יום החיוך העולמי חל כל שנה בתחילת חודש אוקטובר. הגה אותו הארווי בל, המוכר יותר כיוצרו של הסמיילי, שבמידה רבה הפך את החיוך בחיינו לסוגייה רבת פנים או לווריאציות רבות אין ספור של פרצוּפוֹנים, ובלועזית אֵמוֹטִיקוֹנים Emoticons. כי הכול לטובה, אז נחייך, מצווה גדולה להיות בשמחה, והכי חשוב שנמשיך לחייך, בכל צורה, או בכל צורת סמיילי של חיוך.
אין חולק שחשיבותו של החיוך לא שוככת גם אחרי שכבר שוקע האבק על היום הזה, שבין היתר נערכים בו מפגשים וכנסים לחינוך ולמודעות בנושא החיוך והפצת מעשים טובים בעולם, כהגדרתו בוויקיפדיה.
למה? שהרי יידוע לכל בר בי רב שחיוך משחרר אנדורפינים למוח, ומוריד את רמות האדרנלין, נוראדרנלין, ווקורטיזול, הקשורים בתהליכי עקה בגוף. ובכלל, הופך את העולם לנעים יותר. כי אפילו מדענים לא יסכימו להתבדח על כך שכמו פיהוק, חיוך הוא פעולה מידבקת, ושאפשר לחוש אותו גם מבעד לאפרכסת שיחת טלפון, על אמת.
אלא מה, בסקר שנערך אי שם בשנת 2009 בקרב ציבור נשאלים ישראלי ציינו רק עשרה אחוז מקרבם שמשהו טוב שמישהו עושה למענם – גורם להם לחייך, כלומר להזיז את שרירי הפנים, ובמקרה הטוב יותר, לחייך חיוך אמיתי שמגיע עד העיניים (ynet 29.04.09). כן. כן.
אפשר לתהות שמא זה עוד קלקול של החברה הישראלית. להגנתנו נאמר שהדאלאי למה – שהמליץ במיוחד להיות נדיבים ולתת חיוכים – חי לו על הר מרוחק ונישא בטיבט, ושם, זה אולי יכול לעזור. חיוכים וכל זה. ופה חברים, פרופורציות בבקשה. זה המזרח התיכון. אבל רגע, לא. זה לא רק אנחנו הישראלים, שסבורים שאין בהכרח קשר בין חסד לחיוך, או בין אלטרואיזם לבין מפגן ברור של תחושת שמחה. מה עוד, שסקר, מדעי ככל שיהיה, לא יכול לעמוד לעומק על מערכת יחסים. בעניין זה עומד לנו לעזר דווקא “מבנה העומק” של יצירה ספרותית צרפתית שובת לב שעוסקת בדיוק בשאלה האם להקשיב לצרותיו של האחר יגרום לשפתותיו להתעקל בחיוך, ואם לא, אז מה בעצם כן. וליתר דיוק, איזה סוג של חסד אכן יגרום לכך.
מבנה העומק של יצירה ספרותית הוא התשתית הרעיונית שלה, מה שהיא רוצה לאמר לנו מבעד למילים, לעלילה. וזאת, על נושא כלשהו שעומד בבסיס החקירה שהיא מנהלת דרכן. ואם היא עושה זאת באמצעות הזרה, נקודת מבט אחרת על הדברים, באורח שמערטל אותם מתפיסות מוקדמות, אז על אחת כמה וכמה. שהרי הרווחנו פה יצירה ספרותית טובה, שגורמת לנו לראות באור אחר את העולם.
ביצירה “חרדתו של המלך סלומון” של אמיל אז’אר, שם העט של הסופר היהודי הצרפתי הידוע רומן גארי, מבנה העומק, או חוט השני הקושר בין המילים, נסוב סביב השאלה מהו בעצם חסד, מה מניע אותו, האם יכול להיות שחרדה עצמית? כזו שחש דווקא נוטה החסד? ומהו חסד בצורתו הנכונה שאולי יגרום לחיוך מצד מקבלו.
ההזרה המתבצעת ביצירה החיננית ומלאת אהבת האדם הזאת היא נקודת המבט הלא קונבנציונלית שלפיה מי שעוזר לאחרים במידה רבה זקוק לעזרה בעצמו. עד כדי כך שהוא מחליף זהויות במקום להתמודד עם צרותיו, ושלרגע תחושת ההתעלות העצמית שהוא חש מכך גורמת להן להיעלם או להידחק לפי שעה.
וזאת בעיה על פי היצירה: לעשות טוב כדי להרגיש טוב בעצמך, אומר לתת באופן שתלוי בדבר. כי איפה פה במשוואה הזאת מקבל החסד? האם הוא לא נשכח כך מאחור? הוא אכן יחייך מחסד המופגן כלפיו והמונע ממוטיבציה סמויה שכזו? והאם בעקבותיו יחוש בכלל שמחה המובילה לחיוך? לא בהכרח.
