פורסם בגיליון 7 של “נכון” כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות.

ספרות רצות דימוי המטריקס הידוע

א.

ההוויה היא כלי, מעין חפץ גדול ועלום במידת מה, אין תובנות חובקות כול, אלא אמצעים, תהליכים הווים. עשויה להישאל השאלה – מדוע אין תובנות חובקות כול? אולי משום שאנו בני האדם איננו אלא עצמים בתוך מכלול של עצמים, איננו אלא קצוות. תובנה רבה טמונה במין מערכת טכנולוגית, זרה ומוזרה, נטולת מודעות כמו שלנו, או אולי במארג אורגני רב אנפין, שאנו איננו אלא קצה בו, תבונה שלפיה נחיצותנו שונה מזו המוכתבת מתוך הווייתנו הסובייקטיבית. בחוץ, תחת לבניין, רובצים חתולים. הם חפים, אין בם אלקטרודות קטנות במוחם, לא גיוונו את הקידוד הגנטי בו הם ניחנים, לא ברור אם התולדה של החתול, אבות אבותיו, מעצבת, מרכיבה, ומפרקת את אותה בריה. כך לגבינו, האם אנו תולדה? מערך חברתי וחומרי, כימי ופיסיקלי, מעצב, משנה אותנו, הבריות?

קשה להאמין שבעוד כמה שנים, אלקטרודה זעירה במוחנו, תאותת לנו מיני איתותים, שנהיה מין מוח רשת. שנהייה אחרים, תולדה של אבות ואימהות, או מיני נסיובים. לאחרונה המציאו רכיב אלקטרוני זעיר, שמתוקף חוקים קוונטיים, נע, כמין מטוטלת זעירה, במין פרפטום מובילה, בתנועה עצמונית, ללא מקור אנרגיה חיצוני, אפשר לעלות

את הסברה כי משוואות מתמטיות יכפו איזו צורה של דבר, איזה דבר סינתטי גדול, שמתחייב מתוך עצמו, אולי, כמו עולם, האם העולם הוא תקתוק שעון כזה, שאין בלתו, האם נוצר מתוך דבר שונה בתכלית? החתול הביוני עושה את צרכיו רחוק יותר מסביבה אנושית הומה, הציפור הביונית נרדמת או צונחת במהלך מעופה לעיתים קרובות יותר, צו אנושי עלום כלשהו מאפשר לה לצנוח מהשמיים. האם היחס לאירועים עתיד להשתנות? דברים יעשו מתוך תודעה מרוכבת, עומס פלאי יוקצב בין צבירי האתר הקיומי שלנו בני האדם? תנועה בזמן לא רק בכיוון אחד, אלא מעין ציפור פלאית שדוגרת ומטילה ביצים, בתווך, במרחב, הספק חלום ספק מציאות, ממנו אנו נולדים כול רגע. האם יהיה דבר יותר מאפשר בעולם, שנסוך בו מגע חלומי משהו, מין דבר מרוכך, פלאי?

האם המחשבה תישא אותנו בתוך סריג הזמן, או סריג האסוציאציות של קיומנו, של מרחב קיומנו בתנועה יותר חופשית? האם אנו, התרבות האנושית, ביצה גדולה, דבר שממשיך עצמו, אולי עד אין קץ, בדרכים עלומות, בפעמים נבדלות, בהרף שינוי חד? האם התהיות האקזיסטנציאליסטיות שלנו, המדע, החשיבה היוצרת, הן תולדה של פעפוע משך מליארדי שנים? זו החשיבה, הקוגניציה ה’כללית’, המכלילה, הראשונה על פני כדור הארץ. אולי היא תודעה של רצון, של נהייה, שהם בשר מבשרה של תובנה עלומה, של מארג שקרוי טבע, אמא בראשיתית?

ואם כך, המקום הזה, של הכללות, של דבר מתוך דבר, כזה שדואג לקרוא לעצמו דבר, עצם עלום בעל רבבת פרצופים, מהם ממדיו? מה הישות המרחבית החדשה הזו? הנה, הענבים הכהים על השולחן, הלא מגולענים, הם נקודת קצה של היקום הידוע, כמה עוד נקודות קצה יתבוללו, יתגודדו, ולאיזה דבר? מה סוג הענב, הקיום החדש, שמבכיר?

ב.

המחשב מדבר שפה דלה שמורכבת מכן ולא וממשפטי התנייה פשוטים, ומפעיל תהליכים ויוצר מבנים לתלפיות רק באמצעותה. ולברייה שפה מגוונת ועשירה לאין שיעור, ודאי פתח למשמעות רבת שכבות הרבה יותר. למעשה – לא כול כך, שפתו של האדם לא שונה מאוד משל המכונה, היא מערכת אנלוגית, צירוף של אותות חשמליים, לא מגוון הרבה יותר. אולי הצירופים, של האותות החשמליים – אבני היסוד שלהם, הצירופים הבסיסיים, אם יש כאלו, מסועפים יותר. אם הכלי המשוכלל, השפה האנושית, נוצר מיחידות אטומיות לא נבדלות מאוד מאלו מהם נהיית שפתו המוגבלת של המחשב, במה מחשבה סינתטית, מלאכותית, עשויה להעשיר אותנו? במה? אולי, כי לעומת המחשב, שנעשה מתוך צירוף מובנה במידה ידועה של מורכבות של יחידות בסיס, מוגדרות וממוקדות מטרה, וידועות, המוח האנושי מחבר בין מקורות האותות החשמליים, במין חיבור אורגני, שרב בו הנסתר על הגלוי.

