הספר “חלון ראווה” של לאה צבעוני (“צבעונים” 2021, 202 עמודים) הוא פסיפס אוטוביוגרפי פיוטי, סיפורי, ורגשי. טלאים-טלאים, בדמות הסוגה הספרותית הפרגמנטרית, ביחידות טקסט קצרות – לעיתים פרוזאיות ולעיתים שיריות – מגוללת לאה צבעוני את חייה.
האסתטיקה הפרומה של הפרגמנט, המושתתת על חלקיות והתבוננות כנקודת מוצא, מאפשרת לצבעוני לצופף את שלל התנסויותיה תחת קורת גג אחת, ללא הייררכיה ודרמטיזציה. זו חווית קריאה מסחררת ואותנטית מאין כמוה. מה גם שחלון הראווה לא נועד רק כדי לעורר את התעניינותם של העוברים ושבים. זה חלון ראווה מיוחד, שהוא כר להרהור ולמבט פנימי של הכותבת ביחס לחייה, הנפרשים לפניה בטבעיות כמעט נונשלאנטית וללא סנסציות, חרף מורכבותם של הדברים, בתובנות שכל כולן כנוּת פשוטה ואגבית המתארת איך הכול התארע בזמן אמת.
הספר החדש של העורכת והמו”ל לאה צבעוני הוא אוטוביוגרפי במהותו, ואולי בגלל זה בולט בריבוי עניינים באותה הקדירה. סחלב-עד ותאונת דרכים יופיעו זה לצד זה ללא מדרג – הכול משמעותי ויוקד באותה המידה. במקטע “על האושר ועל האהבה” צבעוני מביעה זאת בצלילות נפלאה ומדויקת: “בכיתי בכי של צער. בכיתי בכי של שמחה. הדמעות זלגו. והצער עלה מתוך האושר, והאושר השתכשך בצער, ושניהם נכרכו יחדיו ולא חדלו.”
נעם פרתום
ד”ר לאה צבעוני באה אל העולם בעת בה פוצצו גשרים בארצנו, והיא בת לניצולי שואה בודדים בעולם, אשר אחי אימה נהרג גם הוא בכיבוש חניתה, והם באו לחיות שם.
כאשר נעשתה חלוקת הארץ הייתה היא תינוקת נישאת על ידיים, וכמו חלון אל חייה היא מתארת בשורות קצרות על פי רוב, ולעתים ליריות בקצבן, את דרכה לצמרת חייה.
מאותה ילדות שאת רובה העבירה בקיבוץ חניתה, דרך גלגוליה ליישובים אחדים, ועד אשר הגשימה את עצמה ואת אהבת לבה בכוחותיה שלה, כאשר הדברים אשר כתבה לה אימה על ניצחון החזקים מוליכים אותה, ולא בנקל, אל חיים מלאי תוכן והצלחה.
סיפורה, בדרכה המיוחדת לכתוב זאת, הוא סיפור דרך לא קצרה של הישגים, עד אשר הגיעה לתואר דוקטור, להיות מחברתם של ספרי לשון וספרים אחרים, ולמנהלת והבעלים של הוצאת ספרים.
עכשיו, בחלוף השנים, נראה שאינה יכולה עוד להכיל. היא חייבת לחשוף את מה שהיה, גם את העמוק ביותר, והיא מביאה לנו את הדברים, בגמיעות קצרות, כמתאבנים, ולעיתים בליריקה פרוזאית שתוקפת אותנו, ומותירה אותנו צמודים עצורי נשימה לדפיו של הספר.
“עד שיום אחד מרדתי.” כך היא כותבת, “מרדתי בחיי. רציתי חיים מלאים משלי, רציתי התחלה חדשה. הדרך לא הייתה סוגה בשושנים, אך הלכתי ועשיתי, פעלתי, יזמתי, והשגתי. הספר הזה מביא תמונות ואירועים מחיי. הדברים אמיתיים, האמת כפי שאני רואה אותה, האמת שלי”.
ועוד: “הספר הזה הוא סיפור חיי. נולדתי בתל אביב, ואני שייכת לדור הילדים הטובים שגדלו בבית עם אווירה של שואה. תמיד הייתי בסדר. תמיד מילאתי את רצונם של אחרים. גדלתי, למדתי, והיו לי חברים. אבל לא היה לי גב. מאחוריי לא עמד בית תומך”.
היא כמו משוררת את שורותיה: “הַחוּצָה. מְפַלֶּסֶת נָתִיב בֵּין פִּרְקֵי חַיִּים דּוֹמְמִים. מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה בִּשְׁבִילִים אֲטוּמִים. הוֹרִים חֲלוּצִים שֶׁבְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּם קְבוּרִים בְּבוֹרוֹת אַחִים. דְּמוּיוֹת דְּהוּיוֹת שֶׁל יַלְדוּת. רוּחוֹת. סְעָרוֹת. זְרוֹעוֹתָיו הַקָּרוֹת שֶׁל אָבִי. שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב שֶׁהוּרְדָה מִצַּוָּאר אִמִּי. מְפַשְׁפֶּשֶׁת בֵּין מוּמִים. עִוּוּתִים. תִּקְווֹת. גְּבִינָה בַּחֲדַר אֲרוֹנוֹת”.
אני חש צורך להביא את הקטע הבא: “פּוּרִים. יַלְדָּה טוֹבָה מְחַיֶּכֶת אֶל הַמַּצְלֵמָה. מְחֻפֶּשֶׂת לְצוֹעֲנִייּה. יוֹשֶׁבֶת יָפֶה בְּצַלְמָנִיָּה. בְּיָדֶיהָ קְלָפִים. מִטְפַּחַת לְרֹאשָׁהּ. חֲגוֹרָה סְבִיב מָתְנֶיהָ. לְפִי הוֹרָאָה מְשַׁלַּחַת חִיּוּכִים. תַּלְתַּלֶּיהָ מְבַצְבְּצִים. שִׂמְחַת פּוּרִים. דּוֹד זְאֵב וְדוֹד אַבְרוּם יְקַבְּלוּ אֶת הַתְּמוּנוֹת. בְּבוֹרוֹת הַמָּוֶת לֹא הָיוּ מַצְלֵמוֹת”. לאחר טלטלות היא מוצאת עצמה ב”עֲיָרַת עוֹלִים, בה מָרוֹקָאִים פּוֹלָנִים תּוּנִיסָאִים ורוֹמָנִים, כָּל מִינֵי שֵׁמוֹת מוּזָרִים ולֹא מֻכָּרִים, והיא מְחַפֶּשֶׂת חֶבְרָה, מִתְגַּעְגַּעַת לָרֶכֶס שֶׁל חֲנִיתָה”.
עד שנקפו הימים והיא כבר נערה בוגרת בתל-אביב, ראתה יום אחד את דורון יורד (הגבר האחרון?) בארבע המדרגות שהובילו אל דירתה. הוא דפק בדלת, והחלום היה למציאות. אך אני, כל שכתבתי אינו אלא התחלתם של הדברים, ואתם קראו בעצמכם על פרק חיים שלא ישכח במהרה לאחר שתסיימו את הספר.
צר לי להודיע על פטירתה לפני כמה שעות של המולי”ית הסופרת והבלשנית לאה צבעוני בגיל הצעיר מידי של 76 . אבל היא הספיקה הרבה :מאוד בחייה.
לאה צבעוני היייתה בין שאר הדברים האחראית להוצאה לאור של ספרים מרשימים רבים ובהם אנתולוגיה של שירה על השפה העברית.
דרך צלחה לה בעולם הבא.