אותה נקודת מבט מעניינת מושמת בפיו של סולומון רובינשטיין, שמקבל ביצירה את הכינוי “המלך סלומון” או “מלך היהודים”. אחד משלושת הגיבורים בה, קשיש יהודי צרפתי בשנות השמונים לחייו, שעשה הון מעסקי המכנסיים, וכעת מנהל מביתו הפריסאי את “ארגון מתנדבי העזרה הנפשית” ש”אפשר לטלפן אליהם ביום ובלילה כשהעולם נעשה לך כבד יותר מידי ואפילו מחניק, והחרדה גדולה” (הוצאת עם עובד, תרגום מצרפתית אביטל ענבר, עמ’ 7). או, בקיצור, ער”ן סניף פריז. הוא מציג את ראייתו המרעננת בכל הנוגע לאלטרואיזם, עת שהוא נתקל בדמותו של מרסל קרמודי: כולבויניק, נהג מונית צרפתי, ופרחח שובה לב וסקרן, הידוע בין חוגיו יותר בכינוי “ז’אנו הארנבון”, והמשמש דמות המספר ביצירה. ז’אנו מספר: “[…] הוא הסביר לי שהבעיה היא למצוא מתנדבים שיבואו כדי לעזור לאחרים ולא כדי לשפר את ההרגשה שלהם על חשבונם. […] הוא הסביר לי בחביבות שזאת תופעה די שכיחה בפסיכולוגיה. יש, למשל, פסיכיאטרים שלא אהבו אותם כשהם היו צעירים או שהרגישו את עצמם תמיד מכוערים או לא רצויים, וכדי לפצות את עצמם הם נהיו פסיכיאטרים ומטפלים במסוממים צעירים ובזרוקים, וכך הם מרגישים את עצמם חשובים ומבוקשים מאוד […] והם מלאים הרגשת כוח וכך הם מטפלים בעצמם ויותר נעים להם עם עצמם” (עמ’ 7).
ז’אנו, שלצד היותו פרחח לא קטן, הוא גם אוטודידקט שקורא להנאתו אנציקלופדיות ומילונים, ומטבע סקרנותו או פרחחותו מעמת בין הגדרות לקסיקליות לבין פנומנולוגיה עצמאית, כלומר לבין חקירה אמיתית שהוא עורך במהותם של הדברים כפי שתודעתו ורק היא בלבד מגדירה לו אותם – מגלה עניין באבחנות יוצאות הדופן. הוא מאט את המונית ומקשיב. שוו בנפשכם: נהג מונית שלא מדבר, שמקשיב, וגם שואל שאלות מצחיקות, מתריסות, כמו למשל “מה הקשר בין קונפקציה לענייני סעד הומניטארי”? אם נרצה, מה הקשר בין יצור המוני של בגדים לבין הניסיון למצוא מסילות לליבם של אנשים שכמו נשכחו מאחור במרוץ החיים ואבדו בין ההמון.
במידה רבה דמותו של ז’אנו מזקקת אל תוכה את ציון הדרך שהתוותה דמותה של אישה אחת מצוירת שפשר חיוכה מעסיק את התרבות האנושית כבר מאות בשנים, והיא ממבשרי תרבות המערב המודרנית: דמותה של המונה ליזה, גיבורת ציורו המפורסם ביותר של ליאונרדו דה וינצ’י. זו שהפכה בעצם את דמות המתבונן בה והמנסה לעמוד על פשר חיוכה – לגיבור של הציור לא פחות ממנה. וזאת, ממש כמו הגיבור שלנו ז’אנו. כי אם תודעת המתבונן במונה ליזה נמשכת אל החיוך המסתורי על מנת לחקור בתוכה פנימה את טיבו ומהותו, הרי שזו של ז’אנו הארנבון בוחנת מהו חסד על ממש ומבקשת להגדירו.
“המלך סלומון” לא צריך יותר מזה. כמנהג הפריזאים הוא מזמין את ז’אנו לשתות משהו, ועל הדרך מגייס אותו לשירותי הארגון. מניה וביה הוא קולט שלפניו האיש הנכון ביותר למשימת חייו: זה שיעלה חיוך על אמת על פניה של מישהי מיוחדת מאוד בעבורו. וליתר דיוק, שיעניק לה סוג מסוים של חסד שאכן מעלה חיוך. אותה אישה היא מדמואזל קורה לאמנר, זמרת עבר בשנות השישים לחייה. אישה בודדה החייה בגפה ובדוחק והמתרפקת על תהילתה הרגעית.
מדמואזל קורה לאמנר היא הצלע השלישית במערכת יחסים שתיווצר עכשיו בין שלושת הגיבורים ברומאן שלפנינו: בין ז’אנו לבין מלך היהודים, מי שבמצוותו הוא מביא תחילה למדמואזל לאמנר בונבוניירה ופרחים. הוא פרחח, הוא מעיר בפניה הערות חסרות עכבות. כמו למשל למראה הדג האדום שלה באקווריום: “למה את צריכה דג אדום, אפילו ללטף אותו אי אפשר” (עמ’ 51). היא מחייכת, ולאחר מכן פורצת בצחוק אל מול דמותו הליצנית והקונדסית שכל כולה הומור, התרסה, עצבים חשופים, ואמת.