כך שתבונה מלאכותית שהערך המוסף שלה למשל באפשרות למכונה מודעת, רב בה הנסתר על הגלוי. האם כפי שמחשב מדבר באמצעות אותות חשמליים, גם אנו נכס ברשות איזו ערכאה רציונלית, כזו שנוהגת בכול אחד מעצמי העולם כעצם שסב, סובב עצמו, בלי די? שפתנו אולי משמשת כקרדום לחפור בו, נעשית מתוך עצמה ובונה את עצמה, וגם יוצרת אותנו כשפתיים קמורות, כפרחים קטנים פתוחים, לא אחדים ולא יחידים, אלא התגודדויות רבות לאין קץ, שמהן אנו ואבותינו מסתודדים ונשרכים בעקבינו. אותה שפה שאנו מבקשים לטעת במכונה, מה מההוויה תישא עימה ותיצוק שוב?

אולי אדם הוא כחומה גבוהה, מבנה אד הוק, והדעת והרגש הם התעמלות, מין פתיחת אשנבים בחומה, עשיית דבר שנהייה מתוך הצוהר שנפתח בו, וכך עפר מוסע הרחק, החומה, האדם, נעשים רכים, גמישים יותר, הצמיחה האורגנית הזו של הגוף, של אבני היסוד של הגוף, של האותות החשמליים שקרויים שפה, אלו אופקים היא מבשרת? מה המבנה המתהווה – כמו מין פיזום לצד פריטה על גיטרה?

האם בדרך סלעים יוסרו מהנוף? יהיה שטף של אור, ורוחב ידיים גדול יותר של המישור, של הדרך? אבנים כבדות וצורים אחרים ירבצו מטה, יעמיסו על המרחב, על אפיקי הנשימה?

מהי שפה בהתהוות, כשעם השפה נגרפים חומר, שמחה ועצבות, שכחה ודעת? האם היא ישות זורמת, רצף מונוליטי אחד? מה מקומו של אדם ושמיו באבן המתפוררת לאט, גרגרי אבק השנים? תרבות שמחזיקה כגבישים יחיד וחברה, דור ודור?

ג.

החומר, הדעת, והשפה, מאלפים את הבריה, מעניקים לה את הקווים החדים, את סממני האישיות, ייחודה, ונדמה כי זהו מצאי שאינו רכושם הבלעדי של בני האדם, אלא מבנים חוזרים של שפה, קטעי קוד גנטיים, נוסחאות מתמטיות, מבנים סמנטים, סינטקטים וחברתיים. פרדיגמות ודרכי התנהגות וחשיבה מושרשות בנו, בדרכים מגוונות. בכוחה של המערכת החברתית לפרק פרדיגמות מחשבה, להסיר את יסוד הוודאות ממה שעבורנו תשתית עובדתית, לפרק את הבנת או הכרת המציאות, ולכפות פנטזיה על היחיד, או/וגם על קהילות שונות.

רעיונות שונים מוזכרים בתקשורת, כגון שבבים שמשמשים להרחבת מצע האינטרקציה הסביבתית של הפרט או של התאגדויות או גורמים שונים, מה שכיום קרוי נגישות טכנולוגית, תקשורת, ממשל, ספרות, אמנות, סביבה דיגיטלית. כיצד החברה מתעלת את עצמה, מתפתחת ומאלפת את עצמה, החברה, ומובילה את התרבות האנושית, לאפיקים שונים?

כיצד סקטורים או גופים פרטיים קטנים, כיצד פרטים, משמשים מטבע עובר לסוחר, עבור מיני מגמות, או כלי שרת עבור תועלתנות של גורמים ברמות שונות של מעמד ריכוזי, או של השפעה? עד כמה הפרט, האדם היחיד, הוא ישות אוטונומית, בסביבה בה מקומו, בה המרחב שבשליטתו, גם גדל, וגם מתמזער? האדם נעשה יותר ויותר מודע להיותו מין אבן פסיפס בדבר גבישי, עצום ממדים, ממד הפרט נעשה זעיר כבנחיל נמלים, או כוורת דבורים הומה, ומקומו נעשה מורכב, ובאופן סותר, רחב יותר.

מה צפוי למין סביבה אנושית כזו, אוריינית מידע וננו טכנולוגית?

עד כמה גורמים בעלי השפעה בחברה החדשה, יפרצו את הגבולות שהם עצמם קבעו, האם גופים חברתיים ופרטים יעשו שקופים? קיומם יעשה נזיל, ויערה לתוכו יסוד חדש במידת הדומיננטיות שלו של אי וודאות?

כמה הסביבה החברתית החדשה תעשה נזילה, מועדת להפיכה של סדרים שהורגלה בהם, לערעור על יציבות של גופים שאמונים על היות מוסדרת ומורגלת?

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 + שש עשרה =