אילן ברקוביץ’ מביא שיר שהוא מונולוג דרמטי בין אב מת-חי ובתו בספרה החדש של אפרת קוזין.
המערכת
מכתב בהול לאבא / אפרת קוזין
תִּשְמַע, אַבָּא, אַתָּה עוֹד יָכוֹל לַחְזֹר.
לֹא הִפְסַדְתָּ מַמָּש הָמוֹן.
נָכוֹן, אֶת הַיּוֹמוּלֶדֶת שֶלִּי וְאֶת יוֹם הַנִּשּׂוּאִים שֶלָּכֶם וְאֶת רֹאש
הַשָּנָה. זֶהוּ.
אֲבָל בֶּאֱמֶת, רֹאש הַשָּנָה לֹא מַמָּש הָיָה הֶפְסֵד.
וְאֶת יוֹם הַנִּשּוּאִין שֶלָּכֶם לֹא חָגַגְנוּ. טוֹב, אַתָּה יוֹדֵעַ, אַבָּא, אֶת זֶה
אִי-אֶפְשָר לַחְגֹּג בִּלְעָדֶיךָ.
תִּרְאֶה, יוֹם כִּפּוּר עוֹד רֶגַע כָּאן. אֲנִי מַרְשָה לְךָ לְדַלֵּג עָלָיו, אֲבָל
לְסֻכּוֹת אַתָּה חַיָּב כְּבָר לְהַגִּיעַ, זֶה הַחַג שֶאֲנִי הֲכִי אוֹהֶבֶת אִתְּךָ.
אֲנִי מִתְרַגֶּשֶת מֵהַסֻּכָּה שֶאַתָּה בּוֹנֶה וּמֵעַנְפֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס שֶאַתָּה
קוֹטֵף לַסְּכָךְ שֶמְּפִיצִים רֵיחַ מְשַכֵּר.
אַתָּה שוֹמֵעַ, אַבָּא? הָאֵרוּעִים הַחֲשוּבִים עוֹד לְפָנֵינוּ.
שְטוּיוֹת שֶהִפְסַדְתָּ אֶת הַיּוֹמוּלֶדֶת שֶלִּי, גַּם כָּכָה הָעוּגָה נִתְקְעָה
לְכֻלָּנוּ בַּגָּרוֹן. סֻכּוֹת זֶה חַג מַקְסִים וְהַמָּקוֹם שֶלְּךָ שָמוּר, שָם בְּסוֹף
הַסֻּכָּה, אֵיפֹה שֶאֵין גַּג, וְנַרְשֶה לְךָ לָשִיר הַשָּנָה וּלְזַיֵּף בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת.
בְּקִצּוּר, אַבָּא, בְּבַקָּשָה אַל תִּתְמַהְמֵהַּ, שֶלֹּא יִהְיֶה מְאֻחָר מִדַּי וְתַגִּיד:
“כְּבָר הִפְסַדְתִּי הַרְבֵּה דְּבָרִים”.
עֲדַיִן מֻקְדָּם לָשוּב, אַבָּא, נְחַבֵּק אוֹתְךָ כָּל כָּךְ חָזָק, שֶתִּשְכַּח מֵהַכֹּל.
“יום כיפור עוד רגע כאן” כמאמר השיר “מכתב בהול לאבא” מאת המשוררת אפרת קוזין (ילידת 1980, גדלה ברעננה ומתגוררת כיום בהוד השרון). השיר לקוח מתוך ספר השירים הראשון שלה, “כי פנה יום” (2022, הוצאת ספרי עיתון 77, עורכת הדס גלעד, עמ’ 49), שכותרתו מכוונת לפיוט “פתח לנו שער” מתוך תפילת הנעילה ביום הכיפורים בקהילות האשכנזיות (פתח לנו שער / בעת נעילת שער / כי פנה יום, וגו’). בדש הפנימי של הספר מצוין כי אפרת קוזין היא “שחקנית, כותבת, ומוזיקאית יוצרת, מנחת סדנאות תיאטרון ומטפלת באיזון גוף נפש”. בסרטון הדסטארט שבו צפיתי היא מציינת שהיא “באה מהעולם הדתי”. הפרטים הביוגרפיים האלה יכולים לסייע בקריאת השיר והספר כולו.
שיר זה, כמו השיר “זהרורים” (עמ’ 62), כתוב כמונולוג דרמטי שהוא בעצם גם דיאלוג עם האב המת, ששירי השער השלישי והאחרון בספר, “תרגול הגעגוע”, מוקדשים לו, כמעט רובם ככולם. אלו שירים בעלי פולסים רגשיים גבוהים במיוחד. “בי אין שקט / קוראים לזה געגוע. ואולי קרע”, כך כותבת קוזין בשיר אחר בשער הזה, “קיץ בפברואר” (עמ’ 51). הגעגוע אל האב, טוביה, “שנתן לי שמים בארץ”, כפי שכותבת קוזין בהקדשה לספרהּ, בא לידי ביטוי בשיר שלפנינו דווקא בחג הסוכות, “זה החג שאני הכי אוהבת איתך”, כמאמר המשוררת. מדוע דווקא סוכות מועדף כאן על פני ראש השנה ויום הכיפורים? אולי משום שבו האב הוא בונה הסוכה, השומר, המגן, והמסוכך על בתו. בשיר אחר בספר, “מיץ גזר ברחוב סואן” (עמ’ 72) העוסק ביום חולין, תפקיד האב השומר חוזר על עצמו כשהוא אומר לבתו בסיטואציה שאותה היא מדמיינת “תמשיכי את הסידורים שלך, ילדה… / אני מחכה לך כאן. כשתחזרי נשב ביחד כמו פעם, נצחק. / את תזמיני מיץ תפוזים / אני אהיה שוב העוגן שלָּךְ באמצע רחוב ראשי סואן” (שם).
התיאורים האינטימיים של היחסים בין האב המת-חי לבתו החיה והמתגעגעת, יחד עם הדחיסוּת הרגשית שהם מכילים, נותנים לשירי האבלוּת, היתמוּת, והגעגוע של אפרת קוזין ייחוד. האינטימיות הרגשית הייחודית הזאת באה לידי ביטוי גם בשירים על האמונה ועל הספק בה, ובשירים על הזוגיות והאהבה והספק בהן, שיש בשני השערים הראשונים של הספר, “אורָן של המילים” ו”היינו ככרובים”.
ספר שנוגע באנושי. באהבה, בחוסר בגעגועים, ביחסים. אני חוזרת אליו שוב ושוב וזה ספר שהוא כלי פריטה על הלב. קוראת את השירים שלה ומקשיבה למנגינה שלי.