר “מסקנות מתופעת הנימיות”). הוא בטוח כבר במאמרו זה שגילוייו הם מתנה לאנושות. הוא מנסח את המשוואה הבסיסית של גילוייו: האנרגיה שווה למאסה כפול מהירות האור בריבוע. המאסה מוכפלת בתאוצת הכבידה שווה למשקל החומר. חוק שימור האנרגיה וחוק שימור המאסה הם שתי פנים לאותו מטבע.

שני פיזיקאים גדולים מכירים בהישג המדעי של איינשטיין, הלא הם הפרופסורים אלפרד קליינר ומקס פלאנק (שגם העניק שם לתיאוריה החדשה: “תורת היחסות”). מכאן הדרך לדוקטורט – שנחסמה בפניו קודם – נפתחה, ואיינשטיין מתגלה כמטאור. פרידריך אדלר מוותר על זכותו לקבל משרת פרופסור כדי שאיינשטיין יזכה בה, בהמלצתו החמה של פרופ’ קליינר. מכאן ואילך איינשטיין משכלל את התיאוריה שלו, ומוצא פתרונות לכשלים שניבעו תוך כדי מחקרו, כגון הקשר בין התורה החדשה ובין תיאוריית הכבידה, החלל, והזמן. מתורת היחסות הפרטית הוא עובר לנסח את תורת היחסות הכללית במאמר “היסודות של תורת היחסות הכללית” (1914), ובעקבותיו ספר האמור לשמש מורה דרך בתיאוריה החדשה.

גדולי המדענים ושועי עולם מבקשים את קרבתו, כמו אנרי פואנקרה הצרפתי ומארי קירי הצרפתייה-פולנייה, אליזבת מלכת בלגיה, וינסטון צ’רצ’יל, לויד ג’ורג’, קיסר יפן (יפנים עמדו לילה שלם מול מרפסת חדרו במלון כדי לראותו בבוקר מנופף להם בידיו), הסופר רומן רולן, הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל הרברט סמואל, השחקן צ’רלי צ’פלין, הסופרת העיוורת-חירשת הלן קלר. בסלון התרבותי של ברתה פנטה הוא פוגש מעריצים כמו פרנץ קפקא, הוגו ברגמן, ומקס ברוד. ציירים מציירים אותו ופסלים מפסלים את דמותו, ומכבדים אותו בתוארי דוקטור לשם כבוד, אך בצוואתו הוא דרש לשרוף את גופתו כדי שקברו לא יהיה מקום לסגידה, ואת נכסיו האינטלקטואליים הוא הוריש לאוניברסיטה העברית.

ראיה לנכונות התיאוריה של איינשטיין מתקבלת על ידי משלחת אנגלית לברזיל הצופה בליקוי חמה ומצלמת את הכוכבים שמסביב לשמש, ומסתבר שהתחזית של איינשטיין באשר להתעקמות קרני האור היא נכונה בדיוק של אלפית שנייה. מסתבר לעולם המדע שאיינשטיין צדק, ולא ניוטון. המרחב והזמן הם ישות אחת ותלויים במצב התנועה.

הוא מוזמן להרצות את התיאוריה שלו על הבמות הכי נחשבות במערב, ומוזמן ללמד בציריך, בפראג, בברלין, באוקספורד, בפרינסטון. הוא מסייר באנגליה, ארצות הברית, דרום אמריקה, המזרח הרחוק, ובכל מקום הוא מתקבל בכבוד מלכים.

איינשטיין הוא פציפיסט, וויתר על אזרחות גרמנית כדי שלא יצטרך להתגייס לשירות צבאי. הוא מאמין שהאדם מסוגל להיטיב את דרכיו ולהימנע מאלימות. אשר על כן הוא העריץ את מהטמה גנדי שנלחם למען חירות ללא אלימות. פרויד ניסה, ללא הצלחה, לפכח אותו באשר לאישיות המורכבת של האדם ותשוקתו להרס. לאחר עליית הנאצים לשלטון, מגיע איינשטיין למסקנה שאת הרוע המוחלט הזה ניתן להדביר רק בכוח. זאת הסיבה שהוא משתכנע לשלוח לנשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, מכתב המפציר בו לאפשר פיתוח פצצת אטום כדי להקדים את הגרמנים בפרויקט המזוויע הזה. לקראת סיום המלחמה, כשהתברר שגרמניה לא פיתחה נשק גרעיני, איינשטיין שלח מכתב נוסף לרוזוולט כדי להניא אותו מהשלכת הפצצה, אלא שהמכתב לא הגיע לידי רוזוולט, שנפטר. מזכיר המדינה התעלם מהמכתב, ואז יורשו של רוזוולט, הארי טרומן, נתן את ההוראה המחרידה להפציץ בפצצות אטום את הירושימה ונגאסאקי. איינשטיין ממש היכה על חטא, והיה משוכנע שאילו רוזוולט היה חי, הוא לא היה מרשה זוועה כזאת.

הספר “עד שאיינשטיין בא” הוא ספר מלא וגדוש בידע וכישרון, אך לדעתי גדוש מדיי בגיבורים, עד כי קשה לקורא לעקוב מי הוא מי, ולזכור האם כבר פגש דמות זאת או אחרת. לא ברורה לי הסיבה לתיאור המפורט של הדירות הרבות בהן גר איינשטיין בנדודיו הרבים בין ארצות ומחוזות. ספר מעניין ומרתק זה היה יוצא נשכר על ידי הרפיה מסוימת בגודש.

קיראו גם:

שרה אהרוני בוקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × 3 =