בנקודה הזאת קשה שלא להבחין בדמיון בין צחוקה הנדיר של קורה לאמנר לבין זה המפורסם יותר של נינוצ’קה בכיכובה של גרטה גרבו, אלילת הבד השוודית, שבהופעתה הראשונה בקומדיה – הפתיעה את העולם בצחוק קורע וחסר שליטה. וזאת, בדמות קומיסרית קשוחה שכל ניסיונותיו של מחזרה העיקש להצחיקה בבדיחות כאלו ואחרות לא הועילו – עד שנפל בטעות מהכיסא, והיא פרצה בצחוק משחרר, שלרגע פסק ממבוכה והתעצם שוב כאשר כל הנוכחים סביבה בבית המרזח פרצו אף הם בצחוק.
מקור הדמיון בין שני פרצי הצחוק היא היכולת לצחוק אל מול סלפסטיק, אל מול ליצן אדם שלא חושש להשתטות, אל מול חולשה אנושית שמתפרקת מהגנותיה. ועל אחת כמה וכמה אם הקהל מסביב מאשר את ההבחנה הזאת, מעניק לה תו של הכשר ומדרבן את הצחוק להדהד בעולם החיים.
אבל צחוק צחוק, למרות המאמצים, מדמואזל לאמנר חשה עדיין זקנה ובודדה, והיא מיד מתעצבת שוב אל ליבה. ובנקודה הזו ביצירה מתחיל החסד שאכן מעלה חיוך של אמת. ז’אנו הארנבון מחליט לשנות את תמונת פני הדברים: להוציא את המדמואזל מהבית אל החיים. אז הוא מוציא אותה למועדון לילה. היא שרה שוב. מנסה להחיות את ימיה. היא משתכרת בעקבות הניסיון הלא מוצלח, מצחקקת כמו ילדה קטנה. היא חשה בכל זאת מועצמת, ומחליטה, למה לא, להיות האמרגנית שלו, כי הוא מזכיר לה את כוכבי העבר גאבן ובלמונדו. כך או כך היא חזרה לחיים עכשיו, אך עדיין במידה מסוימת. הוא אוהב אותה בהמשך, ועל כן, מתמלא בושה. גם מזה. וגם משום שהיא עדיין לבד ועדיין עצובה למרות הכל. הגם שפתח הניקוז מהחיים אליה – נפתח, הוא נותר צר עדיין. היא בעצם עדיין אוהבת את מי שהניע את כל מהלך החיים הזה מלכתחילה – את “מלך היהודים”.
אבל “מלך היהודים” בשלו. גם חרד מכך שימות בלי שיספיק לאהוב את אהובתו, וגם כועס עליה משום שלטענתו לא באה לבקרו בזמן ימי המסתור שלו מהגסטפו בפריז. בעוד היא טוענת שהצילה את חייו, שלא הלשינה עליו, ואיפשרה לו מלכתחילה את כל הפריבילגיה ההיא להסתתר. ואף היא לא מוכנה להתרצות בפניו ולפתוח במהלך המחילה.
ז’אנו הארנבון מנסה להצחיקה שוב בדרכו הייחודית: “צריך לראות את הדברים מהצד הטוב שלהם, מדמואזל קורה, אבל לא תמיד יודעים איזה צד זה, קשה להבחין בו” (עמ’ 84). בניגוד להקשבה לכאורה, זה לא הולך. ואז הוא מבין שמה שהוא מוכרח לעשות הוא לחבר בין שני העקשנים האוהבים הללו, כדי להחזירם במלואם למסלול החיים. ואיך לא, עם בדיחה, כמובן.
“תעשו את זה בשביל היהודים”, הוא מתחנן אליהם, והשניים מחייכים וצוחקים ומתרצים סוף סוף. כי נמצא התירוץ. שהרי סבלנו מספיק, לא? אז עכשיו הזמן לאהבה. השניים נקשרים שוב באמצעות החסד הזה, הצחוק הזה שנמתח ביניהם, שמחזיר אותם שוב אל עצמם, זה אל זה ואל העולם.
ואם אמרנו שלחיוך יש כמו קול, והחיים הם רקמה אנושית אחת חייה, די לאשר זאת למקרא מילות שירה המפורסם של חווה אלברשטיין “חיוכים“. בו ממליצים לנו לצחוק אפילו מקול הפרחים המחייכים, כן, כן, זה שמתגלגל לו מגל עד השמיים, ולא פחות מכך, מחיוכה של תינוקת, שמפר את השקט ומלמד אותנו בתום הנסוך עליו, שכדאי עדיין לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב. בדיוק בסדר הזה, וכמו תינוק שנולד מחדש אל העולם.
וגם ז’אנו הארנבון מיישם זאת בעצמו, ונישא לבסוף, איך לא, למוכרת ספרים שהתאהבה בו אחרי שהמטיר עליה שאלות ובדיחות אין סוף.
צפו בחווה אלברשטיין שרה “חיוכים”:
צפו בגרטה גרבו צוחקת: